פתיחת התפריט הראשי

קיפרוסיוונית: Κύπρον) הוא מבצר מימי הורדוס שנקרא על שם אימו. היה אחד משבעת מבצרי המדבר שבנו החשמונאים ושופצו על ידי הורדוס.[1] המבצר חרב במרד הגדול של היהודים ברומאים (בין השנים 66 ל-70 לספירה), כנראה בידי הקנאים היהודים.[2] שרידי המבנה נמצאו בתל אל-עקבה המתנשא מעל נחל פרת, כשלושה ק"מ דרום-מערבית ליריחו, בחפירה שנערכה ב-1974.[3] כמו כן, נמצאה מערכת המים שלו.[4]

מבצר קיפרוס
Κύπρον
2703 קיפרוס ממערב.JPG
היסטוריה
תקופות ממלכת החשמונאים, התקופה הרומית בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 31°50′44″N 35°25′33″E / 31.845472222222°N 35.425722222222°E / 31.845472222222; 35.425722222222
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מבט ממצפה יריחו לכיוון מזרח

תוכן עניינים

ההיסטוריה של קיפרוסעריכה

 
מפת מבצרי מדבר יהודה
 
הממצאים הארכאולוגיים באתר

קיפרוס נבנה על חורבות מבצר חשמונאי ששמו לא ידוע, אך משערים שמדובר באחד משני המבצרים החשמונאיים תרקס וטאורוס המתוארים על ידי סטראבו כמצויים במעברים המוליכים ליריחו ונהרסו בידי פומפיוס, בעת מסעו לירושלים בשנת 63 לפנה"ס.[5][3][6] החשמונאים בנו כמה מבצרי מדבר, והורדוס עמד על מעלותיהם הרבות: הוא בנה אותם מחדש באופן מורחב ומפואר, ויצר רשת של שבעה ארמונות-מבצר מדבריים - כולם קשורים זה לזה בקשר עין.[7] כך גם בנה את קיפרוס: "מעל יריחו בנה מבצר מוקף חומה המצטיין בחוסנו וביופיו, הקדישו לאמו וקרא לו קיפרוס".[1] בימי הורדוס המבצר לא נצרך למלחמה, אך חזר לשמש כמבנה צבאי בימי המרד הגדול של היהודים ברומאים[8] (70-66 לספירה). המורדים הכירו את שיטת הלחימה החשמונאית ומיהרו לכבוש את מבצרי המדבר מידי הרומאים. יוסף בן מתתיהו מתאר את נפילתו: "כבשו המורדים מבצר מעל יריחו הנקרא קיפרוס, טבחו את חיל המצב [שבו] והרסו עד היסוד את ביצוריו".[9] באתר נמצאו שרידי שריפה בחדרים רבים, המעידים על חורבן זה.[10]

בתקופה הביזנטית ישבו באתר נזירים נוצרים.

ייעודם של מבצרי המדברעריכה

ייעודו של קיפרוס בפרט ושל מבצרי הורדוס בכלל, נתון במחלוקת - האם נועד למלחמה או לתפקיד מנהלי.

י' צפריר מתייחס למבנה כאל מבצר-מצודה. הוא מסכים על תפקידו המנהלי כמרכז שליטה על חבלים חקלאיים, אך מדגיש שתכליתו העיקרית צבאית - להבטיח מפלט לאחר שאבדה התקווה לגבור על האויב בשדה פתוח.[11] הוא מנמק זאת באמצעות מיקומו הנישא והמבודד מסביבתו הקרובה.[12] את הממצאים הלא-צבאיים שנמצאו, הוא מסביר בכך שתקופת הורדוס התאפיינה בימי שלום.[13]

ע' גורי-רימון מתייחסת למבנה כאל ארמון-מבצר. היא לא מתעלמת מהפן הצבאי של המבנה, אך טוענת ששימש בראש ובראשונה בתפקיד מנהלי - כארמון, כמחסן, כבית אוצר, וכמרכז מנהל לאדמות המלך.[14] היא נסמכת על הפאר הרב שאפיין את המבצר,[15] וכן על ניתוח לשוני של המושגים השונים בהם משתמש יוסף בן מתתיהו לתיאור המבצרים.[16]

החפירה הארכאולוגית באתרעריכה

החפירות באתר נערכו ב-1974, נוהלו בידי אהוד נצר ועמנואל דמתי[17] וממצאיהן פורסמו לציבור באופן רשמי בשנת 1975.[18][19] החפירות התמקדו בפסגת ההר וכן במשטח הנמוך ממנה בכ-30 מ', בכיוון דרום-מזרח. מהתקופה החשמונאית התגלו שרידים מעטים בפסגת ההר - כמה חדרים, מתקני מים וכן קטע מהחומה החיצונית. בנוסף, התגלה יסוד של מגדל עגול במשטח התחתון - כנראה מבנה הגנתי.[20]

