פתיחת התפריט הראשי

"כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת" הוא פיוט לשבת שחיבר רבי אברהם אבן עזרא במאה ה-12. הפיוט הפך פופולרי בקהילות ישראל השונות, וחוברו לו לחנים רבים.

תוכן הפיוט נסוב על אודות הדברים שאסור לעשות בשבת, כדוגמת דיבור בענייני חולין וסחורה – למול המעשים החיוביים, כדוגמת הגייה בתורה ואכילת מאכלים משובחים. הפיוט בנוי מחמישה בתים ובצורת אקרוסטיכון, כך שחמש האותיות הראשונות שבכל אחד מחמשת הבתים יוצרות את המילה "אברהם", שם המחבר. הרפרן (הפזמון החוזר) של הפיוט הוא "כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי, אות הִיא לְעולְמֵי עַד בֵּינו וּבֵינִי".

מבנהעריכה

הפיוט בנוי כשיר אזור מסוג זג'ל, כלומר מדריכו בן שני טורים ואזוריו בני טור אחד [א/א//ב/ב/ב/א], משקלו שתי תנועות, יתד, שלוש תנועות. שתי תנועות, יתד, שתי תנועות [— — ◡ — — — | — — ◡ — —]. הפיוט הוא בעצם מעאראצ'ה של על אהבתך של רבי יהודה הלוי.

הסבר והקשרים
אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ עֲשוֹת דְּרָכִים

גַּם מִלְּדַבֵּר בּוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים.
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אַף דִּבְרֵי מְלָכִים
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי:

שלוש השורות הראשונות מכילות הרמז לפסוק בישעיהו "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר."[1]
ההגייה בתורה ביום השבת מקורה בתלמוד הירושלמי: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה."[2]
בּוֹ אֶמְצָא תָמִיד נוֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

הִנֵּה לְדֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי.
מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי
כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:

"דור ראשון" הוא דור המדבר שיצאו ממצרים, להם נעשה נס וירד להם מן מן השמיים. ביום שישי הנס הוכפל והם קיבלו פעמיים מנת מן, כדי שלא יצטרכו לאסוף את המן בשבת.[3]
סיפור מקראי זה הוא המקור למנהג ברכה על לחם משנה בשבת.
רָשַׁם בְּדַת הָאֵל חוֹק אֶל סְגָנָיו

בּוֹ לַעֲרוֹךְ לֶחֶם פָּנִים בְּפָנָיו.
עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת בּוֹ עַל פִּי נְבוֹנָיו
אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי:

ה"חוק" המדובר הוא הציווי לערוך את לחם הפנים בשבת.[4]
האיסור בשתי השורות האחרונות נסוב על האיסור ההלכתי לצום בשבת.[5] האיסור אינו כולל, כמובן, את יום כיפור.
הוּא יוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים

לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָר וְדָגִים
הַמִתְאַבְּלִים בוֹ אָחוֹר נְסוֹגִים
כִּי יוֹם שְמָחוֹת הוּא וּתְשַמְחֵנִי:

בית זה נסוב על המצווה הכללית להתענג ולחגוג ביום השבת, כפי שנכתב בישעיהו: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג".[1] אכילת בשר ודגים נחשבת לתענוג מיוחד לשבת.[6]
מֵחֵל מְלָאכָה בוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית

עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי כְּבוֹרִית
וְאֶתְפַּלְּלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחֲרִית
מוּסַף וְגַם מִנְחָה הוּא יַעֲנֵנִי:

בהקשר זה, "מלאכה" היא אחת מל"ט מלאכות שבת, שמי שעושה אחת מהם בשבת חייב עונש כרת, ככתוב במקרא: "כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ".[7] נראה שהביטוי "מחל מלאכה" ורק "סופו להכרית" באים לבטא שלא כל מלאכה שמתחילה בשבת מביאה לידי כרת בהכרח אבל כנראה שאם האדם התחיל לעשות את המלאכה בשבת, סופו הוא

שיסיים אותה ואז יתחייב בכרת[דרוש מקור]. לדוגמה: הכותב שתי אותיות בשבת מתחייב כרת אבל הכותב אות אחת פטור מהתורה. המוציא חפץ מרשות לרשות מתחייב מהתורה רק אם ביצע עקירה והנחה.
שתי השורות האחרונות בבית זה נסובות על התפילות של יום השבת - ערבית, שחרית, מוסף ומנחה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה