יהודה לייב חסמן

רב יהודי-ליטאי
(הופנה מהדף לייב חסמן)

הרב יהודה לייב חסמן (מכונה הסטוצ'ינר) (תרכ"ט, 1869י"א בחשוון תרצ"ו, נובמבר 1936) היה רב ליטאי, ראש ישיבה בשטוצ'ין (Shchuchyn) והמנהל הרוחני של ישיבות טלז וחברון. מראשי תנועת המוסר.

יהודה לייב חסמן
לידה 1869
איוויה, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה נובמבר 1936 (בגיל 67 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – נובמבר 1936 עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רפאל חסמן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

נולד בעיירה איוויה שליד וילנה לרפאל לייבמן, שעסק במסחר. בילדותו למד יחד עם בן עירו, חיים עוזר גרודזנסקי, שאביו כיהן כרב המקומי. בבחרותו למד בקבוצה שהתכנסה בבית המדרש "הלוויית המת" בסלבודקה, בהדרכתם של גדולי המוסר הרב יצחק בלאזר והרב נתן צבי פינקל ה'סבא מסלבודקה'.

בשנים תרמ"ו-תרמ"ז (1886 - 1887), הוציא עלון מיוחד לחבריו תלמידי הישיבה בשם "מקבציאל", והוא ערך אותו כעיתון תורני מסודר ובו מאמר ראשי, מדורים, טורים, מכתבים למערכת, ואף מודעות. כל התכנים בעלון היו דברי תורה ורעיונות מוסר. העיתון נכתב בכתב יד, רובו בכתב ידו של חסמן. כעורך חתם בשם "יהל", או "יהלל", ראשי תיבות של שמו באותו זמן: יהודה לייב לייבמן. לימים, כדי להשתחרר מן הצבא הרוסי, שינה את שמו ל'חסמן'.

בשנת תרמ"ח (1888) נסע ללמוד בבית ה"תלמוד תורה" שבקלם (Kelme), תחת חסותו של הרב שמחה זיסל זיו, ה'סבא מקלם'. כעבור שנה, בשנת תרמ"ט (1889), בהיותו בן עשרים, נישא לטויבא מלכה, בתו של אברהם יבנה, בן העיר קלם. לאחר חתונתו עסק לפרנסתו במסחר, כדרכם של חניכי שיטת קלם. הוא פתח חנות לממכר קמח, בה שהה חלק מיומו, ואת שאר זמנו הקדיש ללימוד תורה ולהשתלמות בתורת המוסר. כשנתיים לאחר נישואיו החליט לחדול מכל מלאכה ולהתמסר ללימוד התורה. היה זה לאחר שרבו, ה'סבא' מקלם, העיר לו כי על שרוולו יש סימני קמח. על פי שיטת קלם, היה בזה פגם נורא שהעיד על מצב אישי נחות, ובעקבות זאת החליט חסמן לחסל את עסקיו ולנסוע לישיבת וולוז'ין. בוולוז'ין שהה במשך שנה, עד לסגירתה, בשנת תרנ"ב (1892).

לאחר סגירת הישיבה בוולוז'ין בפקודת ממשלת הצאר, שב חסמן לקלם ונאלץ לשוב ולעסוק במסחר כדי לפרנס את משפחתו. אולם כעבור זמן עזב את ביתו ומשפחתו ונסע לבדו ללובץ, עיירה קטנה ליד וילנה, שם התבודד במשך כמה שנים ושקד על תלמודו. במכתביו לאשתו ממקום שהותו בלובץ הוא מנסה לפייסה ולהצדיק את פרישותו.

בשנת תרנ"ז (1897) הזמינו הרב אליעזר גורדון לשמש מנהל רוחני בישיבתו שבעיר טלז. חסמן נענה להצעה ושימש בתפקיד זה במשך שש שנים, עד שנת תרס"ג (1903). שנות כהונתו בישיבת טלז היו מלוות בסערות שחוללו תלמידי הישיבה, עקב התנגדותם לשיטתו המוסרית הקפדנית של חסמן. באותה תקופה התחולל פולמוס חריף בקרב גדולי התורה בין תומכי שיטת המוסר למתנגדיה, והשפעותיו של פולמוס זה חדרו לתוך ישיבות ליטא ובכללן לישיבת טלז. חסמן לא רק שהיה מראשי תנועת המוסר שבדור אלא שאף בתוך הזרמים השונים של שיטות המוסר הוא היה מן התקיפים והקפדנים ביותר. גישה זו לא תמיד התאימה לרוחם של התלמידים, וחלקם התמרד כנגדו.

