כי אשמרה שבת

פיוט לשבת שחיבר רבי אברהם אבן עזרא

כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת הוא פיוט לשבת שחיבר רבי אברהם אבן עזרא במאה ה-12. הפיוט פופולרי כזמר לשבת, בעיקר בקרב בני עדות המזרח, וחוברו לו לחנים רבים.

כי אשמרה שבת

כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי
אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי

אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעְשוֹת דְּרָכִים
גַּם לְדַבֶּר בּוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים.
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי:

בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי
הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי.
מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי
כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:

רָשַׁם בְּדַת הַיּוֹם חֹק אֶל סְגָנָיו
בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו.
עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת עַל פִּי נְבוֹנָיו
אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי:

הוּא יוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים
לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים
מִתְאַבְּלִים בּוֹ הֵם אָחוֹר נְסוֹגִים
כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וִישַׂמְּחֵנִי:

מֵחֵל מְלָאכָה בוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית
עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
אֶתְפַּלֲלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחְרִית
מוּסַף וְגַם מִנְחָה כִּי יַעֲנֵנִי:

תוכן הפיוט עריכה

תוכן הפיוט נסוב על אודות הדברים שאסור לעשות בשבת, כדוגמת דיבור בענייני חולין וסחורה – למול המעשים החיוביים, כדוגמת הגייה בתורה ואכילת מאכלים משובחים. הפיוט בנוי מחמישה בתים ובצורת אקרוסטיכון, כך שחמש האותיות הראשונות שבכל אחד מחמשת הבתים יוצרות את המילה "אברהם", שם המחבר. הרפרן (הפזמון החוזר) של הפיוט הוא ”כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵל יִשְׁמְרֵנִי, אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי”.

בנוסף לשימושו הנפוץ כזמר לשבת ללא ייעוד מיוחד, בנוסח פרובאנס נהגו לאמרו בכל שבת בפסוקי דזמרא לפני ברוך שאמר.

מבנה עריכה

הפיוט בנוי כשיר אזור מסוג זג'ל, כלומר מדריכו בן שני טורים ואזוריו בני טור אחד [א/א//ב/ב/ב/א], משקלו שתי תנועות, יתד, שתי תנועות. שתי תנועות, יתד, תנועה [— — ◡ — — — | — — ◡ — —]. הפיוט הוא בעצם מעאראצ'ה של על אהבתך של רבי יהודה הלוי.

תוכן הפיוט הסבר והקשרים
אָסוּר מְצֹא חֵפֶץ לַעְשוֹת דְּרָכִים

גַּם לְדַבֶּר בּוֹ דִּבְרֵי מְלָכִים.
דִּבְרֵי סְחוֹרָה אוֹ דִּבְרֵי צְרָכִים
אֶהְגֶּה בְּתוֹרַת אֵל וּתְחַכְּמֵנִי:

שלוש השורות הראשונות מכילות הרמז לפסוק בישעיהו ”וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר.”[1]
ההגייה בתורה ביום השבת מקורה בתלמוד הירושלמי: ”לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה.”[2]
בּוֹ אֶמְצְאָה תָמִיד נֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

הִנֵּה לְדוֹר רִאשׁוֹן נָתַן קְדוֹשִׁי.
מוֹפֵת בְּתֵת לֶחֶם מִשְׁנֶה בַּשִּׁשִּׁי
כָּכָה בְּכָל שִׁשִּׁי יַכְפִּיל מְזוֹנִי:

"דור ראשון" הוא דור המדבר שיצאו ממצרים, להם נעשה נס וירד להם מן מן השמיים. ביום שישי הנס הוכפל והם קיבלו פעמיים מנת מן, כדי שלא יצטרכו לאסוף את המן בשבת.[3]
סיפור מקראי זה הוא המקור למנהג ברכה על לחם משנה בשבת.
רָשַׁם בְּדַת הַיּוֹם חֹק אֶל סְגָנָיו

בּוֹ לַעֲרֹךְ לֶחֶם פָּנִים לְפָנָיו.
עַל כֵּן לְהִתְעַנּוֹת עַל פִּי נְבוֹנָיו
אָסוּר, לְבַד מִיּוֹם כִּפּוּר עֲוֹנִי:

ה"חוק" המדובר הוא הציווי לערוך את לחם הפנים בשבת.[4]
האיסור בשתי השורות האחרונות נסוב על האיסור ההלכתי לצום בשבת.[5] האיסור אינו כולל, כמובן, את יום כיפור.
הוּא יוֹם מְכֻבָּד הוּא יוֹם תַּעֲנוּגִים

לֶחֶם וְיַיִן טוֹב בָּשָׂר וְדָגִים
מִתְאַבְּלִים בּוֹ הֵם אָחוֹר נְסוֹגִים
כִּי יוֹם שְׂמָחוֹת הוּא וִישַׂמְּחֵנִי:

בית זה נסוב על המצווה הכללית להתענג ולחגוג ביום השבת, כפי שנכתב בישעיהו: ”וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג”.[1] אכילת בשר ודגים נחשבת לתענוג מיוחד לשבת.[6]
מֵחֵל מְלָאכָה בוֹ סוֹפוֹ לְהַכְרִית

עַל כֵּן אֲכַבֵּס בּוֹ לִבִּי בְּבוֹרִית
אֶתְפַּלֲלָה אֶל אֵל עַרְבִית וְשַׁחְרִית
מוּסַף וְגַם מִנְחָה כִּי יַעֲנֵנִי:

בהקשר זה, "מלאכה" היא אחת מל"ט מלאכות שבת, שמי שעושה אחת מהם בשבת חייב עונש כרת, ככתוב במקרא: ”כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ”.[7] ייתכן שהביטוי "מחל מלאכה" ורק "סופו להכרית" בא לבטא שלא כל מלאכה שמתחילה בשבת מביאה לידי כרת בהכרח אבל כנראה שאם האדם התחיל לעשות את המלאכה בשבת, סופו הוא שיסיים אותה ואז יתחייב בכרת[8][דרוש מקור].
שתי השורות האחרונות בבית זה נסובות על התפילות של יום השבת - ערבית, שחרית, מוסף ומנחה.


קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 ספר ישעיהו, פרק נ"ח, פסוק י"ג.
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ו, הלכה ג'.
  3. ^ ספר שמות, פרק ט"ז.
  4. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ד.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד ב'.
  6. ^ בשר מוזכר במשנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ל', הלכה י', ולגבי דגים נכתב בספר מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ב, סעיף א', בפסקה תיקוני שבת: ”נהגו לאכול דגים בכל אחת משלוש סעודות שבת”.
  7. ^ ספר שמות, פרק ל"א, פסוק י"ד.
  8. ^ לדוגמה: הכותב שתי אותיות בשבת מתחייב כרת אבל הכותב אות אחת פטור מהתורה. המוציא חפץ מרשות לרשות מתחייב מהתורה רק אם ביצע עקירה והנחה.