פתיחת התפריט הראשי

הרב יהודה ליב שוואב (גרמנית: Löw Schwab, הונגרית: Schwab Oroszlán, "ארסלן"; ז' באדר א' תקנ"ד, 7 בפברואר 1794ט' בניסן תרי"ז, 3 באפריל 1857) היה אב בית דין פרוסניץ ופשט, חלוץ המעבר לרבנות מודרנית בקהילות מורביה וראשון הרבנים הנאולוגים בהונגריה.

יהודה ליב שוואב
LowSchwab.jpg
דיוקן מ-1860
לידה 7 בפברואר 1794
ז' באדר א' תקנ"ד
קרומינוי, סְפַר מורביה, האימפריה הרומית הקדושה
פטירה 3 באפריל 1857 (בגיל 63)
ט' בניסן תרי"ז
פשט, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה האוסטרית עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות יהדות נאולוגית עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו מרדכי בנט, חיים דייטשמן
תלמידיו לאופולד לעף, צבי הירש פאסל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

שנים מוקדמותעריכה

שוואב נולד בקרומינוי (Mährisch Kromau), בנו של רוכל עני. מילדותו התגלה כעילוי, ובגיל אחת-עשרה נשלח לישיבתו של הרב הראשי מרדכי בנט בניקלשבורג, בה למד גם עם הראב"ד משה ליב צילץ. בין 1807 ל-1808 בילה שנה בישיבת פרשבורג עם החת"ם סופר. כמו כן למד אצל רבי יהושע צבי הורביץ (חריף) בישיבת טרייביטש. כיתר בני דורו, חויב כילד בלימודי חול בבתי-הספר הממשלתיים (Normalschulen) שהוקמו ב-1782, אך את מרבית השכלתו הכללית רכש כאוטודידקט. בעת שהותו בישיבות קרא גם את מורה נבוכים, ספרי רבי יוסף אלבו וחיבורים בגרמנית על פילוסופיה ומתמטיקה.[1] הרב חיים דייטשמן, איש תנועת ההשכלה בפראג שהיה מקורב לרב ברוך ייטלש, נעשה למורו ומדריכו של שוואב כשהתמנה לאב"ד גביץ' ב-1812. הוא היווה בעיני תלמידו את השילוב הרצוי בין רבנות מסורתית לידע כללי.

בגביץ' נשא לאישה את אלזה פייפר, לאחר שנדרש לשתדלנות רבה כדי לעמוד בתנאי חוקי המשפחה, שהתירו רק לבן בכור לשאת אישה כדי להגביל את מספר היהודים בחבל. דייטשמן עזב לטרייביטש ב-1820, ואז גברה התנגדות הגורמים השמרניים בעיר לשוואב. הוא ואשתו עזבו לפרוסניץ, מוקד ההשכלה בפלך ומרכז שבתאי חשוב במאה ה-18. שם התפרנס כמורה פרטי בבית הספק הצבאי העשיר שרגא פייש (פייט) אהרנשטם. לאחר שלוש שנים בפרוסניץ, הוזמן לכהן כרב בגביץ'. בנט, שחשד בו בנטיות ליברליות מדי, הפעיל את סמכותו כרב ראשי ומנע את המינוי. רק לאחר התערבויות חוזרות מצד דייטשמן הסכים לערוך לשוואב בחינה, אותה גרר במשך שבועות. לאחריה אפשר לו לקבל את התפקיד, אך לא סיפק לו היתר הוראה בכתב. ב-18 בספטמבר 1824 נשא לראשונה דרשת שבת בגביץ'; הוא היה הרב הראשון בכל מורביה שהייתה לו השכלה כללית של ממש. ב-1826 הוזמן לקבל את רבנות אייבשיץ (Ivančice), אך הפעם דחה אותו בנט על הסף. למרות שאחדים הפצירו בו לפנות לרשויות, סירב לערער על סמכות הרב הכולל.[2]

