לא רחוב ולא נעליים
לא רחוב ולא נעליים (באנגלית: Street Shadows) הוא סרט תיעודי ישראלי של חברת פישר פיצ'רס בע"מ, שנכתב, בוים והופק על ידי דוד פישר בשנת 2015.
 | |
| כרזת הסרט עיצוב: מיכל ליפשיץ | |
| בימוי | דוד פישר |
|---|---|
| הופק בידי |
דוד פישר ליאת קמאי אשד (מפיקה בפועל) |
| תסריט | דוד פישר |
| עריכה | יעל יקירביץ', הילה הרמתי |
| מוזיקה |
אמנון פישר ערן ראנצ'ו יהושוע מוטי בני (עיצוב פסקול) |
| צילום | קלאודיו שטיינברג |
| מדינה | ישראל |
| הקרנת בכורה |
2015  |
| משך הקרנה | 50 דקות |
| שפת הסרט | עברית, תיגרינית |
| סוגה | סרט תיעודי |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
עלילה
עריכהכשהיה ילד נהג הבמאי דוד פישר לנסוע עם סבתו לנווה שאנן בדרום תל אביב ("רחוב הנעליים"), לשוטט בין החנויות לאכול ופלה ולשתות גזוז. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי. בינתיים, את מקומן של מרבית חנויות הנעליים של פעם תפסו מסעדות אריתראיות ומספרות לשזירת צמות. ובלילה, כשמוכר הדגים המצרי סוגר את החנות ושב הביתה לאשתו הפיליפינית, הערב רק נפתח במועדון הריקודים הישן שבמרתף הבניין. כמעט 50 שנים מאוחר יותר דוד חוזר לנוה שאנן לשמוע, כמו פעם, את הסיפורים של דיירי הרחוב. אבל מאז השתנה הרבה. אנשי הרחוב היום הם צעירים אבודים, קרועים ממשפחותיהם, מהגרים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, המחפשים דרך להתקיים. אבל מעבר לנוסטלגיה עולה המחשבה: האם באמת משהו השתבש או שבעצם הרחוב נשאר מה שהיה תמיד, מעוזם של הפליטים, של אנשים שחיים ללא הווה ומה שנשאר להם זה או לפנטז על עתיד מוצלח או להתרפק על עבר מפואר. גם זקני הרחוב, שמתביישים במה שהמדרחוב הפך להיות, היו פעם פליטים שהגיעו לנווה שאנן בתקווה לבנות לעצמם עתיד טוב יותר. שכונת נוה שאנן תוכננה להיבנות בצורת מנורה, ממש כמו סמל המדינה, אבל הייתה ונותרה מקום משכנם של אנשים בשולי החברה. המפגש עם דיירי הרחוב היום שם לרגע את הסיפור שלהם במרכז ומאפשר הצצה קצרה לעולמם של מי שקולם בדר"כ לא נשמע.
נושאים שהסרט עוסק בהם
עריכההסרט עוסק במושגים של פליטות ובית. במהלך שנותיו של הרחוב, שימש נווה שאנן כשיכון לפליטים. במקור יועד הרחוב כמקלט לפליטים יהודיים שנאלצו לברוח מיפו בשנת 1921 וכיום הוא מאכלס פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה, בעיקר ממדינות אריתראה וסודאן. בסרט מוצגת התוכנית המקורית של הרחוב אשר תוכננה על ידי האדריכל יוסף טישלר. טישלר תכנן את שכונת נווה שאנן בצורת מנורה אולם הקמת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב מנעה השלמת תוכנית זו.
הרחוב מהווה סמל למחלוקת בחברה הישראלית בנושא מעמד מהגרי העבודה והפליטים בישראל. חיי היום יום ברחוב מורכבים וטעונים בשל האופי ההטרוגני של השכונה והמארג החברתי והתרבותי המגוון. הסרט מתאר את מצוקותיהם של התושבים הוותיקים של הרחוב ואת קשייהם של הפליטים ומהגרי העבודה לאור החיים בכור היתוך. המפגש בין התושבים הוותיקים בשכונה לתושבים החדשים יוצר חיכוכים ומאבק בין הצדדים על צביונה של השכונה. הסרט אינו מתיימר להציע פתרון למצב המורכב, רווי המתח בין אוכלוסיות שונות ברחוב, אבל הוא מציע הבנה שהרחוב, על דייריו השונים, הוא חלק נורמלי במארג של כל עיר גדולה בעולם היום.
למרות שהסרט אינו עוסק במישרין במשפחתו של הבמאי כפי שעוסקים סרטיו הקודמים רשימת אהבה, מוסטאר הלוך ושוב ושישה מיליון ואחד (טרילוגיית "המשפחה"), הסרט עוסק בקשר של הבמאי לסבתו ובגעגוע אליה ואל הזמנים הנוסטלגיים של השכונה השזורים זה בזה בזכרונו של הבמאי.
