פתיחת התפריט הראשי

שכונת שפירא

שכונה בתל אביב

שכונת שפּירא היא שכונה בדרום תל אביב, הקרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב. מתגוררים בה כיום כ-8,500 תושבים. השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים. מזה שנים רבות שבניה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.

שכונת שפירא
Broken well-house and the Tel Aviv Central Bus Station.jpg
דרך סלמה בגבול הצפוני של שכונת שפירא, מבט לכיוון מערב: בית באר (משמאל) שנגדם עם בניית התחנה המרכזית החדשה של תל אביב (מימין)
מידע
עיר תל אביב-יפו
שטח 820 דונם
מספר תושבים 6,730 (2012)
קואורדינטות 32°03′03″N 34°46′36″E / 32.05083611°N 34.77661944°E / 32.05083611; 34.77661944
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
רהט הניצב ברחוב ישראל מסלנט והיווה חלק ממערכת להשקיית פרדסים מסוף המאה ה-19. בסמוך לו מצוי בית באר ("הבית האדום"), בית מגורים מפואר שהוקם על ידי משפחת השייח' מוראד. (התמונה צולמה במרץ-2008)
מפה של שכונת שפירא וסביבתה משנת 1945. הקו הירוק מסמן את הגבול בין תל אביב ויפו בשנת 1934 והאדום את הגבול ב-1944. בשני המקרים השכונה נמצאת מחוץ לגבולות תל אביב. "רחוב ירושלים" הוא שדרות הר ציון כיום; על שטח הפרדס והאזור שנקרא במפה "שיבת ציון" הוקמה התחנה המרכזית החדשה של תל אביב; בית קברות שייח' מוראד נמצא בקצה הימני התחתון של הקו הירוק[1]
פחון ברחוב מורה נבוכים שמעולם לא נסלל

גבולות השכונהעריכה

כיום נהוג לכנות בשם "שכונת שפירא" את כל האזור הצחום בין התחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) בצפון, דרך חיל השריון ונתיבי איילון במזרח, דרך קיבוץ גלויות בדרום ושדרות הר ציון במערב.

אזור זה גדול בהרבה משכונת שפירא המקורית וכולל שכונות רבות שנבנו לאחר הקמת מדינת ישראל.

היסטוריה של השכונהעריכה

לפני קום המדינהעריכה

שפירא, איש העלייה הרביעית, רכש בשנת 1924 חלקה בפרדסי אבו כביר, בין יפו לתל אביב, ותכנן לקרוא לשכונה על שמה של בתו, נעמי-מרים שפירא[2]. שפירא הסתכסך באותה תקופה עם ראש העיר תל אביב מאיר דיזנגוף, על רקע קריאת רחוב על שמו ועל שם אשתו, סכסוך אשר הוביל לשמות יוצאי הדופן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מחוץ לגבולות העיר יכול היה שפירא להקים את השכונה היהודית ללא התערבותו של דיזנגוף, וכן היה פטור מתשלומי המיסים הגבוהים שהיו נהוגים בעיר. בשכונה מכר שפירא מגרשים קטנים בשטח של רבע דונם.

בימיה הראשונים השכונה גבלה ביישובים ערביים (הכפר אבו כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה) ובפרדסים. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, הנמצא כיום בתחומה של השכונה. מול בית הקברות ניצב בעבר בית יצקר, בו התגורר הסופר יוסף חיים ברנר, וכיום ניצב במקום בית הנוער העובד והלומד. באזור היו אחוזות ובייארות, כגון "הבית האדום" שניצב כיום ברחוב ישראל מסלנט.

השכונה יושבה על ידי עולים ממקומות שונים בעולם, ואופייה ההטרוגני נשמר עד היום. תחילה הגיעו אליה פליטים יהודים שעזבו או גורשו מיפו לאחר מאורעות 1921. קבוצת העולים הראשונה שהשאירה את חותמה בשכונה הייתה של עולים מבוכרה, שנוכחותם בולטת במקום גם כיום. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב שעל שמו קרוי רחוב בשכונה, שעלה מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו בשנת 1924. באותם הימים, כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב. בניו, בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה. ב–1945 הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב, שבו נערכו תפילות, חגגו את חגי ישראל, השכימו לסליחות וציינו בר מצוות, חתונות, כינוסים ואזכרות.

