כסניה פמפילובה זילברברג
כסניה פמפילובה זילברברג (ברוסית: Ксения Ксенофонтовна Зильберберг 20 לספטמבר 1885 – 9 באפריל 1957) הייתה פעילה ציונית, סופרת ועיתונאית ארץ ישראלית נוצריה, ילידת רוסיה אשר עלתה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ נען.
 | |
| לידה |
20 בספטמבר 1885 קרים, רוסיה |
|---|---|
| פטירה |
9 באפריל 1957 (בגיל 71) נען, ישראל |
| מקום קבורה |
נען  |
| תאריך עלייה | 1933 |
| מקום לימודים | אוניברסיטת מוסקבה |
| תחום כתיבה | סיפורת |
| בן זוג | לב זילברברג |
| צאצאים |
|
| מספר צאצאים | 1 |
  | |
בתה כסניצ'קה (מרינה) זילברברג נישאה לאמיליו סרני, אחיו של אנצו סרני. נכדתה הסופרת היהודייה־האיטלקייה קרלה סרני כתבה את הרומן "משחק הממלכות" על אביה ואחיו אנצו סרני וכן על סבתה כסניה.[1]
זילברברג הרבתה לכתוב בכתבי העת "מבפנים" ו"דבר הפועלת", בעיקר על אנשי המהפכה, הספרות הקלאסית הרוסית וכן על מעמד האשה בספרות הקלאסית.[2] ספרה הראשון "עם דורי" יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (1957), זמן קצר לפני מותה.
ביוגרפיה עריכה
כסניה פמפילובה נולדה בשנת 1881 בקרים, רוסיה, למשפחת אצילים פרובוסלבית, אמה מריה דמיטרייבנה פמפילובה (סטרוגנובה) ואביה קסנופון ניקולאביץ' פמפילוב.[3] בת 11 נכנסה לגימנסיה בסימפרופול, שם התיידדה עם נערות יהודיות והתוודעה אל הרעיון הציוני.
פעילות מהפכנית ברוסיה עריכה
ב-1901 נסעה למוסקבה על מנת ללמוד באוניברסיטת מוסקבה. שם הייתה מעורבת במהפכת הסטודנטים בפברואר 1902 שהשפיעה על מהפכת 1905. בהפגנה זו חברו יחד סטודנטים ופועלים. הם התבצרו באוניברסיטה, חסמו את האולמות בשולחנות ובספסלים כדי שלא יאסרו אותם, נאמו ושרו. הדרישות העיקריות היו חופש השביתה, ביטול החוקים המאפשרים רק לעשירים ללמוד באוניברסיטה, וקבלת נשים לאוניברסיטה כסטודנטיות מן המניין, ולא רק כמשתתפות בקורסים אחדים. כסניה נבחרה לנאום והייתה האשה הראשונה בתולדות אוניברסיטת מוסקבה שהורשתה לשאת דברים.[4][5]
אוקמולינסק עריכה
עונשם של משתתפי השביתה היה הרחקתם ממוקדי הפעילות, ומאות סטודנטים, כולל כסניה פמפילובה ולב זילברברג הוגלו לחמש שנים לאוקמולינסק. היה זה לאחר שנסללה מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית, וחלק מהדרך עשו הסטודנטים במסע ברכבת, לאחר מכן ברגל, בעגלות, בסירות עד שהגיעו לתחנת ביניים בבית הכלא האלכסנדרובסקי.
בגיל 21, במהלך פעילותה בפלוגה הלוחמת של הסוציאל-רבולוציונרים הכירה את לייב זילברברג. הוא היה ממשפחה יהודית שהתנצרה, והשניים נשאו. זילברברג היה ראש "הפלוגה הלוחמת" של הסוציאל-רבולוציונרים, הגוף שביצע פיגועים קטלניים באישי המשטר הצארי.[6] בבית הכלא היה לב זילברברג אחד המנהיגים. הוא ארגן קופה לעזרה הדדית, מטבח משותף וספרייה. כסניה ערכה רישום וקיטלוג של כל הספרים שנאספו מהסטודנטים. באוקמולינסק נישאו, וביתם היה לזירת ויכוחים של הסטודנטים הגולים. שם התחזקה השקפתם שיש למגר את המשטר המושחת בכוח.
