פתיחת התפריט הראשי

לחם משנה

מנהג יהודי עתיק יומין
שתי חלות לשבת מכוסים במפית.

לֶחֶם מִשְׁנֶה ביהדות הוא חיוב לברך על שני כיכרות לחם או חלות בכל אחת מסעודות שבת או יום טוב. מקור השם "לחם משנה" הוא על פי האמור בפרשת המן שהוא גם מקור הדין: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה." (שמות טז כב)

תוכן עניינים

טעם הדיןעריכה

בתלמוד[1] למדו דין זה מהמסופר בתורה בפרשת שמות (טז, כב-כז) על ירידת המן בשעה שבני ישראל נדדו במדבר לאחר יציאת מצרים: בכל יום חול היה המן יורד בכמות המספיקה ליום אחד, אך ביום שישי ירדה מנה כפולה, גם בעבור יום השבת בו לא ירד המן. כזכר לעניין זה, תיקנו לברך בשבת על שתי חלות. מקור השם הוא מהפסוק: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה." (שמות טז כב)

על פי המכילתא, דין זה תקף גם בסעודות יום טוב, היות שבדומה לשבת גם ביום טוב לא ירד המן, בעוד בערב יום טוב ירדה מנה כפולה.

גם נשים חייבות בלחם משנה, אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, היות שנשים חייבות בכל דיני השבת כגברים.

דינים ומנהגים נוספיםעריכה

לכתחילה יש להעדיף שהלחמים ל'לחם משנה' יהיו שלמים, אך כעדיפות שנייה ניתן לחבר חצאי לחם באופן כל שהוא (לדוגמה, באמצעות קיסם), או לברך על לחם פרוס סגור בשקית (או קפוא). בדיעבד כאשר אין בנמצא גם לחם פרוס וכדומה ניתן לקיים דין זה גם באמצעות שתי פרוסות.

כיסוי החלות בשעת הקידושעריכה

  ערך מורחב – כיסוי החלות

את הלחם לסעודת שבת נהוג לכסות במפה קטנה המיועדת לכך בזמן הקידוש. במקורו של המנהג עומד הדין שנאמר בתלמוד (פסחים ק ב) "אין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש, ואם הביא, פורס מפה ומקדש". דין זה מתבסס על המציאות בעבר, בה היה שולחן קטן ונייד לפני כל אחד מהסועדים. אולם כבר כתבו התוספות כי בימינו שהשולחנות כבדים, נוהגים תמיד לפרוס מפה על החלות ולקדש. ואמנם כך דעת רוב הפוסקים להלכה. עם זאת, הגר"א כנאמן לדברי התלמוד היה נוהג שלא להביא את הלחם לשולחן עד אחרי קידוש[דרוש מקור], וכך נהגו ההולכים לדרכו.

בדברי הפרשנים ישנן שלש סיבות לדין זה של כיסוי החלה:

  • ישנה קדימות ללחם על פני יין, אך הקידוש נערך לרוב דווקא על יין. לכן נהוג לכסות את החלות.
  • זכר למן שכוסה בשכבת טל מלמטה ושכבת טל מלמעלה.
  • "כי היכי דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא"(= כדי שתבוא הסעודה לכבוד השבת) (שאילתות דרב אחאי).

בציעת החלותעריכה

מברכים על החלות את ברכת המוציא כשהם שלמות. נוהגים להחזיק את החלות ביד בשעת הברכה. בדרך כלל נהוג לבצוע רק אחת מהחלות, אך יש הנוהגים לבצוע את שתי החלות. יש הנוהגים (על פי הקבלה) לבצוע בסעודת ליל שבת את החלה התחתונה, ובסעודת יום השבת וכן בסעודות יום טוב את העליונה. מנהג נוסף הוא לברך על 12 חלות (מנהג על פי הקבלה).

טיבול במלחעריכה

אחרי הקידוש ונטילת הידיים מתבלים את הפת במעט מלח כדי שלא תהיה תפלה, וכן לזכר הקרבנות בבית המקדש בהם נאמר "על כל קורבנך תקריב מלח"[2], ומחלקים לכל אחד מבני הבית מן הלחם. יש הנוהגים בתקופה שבין ראש השנה עד שמחת תורה לטבול הלחם בדבש במקום מלח, כסגולה לשנה מתוקה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.