בשנות השלושים הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שביוון. יהודים אלו הקימו בשכונה את בית הכנסת בית תפילה ברח' מקור חיים, שזכה לשם "בית הכנסת של הקומוניסטים" משום שבו לא נגבו כספים ולא חולקו משכורות לנושאי תפקידים.

בשנות ה-50 התיישבו בשכונה קבוצה של עולים מהעיר בלך שבאפגניסטן, שאף הקימו בית כנסת ליוצאי עירם ברחוב מאור הגולה.

שכונות סמוכותעריכה

בסוף שנות ה-20 הוקמה מצפון לשכונת שפירא שכונת צריפים בשם עובד א'[3]. בשנת 1933 רכשו שפיר וקליין את פרדס חאבאב בסמוך לשכונה, חלקו אותה ל-60 מגרשים שעליהם הוקמה שכונת שפיר-קליין[4]. בתחילת שנות ה-30 נוספה גם שכונת גבעת משה, וארבע השכונות פעלו יחד בנושאים שונים, כמו בענייני חינוך[5]. במאי 1936 תוארה שכונת "גבעת משה": "משוכנת היא יוצאי בוכארה ופרס, ברובם. אף בה צריפים צפופים ולא משובחים ביותר, אך לפחות שכונה של יהודים היא"[6].

תחת עיריית יפועריכה

ב-1934 סופחה אבו כביר ליפו, והשכונה הייתה תחת שיפוטה עד 1948. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל רבו החיכוכים והתקריות בין הערים והגבול הפך לחזית. מהפרדסים שסביב השכונה נורו יריות על בתיה, ועיריית יפו לא סיפקה שירותים מוניציפליים נחוצים לתושבים. ועד השכונות העבריות שבשטח יפו, ובהן שכונת שפירא, פעל לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב[7], אך יפו לא הסכימה להפריד שכונות אלו משטח שיפוטה. במכתב של הוועד המצומצם לשכונות העבריות אל הוועד הלאומי מה-1 בנובמבר 1936, מבקשים העותרים סיוע בניתוק היחסים עם עיריית יפו, שכן:

הרבה סבל סבלנו במשך ששת חודשי הזועות והפרעות, ועכשיו צפוי לנו סבל חדש, בהשתיכותנו באופן משפטי עדיין ליפו[8].

כשנכשלו ניסיונות אלו עלתה הצעה להקים במקום מועצה מקומית שלא תהיה שייכת לתל אביב וגם לא ליפו. גם הצעה זו נדחתה, למורת רוחם של תושבי השכונה, שקבלו על כך שאינם מקבלים כל תמורה עבור כספי המיסים העירוניים שהם מעלים:

עד מתי יתעללו בשכונתינו?: פרשת הניקיון בשטח שכונתינו, שהיא אחת ההוכחות הבולטות ביותר על חוסר יכולת ורצון טוב מצד עירית יפו לספק לנו את השירותים המינימליים ביותר, טרם הסתיימה [...] האם תראה פעם עירית יפו שהיא באמת ראויה להיקרא עיריה ולה גם זכות מוסרית איזה שהיא לגבות מיסים? מפני שהשימוש ה א כ ז ר י הבלתי פוסק מצדה בסמכויות פורמליות הנובעות מחוק שהוא נגד רצונם המאוחד של כל התושבים, יגמר פעם ולתמיד באם סבלנותנו תפקע. ועכשיו אנו מזהירים אותה קבל עם שהגיע מצב כזה ! ! ! לא נהיה סבילים ואדישים כלפי עול מתמיד ! ! !

[9] עם החרפת העימות בין היהודים והערבים בארץ החלה לפעול בשכונה ההגנה, שהקימה בה תנועת נוער, ואנשי מחתרת מהאצ"ל והלח"י זכו בה למסתור ולמקום התארגנות[10].

במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים.