פעילות נגד המשטר במוסקבה עריכה
ב-1903 הם שוחררו והורשו לשוב לרוסיה תחת פיקוח. הם החליטו להמשיך לפעול נגד המשטר, למרות הסכנות הכרוכות בכך. מכיוון שנאסר עליהם לחיות בערים ראשיות, הם פעלו במחתרת בעיר שדה, אך נתפסו שנית. בהמשך הם עקרו למערב אירופה, תחילה לבלגיה, שם התחזה לב לסטודנט במכון האלקטרו-טכני, וכסניה – לסטודנטית לכימיה באוניברסיטת לייז'. דירתם שימשה מעבדה לייצור דינמיט, וכסניה נהגה להכין את הפצצות בעצמה. ב-1904 השתתפה כסניה בוועידת המפלגה בשווייץ, ולאחר מכן לקחה חלק בארגון דפוס מחתרתי וטיפלה במשלוח החומר בחשאי לרוסיה. בפעולותיה במפלגה התיידדה גם עם פנחס רוטנברג, לימים מקים חברת החשמל בארץ-ישראל. ב-1906 נולדה בתם כסניוצ'קה. בתחילה נמסרה הילדה לסבתא, על מנת שכסניה תוכל להמשיך בפעילותה.
הוצאתו להורג של לב עריכה
ב-16 ביולי 1907, כשהוא בן 27, הוצא לב זילברברג הורג לאחר שנתפס בבית מלון בפינלנד[7]. את בתו הספיק לראות פעם אחת. במכתבו האחרון רשם "מנעתי עצמי מלראות את הילדה... לכל אדם גבול לסבלו הנפשי. הייתי יכול לראות את אמי. בקושי רב יכולתי לראות אותך, אך אותה... זה למעלה מכוחותי. כאן הגבול שלי. איני יכול... אני יודע שגם אני, אשר איש מלבדך לא ראה אותי מוריד דמעה – גם אני כילד אבכה לעיני הז'אנדרם".
במכתב ביקש מכסניה שתפסיק לעסוק בפעילות ותגדל את בתם במסירות ואהבה. את המכתב שמרה כסניה בתליון על צווארה. לאחר מותו נמלטה עם בתה למערב, וחייתה בצרפת ובאיטליה שם פגשה יהודים רבים, ציונים, חלקם היו כבר בארץ ישראל. שמה התוודעה למה שקורה בארץ ישראל, בייחוד בקיבוץ והתלהבה.[8]
המעבר לאיטליה עריכה
ב-1911 כשמלאו לבתה חמש, עברו השתיים לאיטליה, והתגוררו בדירה קטנה ברומא. לפרנסתה ארחה בדירתה אורחים והייתה מבשלת לסטודנטים, למהגרים וגולים מרוסיה, ולסופרים ועיתונאים איטלקים. פעילי הקהילה הציונית ברומא, ביניהם דנטה לאטס, באו לביתה על מנת לפגוש נציגים מישראל שלמדו באיטליה או מילאו שליחות. ביניהם היו גם משה בילינסון ויעקב צור. היא גילתה עניין רב בסיפורים על ארץ-ישראל ועל העם היהודי ממנו הגיע בעלה. תיאוריהם על ארץ הקודש, ועל הנופים שהכירה מהברית החדשה, ועל החברים הבונים חיי שיתוף ועבודה עניינו אותה מאד. בהדרגה התחזקו בה המחשבות שכדי להמשיך את צוואת בעלה, עליה להתקרב לשורשים שמהם ניתקה משפחתו ולעבור לגור בארץ ישראל. דרך בלינסון ולאטס התוודאה גם לרחל ינאית ויצחק ובן צבי וברל כצנלסון.[5] היה זה בלינסון שהשיג לה סרטיפיקט לעלות לארץ ישראל.[8]
נישואי בתה עריכה