הממצאים מימי הורדוס רבים ומרשימים. עם בנייתו מחדש של הבניין בימי הורדוס, נעשה מאמץ רב להגדיל את שטח הפסגה באמצעות הקמת קירות-תמך גבוהים (שיטה בה השתמש הורדוס גם ברחבת הר-הבית). חלקים ניכרים מהמבנה בפסגת ההר נמצאו הרוסים כתוצאה מהתמוטטות קירות התמך הללו, אך החוקרים הצליחו להעריך את גובהו בכ-12 מ'.[20] אחד הממצאים המרשימים במבנה הוא בית מרחץ מפואר, בתוכו נמצאה אמבטיה מאבן בהט, עשויה גוש אבן אחד ומשקלה כטון וחצי.[20] כמו כן, במבנה נמצאו עקבות שריפה בחדרים רבים,[21] עדות לחורבנו בידי הקנאים. במשטח הנמוך נערכו חפירות בדיקה ספורות בלבד, אך הן הספיקו כדי לחשוף חדרי ארמון (בהם קירות מכוסים פרסקו צבעוני, גילופי אבן, טיח צבוע) ובית מרחץ מפואר נוסף - אחד מהגדולים ביותר שנתגלו עד כה מתקופת הורדוס - רצפתו עשויה אבני-פסיפס לבנות עם עיטורים גאומטריים.[22]

הממצא המאוחר ביותר הוא מהתקופה הביזנטית - במשטח התחתון נחשף מבנה רבוע של 20 על 20 מ', ובמרכזו חדר אחד הפונה מזרחה - ככל הנראה מנזר קטן ששימש נזירים נוצרים[23] (שרידים דומים נמצאו בנוסייב אל אוישירה הסמוכה[24]).

אספקת המים לקיפרוסעריכה

את מערכות המים שהזינו את קיפרוס חקרו זאב משל ודוד עמית בשנים 1970-74.[4] התגלו שתי אמות מים הרלוונטיות לקיפרוס - חשמונאית והרודיאנית. האמה החשמונאית הייתה קצרה - אספה מי נגר עילי מהאזור והובילה אותם אל ארבעה בורות גדולים שנחצבו במדרון המזרחי של ההר.[25] ניכר כי הורדוס הכיר את האמה המוקדמת ואף שילב את הבורות בתכנונו, שהיה שאפתני יותר ונועד לספק את תצרוכת בתי המרחץ שבנה. אורך האמה ההרודיאנית כ-20 ק"מ והיא מביאה לקיפרוס את מי מעיינות ואדי קלט - עין-פארה ועין-פואר.[26] זו אמה מתקדמת המשלבת מנהרות וגשרי אבן בשיטות ההרודיאניות המוכרות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מבצר קיפרוס בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (כרמל: ירושלים, 2009) ספר ראשון: כ"א: ט, עמ' 165.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני: י"ח: ו.
  3. ^ 3.0 3.1 אהוד נצר, קיפרוס, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 54.
  4. ^ 4.0 4.1 זאב משל ודוד עמית, אספקת המים למבצר קיפרוס, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה י"ב חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1979), עמ' 67-77.
  5. ^ סטראבו, גאוגרפיה, XVI,כ40:2.
  6. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 44.
  7. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, עמ' 41, 44, 46.
  8. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 47.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים (כרמל: ירושלים, 2009) ספר שני: י"ח: ו, עמ' 283.
  10. ^ אהוד נצר, קיפרוס, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 59.
  11. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 52.
  12. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, 44.
  13. ^ יורם צפריר, מבצרי-המדבר של יהודה בימי בית שני, 47.
  14. ^ עפרה גורי-רימון, בתי אוצר ומרכזי מִנהל – ייעודם העיקרי של מבצרי המדבר, בתוך: קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, חוברת 82 (יד יצחק בן צבי: ירושלים, 1996), עמ' 9.
  15. ^ עפרה גורי-רימון, בתי אוצר ומרכזי מִנהל – ייעודם העיקרי של מבצרי המדבר, 10-11.
  16. ^ עפרה גורי-רימון, בתי אוצר ומרכזי מִנהל – ייעודם העיקרי של מבצרי המדבר, 13-14.
  17. ^ צבי אילן, מצודה חשמונאית וארמון מימי הורדוס, דבר, 18 בדצמבר 1974
  18. ^ חדשות ארכאולוגיות כרך נד-נה (רשות העתיקות: ירושלים, 1975), עמ' 24-25.
  19. ^ אהוד נצר, קיפרוס, בתוך: קדמוניות: רבעון לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, שנה ח' חוברת 3-2 (החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים: 1975), עמ' 54-61.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 אהוד נצר, קיפרוס, עמ' 56.
  21. ^ אהוד נצר, קיפרוס, עמ' 59.
  22. ^ אהוד נצר, קיפרוס, עמ' 60.
  23. ^ אהוד נצר, קיפרוס, עמ' 61.
  24. ^ אהוד נצר, קיפרוס, בתוך: קרדום: דו-ירחון לידיעת הארץ, חוברת 28-30: יריחו וסביבתה, (אריאל, 1983), עמ' 119.
  25. ^ זאב משל ודוד עמית, אספקת המים למבצר קיפרוס, 71.
  26. ^ זאב משל ודוד עמית, אספקת המים למבצר קיפרוס, 72.