לאחר הקמת המדינהעריכה

בעת הקמת קריית שלום על אדמות אבו כביר, נבנו שבע שכונות: שלוש מדרום לדרך קיבוץ גלויות ושלוש מצפון לה. השכונות מצפון לדרך קיבוץ גלויות, נחשבות היום לחלק משכונת שפירא. אלו כללו:

  • שיכון פרדס קטן (קריית שלום ב')[11] - במזרח, קרוב לדרך חיל השריון.
  • שיכוני הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל - ממערב לפרדס קטן, מצפון ומדרום לבית ספר בר יוחאי, בו נמצא כיום מרכז קהילתי שפירא.
  • פרדס גדול - ממערב לשיכוני הפועל המזרחי, מדרום לשדרות חכמי ישראל.

ביולי 1950 הונח אבן פינה לשכונת משכנות של הפועל המזרחי[12]. במרץ 1951 היו 12 הבניינים של משכנות, חברת השיכון של הפועל המזרחי, בשלבי בנייה[13]. באמצע שנת 1952 הושלמו 160 הדירות של שיכון הפועל המזרחי[14]. בתחילת 1954 נכנסו המשתכנים לדירות של שיכון פא"י, שכלל 28 דירות[15]. בתי הפועל המזרחי נבדלו משאר בתי קריית שלום בכך שנבנו על גבעה, וכללו מרפסות חזית וגגות אדומים[14].

שכונות פרדס קטן ופרדס גדול היו כלולות בשיכון הוותיקים של ההסתדרות בקריית שלום, אולם בגלל בידודן הגאוגרפי הוחלט ליהיה להן ועד נפרד ובכך הפכו לשכונות בפני עצמן[16]. בשנת 1961 נסללו רחובות האסיף ובר יוחאי בשכונה[17].

שנות ה-90 והלאהעריכה

בשנות התשעים של המאה ה-20 הושלמה הקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשכונת נווה שאנן, בגבולה הצפוני של השכונה. מאז השכונה שינתה מאוד את מעמדה ואופייה. עובדים זרים, פליטים ומהגרי עבודה רבים עברו להתגורר בה ובשכונות הסמוכות לה והשפיעו על ההרכב החברתי ואורח החיים באזור. האוכלוסייה החדשה הצטרפה למרקם החברתי הקיים, ויצרה בה שילוב שלל זהויות ורב-תרבויות, שהביא עמו מתחים רבים עם תושבי השכונה הוותיקים ותושבים רבים נטשוה.

בשנת 2006 הגישה עיריית תל אביב תוכנית אב לשיקום השכונה שערך פרופ' אליהו שטרן, אך תכנון בוסרי הותיר את השכונה עם הבעיות הישנות של שכונות ותיקות מאלו השכונה סובלת עד היום[18].

מוסדות וארגונים בשכונהעריכה

בשכונה פועל "שבט איתן" של תנועת הצופים, שהוקם ב-2000, במקומו של שבט העדה שפעל במקום משנות השלושים ועד 1992. השבט הנוכחי, שמונה ארבע מאות חניכים, הוא רב תרבותי, ופועלים ילדי מהגרי עבודה מכל העולם וילדי משפחות ערביות. השבט נוטל חלק במאבק על אזרוח ילדיהם של מהגרי עבודה בישראל[19].

בשנת 2001 נוסדה ישיבת אורות אביב, ישיבת ההסדר שהתמקמה בשכונה וקיימה כולל להלכה בו למדו בחורים רווקים ואברכים, וכן לימוד גמרא בעיון. בנוסף לזה, הישיבה תפקדה כמרכז תורני לאנשי השכונה.

בשנת 2002 התיישבה חבורה של צעירים בוגרי "בית המדרש של בינה" בשכונת שפירא והקימה את "בינה בשכונה". הקבוצה מפיקה אירועים ומפגשים שונים.

בשנת 2006 הוקמה עמותת "הפרדס" עמותה לפיתוח קהילתי בשכונות שפירא וקריית שלום. העמותה הוקמה על ידי צעירים מהשכונה ומחוצה לה. העמותה פעילה במגוון תחומים. מפעילה בין היתר את "מרכז המידע של שפירא וקריית שלום" במרכז הקהילתי בשפירא שהוקם על ידי פעילי שכונת שפירא ותושבי השכונה כחלק מתוכנית האב לשכונת שפירא, בין היתר מפעילה שתי קבוצות סטודנטים תושבי השכונה ועשייה רבה בתחום הקיימות והגינות הקהילתיות.