בין המבקרים בפנסיון ברומא היו גם אנצו ואמיליו סרני. הם היו בני משפחה יהודית עשירה אשר חלמו באותם ימים על עלייה לארץ ישראל, הם הגיעו לדירתה של כסניה על מנת לשמוע על הנעשה בארץ ישראל. אמיליו אפילו למד אגרונומיה באוניברסיטת נאפולי על מנת להכשיר עצמו לחיים מועילים בארץ. יום אחד, בעת טיול ברומא עם כסנצ'יקה, בתה של כסניה, נכנסו לבית משפחת סרני, בוויה קאבור ברומא. כסניצ'קה נדהמה מעושרם, מהמשרתים ומהריהוט היפה. אמיליו סרני התאהב בכסנצ'יקה, וביקש את ידה באמצעות אמה. עבור הנישואין התגיירה כסניצ'קה. בהמשך אמיליו התרחק מהציונות ונהפך לקומוניסט לאחר מהפכת 1917 ברוסיה. הוא למד רוסית, והחל לקרוא את כתבי מרקס ואנגלס. הוא החל להתכחש לציונות והחליט להישאר באיטליה בעוד אחיו עלה לישראל והיה ממקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב-1927 התחתנו אמיליו וכסנצ'יקה. בתקופת עליית הפאשיזם באיטליה הפך אמיליו לקומוניסט אדוק. הוא נידון ל-15 שנות מאסר, אך בסיוע אביו קוצר העונש לחמש שנים. הוא ברח עם בני משפחתו לצרפת ושם המשיכו בפעילות מחתרתית, שם הפכה כסנצ'יקה למרינה. כסניצ'קה-מרינה, עסקה גם היא, כמו אמה, בפעילות מחתרתית, הפעם נגד המשטר הפשיסטי וחיה חיי דלות. היא כתבה לימים שהיא מאושרת ושלמה בחייה. היו להם שלוש בנות: עדה, לאה וקלרה.[8][9]
העלייה לארץ ישראל עריכה
בסיועם של משה בילינסון ופנחס רוטנברג עלתה ב-1932 לארץ ישראל. היא הגיעה לעין-חרוד ב-1932, ולאחר שנה הצטרפה לקבוצת הנוער העובד בנענה (לימים נען) שם חיה באוהלים. היא הייתה בת 52, מבוגרת בשלושים שנה מבני הגרעין שהקים את הקיבוץ. בקיבוץ הייתה גם ספרית. בעצת קרוב המשפחה אנצו סרני, שסיפר לה כי חסרים בקיבוצים ספרים, למדה עוד בחו"ל קוסמטיקה וספרות, וכבר בתקופה הראשונה בארץ עסקה בספרות בקיבוצי עמק הירדן.
מות בתה עריכה
שנים ספורות לפני מלחמת העולם השנייה הפסיקה בתה כסניצ'קה-מרינה את הקשר עם אמה במצוות המפלגה הקומוניסטית. במכתב הודיעה לאמה שעליהן לנתק כל קשר, ותירצה זאת שכך פעלה גם אמה כאשר הפקידה אותה בידי סבתא, כלומר שזאת הדרך הנכונה למי שמתמסר למאבק חברתי.
הן תדעי כי אני פועלת בשורות המפלגה הקומוניסטית... פעולתי היא מרכז חיי, כשם שהיא מרכז חייו של אמיליו. הפעולה חשובה לנו מן המשפחה, מן הילדים... אילו צריך היה שאעזוב אותם ואלך למקום אחר, הייתי עוזבת אותם... במעמקי נפשך אין את יכולה שלא לשמוח על שכל מאמצייך לעשות אותי אדם, לא רק שלא כלו לריק אלא הביאו את אשר ראוי לך ולאבי... אני יודעת שלא רק תתקוממי נגד החלטתי אלא גם תתגאי בעוז רוחי... אני לא אכתוב לך, ואת לא תכתבי לי אבל הן את יודעת שאת אמי ותהיי לי תמיד אמי וכל אהבתי.