'תקופת טלז' בחייו של חסמן, למרות הסערות שחוללה רוח המוסר שהנהיג בה, העצימה את שמו והציבה אותו בקדמת הבמה של תנועת המוסר בדורו. בשנת תרס"ג (1903) שב חסמן לקלם וישב בה שנתיים. בין השנים תרס"ה-תרס"ח (1905 - 1908) כיהן כרב בעיירה קטנה בשם לודבינובה שבפלך סובלק, ובשנת תרס"ח (1908) עבר חסמן לכהן כרב העיר שטוצ'ין שבפלך וילנה. מיד עם בואו לשטוצ'ין הקים בה ישיבה בשם "ענף כנסת ישראל", שהייתה סניף של ישיבת "כנסת ישראל" בסלבודקה. בתוך זמן קצר גדלה הישיבה ומספר תלמידיה הגיע לשלוש מאות. הרב חסמן עצמו שימש ראש הישיבה, ומלבדו מסרו בה שיעורים הרב אלתר שמואלביץ (חתנו של רבי יוסף יוזל הורוביץ, ה'סבא' מנובהרדוק, ואביו של הרב חיים שמואלביץ), הרב נחמן קולידצקי (אביו של הרב יצחק קוליץ) ועוד. הרב חסמן הנהיג בישיבה משמעת קפדנית והשליט בה את רוח המוסר מבית מדרשה של קלם.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ד (1914), התרוקנה הישיבה מלומדיה. הרב חסמן עזב את העיר והתיישב במינסק, שם פגש רבנים נוספים שמצאו מקלט בעיר, ביניהם ראשי ישיבת סלבודקה והרב חיים סולובייצ'יק. עקב מאורעות המלחמה הוא נאלץ לעזוב את מינסק ולנדוד ממקום למקום. בהזדמנות הראשונה שניתנה לפליטים לשוב לארצותיהם הוא עזב את רוסיה ובשנת תרפ"א (1921) הצליח להגיע לקובנה, שהייתה אז בירת ליטא, שבינתיים הייתה למדינה עצמאית. בתקופה הקצרה ששהה בליטא הספיק להשתתף באספת רבנים, למסור שיחות מוסר בישיבת סלבודקה ולפעול לחיזוק החינוך התורני במקום. מליטא עבר את הגבול לפולין ושב לרבנותו בשטוצ'ין, שהשתייכה אז לפולין. כשלא הצליח לחדש את ישיבתו, פנה לפעילות רוחנית ארצית. הוא השתתף באסיפות הרבנים, תמך בהקמת אגודת ישראל וסייע בפעולות ועד הישיבות.

בארץ ישראל

עריכה

בשנת תרפ"ד (1924) עלתה קבוצה נבחרת של תלמידי ישיבת סלבודקה לארץ ישראל והתיישבה בחברון, בראשה עמד ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין, וכעבור זמן הצטרף אליה ה'סבא' מסלבודקה הרב נתן צבי פינקל. הרב פינקל היה אז בשנות השבעים לחייו, והוא ביקש להביא לישיבתו אישיות תורנית-מוסרית נמרצת שתמלא את תפקיד המנהל הרוחני של הישיבה. הוא פנה אל הרב חסמן והזמינו ליטול עליו את התפקיד. הרב חסמן נענה ובשנת תרפ"ו (1926) עלה לארץ ישראל ומיד עם בואו החל בתפקידו החדש בישיבת חברון.