בשנת 2016 החלה לפעול עמותת "מידברן" בבית השייח מוראד ברחוב ישראל מסלנט שבשכונה. העמותה אחראית על פסטיבל הנושא את אותו שם, שמתרחש מדי שנה בנגב ומושך אחריו אלפי בני אדם.

גרעין "רעות" הוא גרעין בנות שירות-לאומי שפועל בשכונה. בגרעין ישנן כ-20 בנות המפעילות בשכונה מועדוניות לילדים בסיכון ומרכזי תגבור ופעילות חברתית לבני נוער.

בנוסף, בשכונה פועל הגרעין התורני "שקמים" המונה כ-30 משפחות. חברי הגרעין מפעילים פרויקטים חינוכיים שונים, מקיימים פעילות תורנית ומרכזים מתנדבים לעזרה הדדית בקרב בני השכונה.

בשכונה שני גנים ציבוריים: במזרח השכונה הוקם "פארק סוניה" על שם אשתו של שפירא, ובמרכזה "גינת דה מודינה".

בשכונה קיים גם בית ספר ממ"ד בשם "שורשים", בית ספר אליו מגיעים ילדי הגרעין התורני, וילדים נוספים מהשכונה, השואפים למצוינות במגוון תחומים. בנוסף, בתחום החינוך מקימה בימים אלו (2019) עיריית תל אביב יפו, בית ספר ממלכתי חילוני בשם "שפירא" המציע שיטת לימוד חדשה וייחודית דרך מערכת החינוך הציבורית.

בשנת 2019 עברה לשכונה ישיבת ההסדר "אורות שאול" ממקום משכנה הקודם ברעננה, והתמקמה במבנה בו הייתה בעבר ישיבת "אורות אביב".

גלריית תמונותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הבלוג של שכונת שפירא
  2. ^ שרון רוטברד (2009), "שכונה גבולית", בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, הוצאת בבל ועמותת בינ"ה, עמ' 30
  3. ^ בקצוי כרך, דבר, 5 בפברואר 1930
  4. ^ בתל אביב המתרחבת, דואר היום, 3 באוקטובר 1933
  5. ^ היום ומחר, הארץ, 31 במאי 1935
  6. ^ אגב מפקד הפליטים, דבר, 5 במאי 1936
  7. ^ סוחרים עוקרים את משרדיהם מיפו לתל אביב, דואר היום, 28 באפריל 1936
  8. ^ הוועד המצומצם לשכונות העבריות מבקש להסתפח לתל אביב, 1.11.1936. מסמך מארכיון עיריית תל אביב. בתוך: לא ביפו ולא בתל אביב, עמ' 168
  9. ^ פמפלט של ברית יוזמי שחרור השכונות, בתוך: שם, עמ' 201. ההדגשות במקור
  10. ^ מוקי צור (2009), "הקדמה", בתוך: שם, עמ' 20-21
  11. ^ התחבורה לקרית שלום ב', דבר, 3 בנובמבר 1958
  12. ^ שכונה דתית תוקם באבו כביר, הצופה, 26 ביולי 1950
  13. ^ סיור בשיכון הותיקים בקריית שלום, דבר, 20 במרץ 1951
  14. ^ 14.0 14.1 ש. גדיאל, בתים מאדימים באופק, הצופה, 30 בנובמבר 1952
  15. ^ אריאל אגמון, "ענין פנימי" ששמו שיכון פא"י, הבוקר, 21 במאי 1954
    המשך
  16. ^ תושבי קרית שלום מתנגדים לשיטת בחירות אנטידמוקרטית, קול העם, 16 באוקטובר 1952
    החלו הבחירות לאגודות בקרית שלום, דבר, 25 בפברואר 1953
  17. ^ כביש־מבוא נוסף ליפו, מעריב, 31 במאי 1961
  18. ^ קהילה וחברה בלב שכונת שפירא, www.good-deeds.co.il (בhe-IL)
  19. ^ יפעת טהרני, (2009). "יש לנו אהבה והיא תנצח - שבט צופי איתן", בתוך: שם, עמ' 376-380