דמויות
עריכהדבר מוביל לדבר. אדם מוביל לאדם אחר. הדמויות בסרט הם גיבורים לרגע ולא תמיד חוזרים לפגוש אותם שוב. הפסיפס האנושי המגוון של הרחוב משקף את מצבו היום ומביא זה לצד זה, פליטים מאפריקה, סוחרים יהודיים, ותיקי הרחוב שנולדו וגדלו בו, עוברי אורח ואנשים שיש להם דבר חשוב או משמעותי לספר. וברחוב הזה נדמה כי כל אחד הוא סיפור.
- מאיר יעקבי - בעל חנות בגדי גברים, שירת בעבר כיו"ר ועד הסוחרים.
- א. ניסים - קצין משטרה לשעבר שבמרתף גדול ממש מול יעקובי פתח מועדון לילה למהגרים טורקים, רומנים ומולדבים.
- ישראל גודוביץ – אדריכל. מבכה את גורלו של הרחוב ומעניק לסרט את שמו באומרו "לא רחוב ולא נעליים".
- יצחק (פישקה) טישלר - בנו של מתכנן שכונת נוה שאנן, האדריכל יוסף טישלר.
- מוטי לוי - מתווך נדל"ן בשכונה, בנו של הסנדלר הראשון ברחוב.
- טדירוס (טדי) אברהא דסטא – פליט מאריתראה שהייתה לו חברה ישראלית במשך כמה שנים עד שהתנגדות הוריה גרמה לפרידתם.
- אוואט אשבר טססא מיקל - פליט מאריתריאה מתגעגע למשפחה אותה עזב ומנסה להבין את הראש הישראלי.
- מוחמד עלי ("אלי המצרי") - עובד בחנות דגים, ערבי מוסלמי, פליט ממצרים, שקיבל אישור שהיית קבע. ובת זוגו ארסלי (סאלי) פליניגאן מפיליפינים.
- תקווה דנוך - דירתה נמצאת מעל חנות הדגים, בת 72. הייתה עובדת משק בית אצל עליזה ומנחם בגין.
- תומאס שרון – בעלים של חנות תכשיטים "איזבל" שהתייאש וסגר את החנות.
- מרדכי אהרונוב ולאון חכים – פנסיונרים המבלים את ימיהם במשחקי שש בש במדרחוב.
- אפרים יעקובי – בעל חנות "נעלי ג'ולי" שמספר על ימים יפים ופרנסה טובה אבל מקפיד שלא להתלונן נגד הגעתם של הפליטים מאפריקה.
- משה אלגבה – נולד ברחוב ועד היום עובד במסגריה שלו ברחוב. בילדותו גידל קוף שהעניק לו רגעים יפים ומעליי חיוך.
-
טדירוס (טדי) אברהא דסטא. -
מוחמד עלי ("אלי המצרי") וארסלי (סאלי) פליניגאן. -
א. ניסים. -
דוד פישר הבמאי עם טדי (טדירוס אברהא דסטה) ואוואט אשבר טססא מיקל.
_%D7%95%D7%90%D7%95%D7%95%D7%90%D7%98_(%D7%90%D7%95%D7%95%D7%90%D7%98_%D7%90%D7%A9%D7%91%D7%A8_%D7%98%D7%A1%D7%A1%D7%90_%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%9C)_-_%D7%9C%D7%90_%D7%A8%D7%97%D7%95%D7%91_%D7%95%D7%9C%D7%90_%D7%A0%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%9D.jpg)
הפקת הסרט
עריכההסרט הופק עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ושודר בערוץ 10.
אנשי צוות הפקה נוספים:
- עמוס ציפורי ומישה ספקטור – מקליטים.
- אהרון פאר - עיצוב תמונה ואון ליין.
אירועים מיוחדים
עריכה- הסרט יוקרן במיקרוסינמה בית בארבור במעמד ראש העיר רון חולדאי ב-1 בנובמבר 2016 בשעה 19:30.[1][2]
- הקרנת הבכורה של הסרט הייתה ב-26 בינואר 2016 בספריה ליידיש בתחנה המרכזית החדשה.
- הסרט השתתף בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה לשנת 2016 בקטגוריית סרט תיעודי קצר.[3]
- הסרט הוזמן לפתוח מסגרת הקרנות סרטי תעודה בתערוכה "גלות" באקדמיה לאמנות בברלין (16 אפריל 2016).[4]
- הסרט הוקרן בקפה שפירא בפתיחת מועדון קולנוע שכונתי.[5]
קישורים חיצוניים
עריכה
לא רחוב ולא נעליים, ברשת החברתית פייסבוק
"לא רחוב ולא נעליים", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- לא רחוב ולא נעליים באתר תרבות לישראל
- דף הסרט באתר החברה פישר פיצ'רס
- טריילר לסרט, מלווה בשיר הנושא "אושר" בביצוע אמנון פישר
- איך הפכה שכונת נווה שאנן לחצר האחורית של תל אביב?, כתבה בעיתון Time Out תל אביב.
- דני ספקטור, ריאיון לקראת שידור הסרט, באתר ynet, 6 באוקטובר 2015
- ריאיון עם הבמאי דוד פישר על הסרט, ברדיו תל אביב (25 יוני 2016, דקה 24).