הקשר נותק, וכשכסניה שחיה בנען רצתה בזמן מלחמת העולם השנייה לקבל ידיעות על משפחת בתה באיטליה, הייתה הולכת ברגל מנען לגבעת ברנר לראות את המכתבים שהתקבלו במשפחת סרני.
בראשית שנות החמישים חלתה בתה במחלה ממארת, וכסניה באה לטפל בה על ערש דוואי בבית החולים בלוזאן, שווייץ.
מותה והלווייתה עריכה
כסניה נפטרה ב-1957, בגיל 71. על שולחנה בחדר נותר מונח השעון של בעלה, מכתבו האחרון ותמונת בתה בת העשר. לפני מותה ביקשה ואף כתבה שלא יתאבלו ולא יקוננו על לכתה, כי המוות הוא שעת החיים החגיגית ביותר.
בהלווייתה השתתפו רעיית הנשיא, רחל ינאית בן-צבי, שר הפנים, ישראל בר-יהודה, דוד כהן, חברי מזכירות הקיבוץ המאוחד –יצחק טבנקין, יוסף שכטר, בני מרשק, אהרן ציזלינג ועוד.[10][11]
היא קבורה בבית הקברות בקיבוץ נען.
כתיבתה העיתונאית עריכה
כסניה פרסמה מסות ורשימות ב"מבפנים", "העבר", "דבר הפועלת", "במעלה", "דבר" ו"דבר לילדים". ברשימותיה עסקה בדמויות אנשי המהפכה ברוסיה, אנשי רוח וספרות, בעיקר הספרות הרוסית הקלאסית. בכתיבתה ניסתה לקרב את הקוראים לתרבות הרוסית שרבים גדלו על ברכיה. במסה מפורטת על פושקין ציינה את השפעתו על הסופרים הצעירים. בעיקר התפעלה מכך שפושקין תיאר את החיים של העם הרוסי הפשוט, והרס את הדעות הקדומות על עם נחשל. היא הזכירה את מסותיו של בלינסקי, אבי הביקורת החברתית בספרות הרוסית, שקבע כי פושקין היה ליצירה הרוסית מה שפטר הגדול היה למדינה הרוסית – מנפץ הישן ויוצר החדש.
כסניה כתבה מסה על צ'רנישבסקי, שספרו "מה לעשות" גרם שינוי מהותי בתפישות ששלטו במחשבה הרוסית במאה ה-19, והוציא נשים מתוסכלות מהתלות המסורתית באב ובבעל. מכיוון ששחרור האשה היה קרוב לה מנעוריה, כתבה גם על ורה פיגנר, המהפכנית מדור הנרודניקים, שישבה בכלא עשרים שנה וחזרה לפעולות מחאה גם לאחר שהשתחררה. במאמר מנתה את עיקרי תנועת "הירידה אל העם" שעיצבו לא רק את חייה של פיגנר אלא גם את חייה שלה.[8]
רחל כצנלסון שזר, שערכה במשך שנים את "דבר הפועלת", הדגישה את יחסה של כסניה לפועלת העברייה, וציינה שגם לפני שהופיע ספר זיכרונותיה "עם דורי" הכירו אותה קוראי העברית כסופרת, שרשימותיה היו בחלקן מסות מקיפות.[8]
ספרה – עם דורי עריכה
ב-1957, זמן קצר לפני מותה, יצא ספרה "עם דורי", ספר זכרונות שעסק בשפחתה בקרים, סיפר על אבות אבותיה הקוזאקים, הוריה שהיו מורים כפריים, ומספר את סיפור בני דורה, אלה שהקריבו את חייהם האישיים למרד בשלטון מושחת. "עם דורי" מבטא את הולדתה של התסיסה העממית שהובילה למהפכת 1905, ומזכיר הרבה רבולוציונרים שהכירה אישית, ותיארה בהערכה ואהבה. הספר מעלה גם את התרשמותה של כסניה מהספרות הרוסית שהשפיעה עליה, המוזיקה שאהבה, והנופים של מרחבי רוסיה הענקית, מקרים עד סיביר, בעונות השנה המתחלפות.[8]
משחק הממלכות עריכה