פרוסניץעריכה

ב-1829 מת בנט, ומקץ שנתיים נבחר הרב נחום טרייביטש מפרוסניץ למלא את מקומו. הלה המשיך את מדיניות קודמו – פתיחות להשכלה המתונה אך לא הרבה מעבר לכך – שהלכה ונעשתה שמרנית יותר ויותר ביחס לתנאים המשתנים בחבל. גורמים בקהילה מיהרו לפנות לשוואב, שנודע כמודרני ומתון, בבקשה שיחליף אותו. המהלך נעשה במרץ 1831, כשטרייביטש השמרן טרם קיבל רשמית את סמכויותיו. החת"ם סופר, כנראה בהמרצת טרייביטש, הוביל במשך חצי שנה מאבק קשה נגד המינוי, אך נכשל. בנובמבר נכנס שוואב למשרה. מורביה עדיין הייתה סביבה מסורתית מאוד: הוא היה הראשון שהוביל את המעבר מרבנות מהסוג הישן, שהתמקדה בפסיקה ודיינות והתפוגגה לאטה במרכז אירופה, לדגם המוחלש והמודרני של מנהיגות האחראית על "חיי הדת" בלבד, אליה נדחקה על ידי האמנציפציה. כמו כן הפגין נטייה לרפורמה דתית, ואימץ את מנהג וינה של יצחק נח מנהיימר. ב-1832 אסר לערוך חופות תחת כיפת השמים אלא בתוך מבנה בית-הכנסת בלבד, דבר שהרתיח את טרייביטש. ב-28 במרץ 1835 העז לאמץ את "הסממן המרכזי של הרפורמה הדתית בקרב יהודי גרמניה", כפי שכתב מיכאל מילר, ונשא דרשת הספד לזכר פרנץ השני בגרמנית תקנית ולא בניב היהודי. טרייביטש, שהספדו הכתוב עברית התפרסם במקביל, מחה בתוקף.[3]

שוואב אסף סביבו בפרוסניץ מעגל של תלמידים-שותפים, שחלקו את השקפת עולמו. ביניהם נמנו גדעון ברכר, בכיר משכילי מורביה, המשורר ברוך שנפלד, והמועמדים לרבנות הצעירים צבי הירש פאסל, שמואל הולדהיים ולאופולד לעף. כחלוץ הטרנספורמציה של תפקיד הרבנות במורביה, הנחיל את השקפתו לפאסל ולצעיר אחר, אברהם נוידא. שניהם עמדו להיבחר בערים על אפו וחמתו של טרייביטש, שסמכויותיו הלכו ונתכרסמו וניסיונו לבלום את התפשטות הדרשות בגרמנית ומרכיבים אחרים נכשלו.

פשטעריכה

במהלך 1835 יצרו קשר עם שוואב פרנסים מקהילת פשט, שחיפשו מחליף לרב ישראל וואהרמאן שמת שמונה שנים קודם לכן. במהלך התכתבותו עם המשכיל שלמה רוזנטל, מבכירי העדה, הבהיר הרב כי הוא דורש סמכות מלאה הן בבית-הכנסת הישן ברחוב אורצי והן במניין "חסד נעורים" בנוסח וינה שקם לא מכבר. הוא הודיע כי לא יסכים לתפקיד משני כזה שמילא אליעזר הלוי איש הורוויץ בווינה תחת מנהיימר הדומיננטי, וייטול על עצמו הן נשיאת דרשה חודשית בגרמנית צחה ב"חסד נעורים" והן את התפקידים המקובלים של פיקוח על כשרות, פסיקה ומסירת הפלפול הדו-שנתי ביידיש באורצי, בשבת שובה ושבת הגדול. בסטייה זו מהדגם הווינאי לטובת אחדות המשרה, כתב מיכאל סילבר, קבע תקדים לדור הבא של הרבנים הנאולוגים שחיקו אותו. בינואר 1836 הגיע לפשט, שהייתה כבר אז הקהילה הגדולה במדינה ועמדה לצמוח לכ-15,000 נפש בימיו, פי שלושה מפרשבורג שהחזיקה במקום השני. הוא לקח על עצמו את הפיקוח על החינוך וקידם בניית בתי-ספר לנוער.[4] כשהרב נחום טרייביטש ממוראביה מנע התרת-הוראה מלאופולד לעף באותה שנה (בגלל שלעף נחשב משכילי מדי), הזמין אותו שוואב להונגריה. כעבור חמש שנים נשא לעף לאישה את בתו,לאונטין.