בעת כהונתו החדשה נוכח הרב חסמן כי יש לשנות את גישתו הנוקשה והקפדנית ולנקוט בגישה רכה וידידותית יותר כלפי התלמידים. הוא התחבב על תלמידי הישיבה והיה משמיע להם שיחות מוסר קבועות באולם הישיבה וכן 'ועדים' לקבוצות תלמידים שהיו באים לביתו. לאחר פטירת ה'סבא' מסלבודקה, בשנת תרפ"ז (1927), נעשה הרב חסמן האישיות המוסרית הבכירה בישיבה. הוא היה נערץ על תלמידי הישיבה אשר ראו בו מורה דרך.

במאורעות תרפ"ט ניצל עם משפחתו בנס. לאחר מכן עבר עם שרידי הישיבה לירושלים והמשיך לשמש מנהלה הרוחני של הישיבה במשכנה החדש. בשבתו בירושלים בלטה דמותו התורנית והוא נחשב אחד מגדולי העיר. בשנים אלה חרגה השפעתו מגבולות הישיבה וחוגים שונים היו פונים אליו לקבל את עצתו בשאלות ציבוריות ופרטיות. הוא היה מראשי ועד הישיבות שנוסד אז בירושלים, ולאחר פטירת הרב יוסף חיים זוננפלד התמנה נשיא בית היתומים דיסקין.

בשנותיו האחרונות התדרדר מצבו הבריאותי עד שנפטר. הוא הובא לקבורה בבית הקברות בהר הזיתים, סמוך לקבריהם של הרב משה מרדכי אפשטיין וה'סבא' מסלבודקה.

בנו הוא הסופר והעיתונאי רפאל חסמן, שסייע בהוצאתם לאור של כתבי אביו.

תורתו

עריכה

הרב חסמן השאיר אחריו כתבים רבים, הן חידושי תורה והן רעיונות מוסריים. זמן קצר לפני פטירתו ביקש ממקורביו להדפיס את מאמרי המוסר שלו, כדי שיעמדו לו לזכות לפני בית דין של מעלה. צוואתו קוימה על ידי קבוצה מתלמידיו הקרובים, בראשות הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, אשר נטלו על עצמם את המשימה וכינסו חלק נכבד ממאמריו בספר "אור יהל". בנוסף לכך העלה הרב שבדרון על הכתב את שיחותיו של הרב חסמן על סדר פרשיות השבוע, והוציאן בכרך נוסף של "אור יהל".

כמוטו לספר הציבו התלמידים את אמרתו הידועה של הרב חסמן: "היש כפרה בלא תשובה? - אין! היש תשובה בלא לימוד מוסר? - גם זה אין!"

הרב חסמן התנגד בנחרצות רבה להשכלה וחשש מהשפעתה. לאחר מותו של אחד המשוררים הידועים נשא שיחה בישיבת חברון, וכך אמר: "יש כמה סוגי רוצחים, זה חמור מזה, יש רוצח בשגגה ויש רוצח במזיד, יש רוצח את היחיד ויש רוצח רבים, ויש גם רוצח המונים. אולם כל אלה כיוון שמתים נפסקו מעשיהם הנפשעים. מה שאין כן בסוג מיוחד של 'רוצחי נפשות', שהם כלים ורציחתם אינה כלה, אלו הסופרים והמשוררים אשר מדיחים לב ישראל מאבינו שבשמים. גם לאחר מותם ימשיכו האנשים לקרוא בספריהם ולספוג את הרעל שהשקיעו המחברים בהם".[1]

ספריו

עריכה
  • מחנה יהודה - עיונים וחידושים בסוגיות הש"ס. ההדיר: רפאל חסמן
  • אור יהל (2 כרכים) - עיונים במוסר ויראת ה’

חיים אישיים

עריכה

נשא לאשה את טויבה מלכה (לבית יבנה בת ר' אברהם יבנה מקלם ליטא) ממנה בנו היחיד ר' רפאל חסמן שנפטר ללא ילדים.

לקריאה נוספת

עריכה
  • "תנועת המוסר" מאת הרב דב כץ, חלק ה'
  • הקדמה לספר "אור יהל", מתולדותיו - מאת בנו רפאל חסמן
  • הקדמה לספר "מחנה יהודה", מתולדותיו - מאת בנו רפאל חסמן

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ משה שנפלד, ילקוט "דעת תורה"