נכדתה, קלרה סרני, סופרת, הוציאת את הספר "משחק הממלכות". במהלך חייה היא לא ידעה כמעט דבר על כסניה ובני המשפחה בארץ. כתיבת הספר נעשתה בעקבות מסעה לארץ ישראל מסע אשר הציג בפניה את שורשיה המשפחתיים. היא ביקרה בקיבוצים, בארכיונים שונים, נפגשה עם עדה סרני (דודתה) ועם יוצאי איטליה שהכירו את הוריה וסביה, ואף באה לבית הקברות בנען, לקברה של סבתה. כשנשאלה איזו דמות מכל קרובי המשפחה יקרה לה ביותר, השיבה שזו סבתה כסניה, שזרמה עם החיים, חיתה את החלום המהפכני בדרכה, ולא השתעבדה לדוגמות הרסניות. גם את דחף הכתיבה, אמרה, ירשה מכסניה. הספר, מתאר שלושה דורות במשפחת סרני. באיטליה הפך הספר לרב-מכר ובבתי ספר רבים נהפך לספר לימוד. הספר תורגם לעברית על ידי מירון רפפורט (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995).[8][1]
ספריה עריכה
- 1957 – עם דורי – הוצאת הקיבוץ המאוחד
- 1985 – על כנפי האהבה – סיפור חיים – הוצאת יד טבנקין – יומנה שיצא לאחר מותה
לקריאה נוספת עריכה
- קלרה סרני, משחק הממלכות – הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
- כסניה פמפילובה־זילברברג, ‘בית סרני’, “מבפנים״, עין־חרוד, כרך י”א חוברת ג' (ינואר 1946)
- תמר קמינסקי, נשות עין חרוד כמעצבות חֶברה מחדשת ומשתנה: 1921 - 1948
- Compiled and edited by Vladimir Khazan, Heavy Burden of Responsibility for the Country: Russian Political Emigres and Eretz Israel, Part 2, "This land will be my land": Two lives of Xenia Pamfilova Silberberg, The Hebrew University of Jerusalem, Volume II, Jerusalem, 2023[12]
קישורים חיצוניים עריכה
- עמוד לזכרה של כסניה פמפילובה זילברברג באתר של קיבוץ נען
- כסניה בת שבעים – דבר, 19 אוקטובר 1951
- רות בקי קולודני, כסניה פמפילובה, רות המואבייה החדשה, באתר TheMarker, 25 במאי 2012
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2
נעמי דה־מלאך, עשה מאמץ לצאת ממעגל הקסמים של הלֶנִינִיזְם שלך, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2018
- ^ כסניה איננה | למרחב | 10 אפריל 1957 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ Xenia Silberberg, geni_family_tree, 1881-10-07
- ^ כסניה (קוי דרכה, במלאת לה שבעים שנה) | דבר | 19 ספטמבר 1951 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ 1 2 כְּסֶנְיָּה בַּת שִׁבְעִים | דבר | 19 אוקטובר 1951 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ כסניה באה להשתקע בנענה, באתר "קיבוץ נען – סיפור מקומי"
- ^ לב זילברברג — JewAge, באתר www.jewage.org
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 רות בקי קולודני, כסניה פמפילובה, רות המואבייה החדשה, באתר TheMarker, 25 במאי 2012
- ^ השליח - חייו ומותו של אנצו סרני / רות בונדי - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ^ כסניה זילברברג – למנוחות | דבר | 11 אפריל 1957 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ כסניה זילברברג למנוחת־עולמים | על המשמר | 11 אפריל 1957 | אוסף העיתונות, באתר הספרייה הלאומית
- ^ Heavy burden Of responsibility for the country: Russian Political Émigrés and Eretz Israel. 2: This land will be my land: Two lives of Xenia Pamfilova Silberberg, Jerusalem: The Hebrew University of Jerusalem, 2023, Eretz-Israel and the Russian émigrés in Europe: Contacts, Connections, Communications, Interactions (1919-1939), ISBN 978-965-92759-5-3