שוואב התבלט מיד כפעיל נמרץ למען אמנציפציה, מודרנה ורפורמה בכל המישורים. ב-1840, בעת התכנסות הדיאט ההונגרי, כתב להם מנשר בעד שוויון זכויות ליהודים ובמהרה הפך למתווך בין הממשל לקהילות. הוא ולעף היו משוכנעים שרק ברית עם התנועה ההונגרית הפטריוטית מיסודם של לאיוש קושוט ודומיו תבטיח את מטרותיהם. הרב מפשט אף אימץ לעצמו שם מגיארי, "ארסלאן", שמשמעו אריה כשמו היידי. הוא עצמו לא השתלט על השפה ההונגרית, כמרבית תושבי הארץ בכלל ובייחוד האצולה, אך הטיף בלהט למגיאריזציה בדרשותיו בגרמנית. ב-1844 הוזמן למועצת הרבנים בפקש, בה ביקש אב"ד פאפא לגבש פשרה בין כל האגפים בין יהודי הממלכה. שוואב התעקש שגם הרב אהרן חורין הרדיקלי מאראד ישתתף. לבסוף החרימו תלמידי החת"ם סופר את הפגישה, ורק רבע מהקרואים הגיעו ב-20 באוגוסט. היא התפזרה בו ביום, לא לפני ששוואב המליץ לפתוח בתי-ספר מודרניים בכל עיר, להכריז על הונגריה כמולדת וכי שבועה ללא-יהודי מחייבת. רפאל פטאי כתב עליו ועל דומיו: "יש להדגיש שה'רפורמטורים' שאנו דנים בהם היו מתונים מאוד, ולא רצו ביותר מכמה "שיפורים" קלושים בסדרי בתי-הכנסת... מנהיגם היה שוואב."[5] בינואר 1845, המליץ הכתב סופר לרב יעקב אטלינגר לבקש את השתתפותו של שוואב, ש"אינו ממאמינים ואין תוכו כברו... ואני לא כתבתי אליו כי אולי לא ירצה לחתום", בכתב המחאה נגד אספת הרבנים הרפורמים בבראונשווייג, ספר "תורת הקנאות".[6] באותה שנה כתב הרב מפשט לקהילת פאפא והתיר להם להזיז את הבימה למרכז בית-הכנסת, כמנהג וינה, לצרף מקהלה לתפילה, לערוך חופות בתוך המבנה, לא לחבוש כיסוי ראש בעת כינוסים בענייני דיומא ולא ללבוש קיטל בימים הנוראים.

בימי מהפכת 1848 הוא ולעף התייצבו לצד המורדים בראשות קושוט. ב-22 ביוני בירך את דיוויזיית המתנדבים שיצאה לחזית הדראווה, ששליש מאנשיה היו יהודים וחתנו לעף שירת בה כרב צבאי. במהלך המהפכה קמו בפשט ובערים אחרות אגודות רפורמה קיצוניות, כמו אלה שצמחו בפרנקפורט ובברלין בראשית העשור, שביטלו את חובת ברית מילה, העבירו את השבת ליום ראשון ועוד, מתוך כמיהה להשתלבות ולקבלת אמנציפציה. שוואב גינה אותן בחומרה ותקף את חבריהן ככאלו שהוציאו עצמם מכלל ישראל. ראש אגודת פשט, אדא הורן, נמלט מהונגריה עם כישלון המרד; רק ב-1852 נשאו פניותיו של שוואב לשלטונות פרי והם פיזרו את הקהילה הרפורמית בבודפשט, אז תחת הנהגת הרב דוד איינהורן.

עם כניעת הצבא ההונגרי לאוסטרים בווילאגוש ב-13 באוגוסט 1849, נאסרו שוואב ולעף למשך שלושה חודשים. הם ניצלו מהוצאה להורג, וקיבלו חנינה בהתערבות הברון גאורג פון סינה אצל הגנרל פון היינאו. בימיו האחרונים הספיק הרב מפשט להיות מעורב בניסוח הצעת חוקה לכלל הקהילות היהודיות ב-1851, יוזמה שנכשלה, ובקביעת המתווה לפיו ייבנה בית הכנסת הגדול החדש בבודפשט. הוא הכריע שיונהג בו נוסח וינה אך ייכלל גם עוגב, דבר שיצחק מנהיימר דחה.[7]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ^ Michael L. Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 83.
  2. ^ מילר, עמ' 84-85.
  3. ^ כל הפסקה: מילר, עמ' 104–109. "הסממן המרכזי", עמ' 106.
  4. ^ Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 123-124.
  5. ^ Raphael Patai, The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology, Wayne State University Press, 1996. עמ' 272-274.
  6. ^ סילבר, עמ' 125.
  7. ^ Kinga Frojimovics, Géza Komoróczy, Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, Central European University Press, 1999. עמ' 104-105.