ויקיפדיה

מגדר וחינוך מבוגרים בישראל

היבטים מגדריים באנדרגוגיה

מגדר וחינוך מבוגרים עוסק בהיבטים המגדריים באנדרגוגיה, במאפיינים של למידת נשים, בראייה היסטורית של תחום זה בישראל ובהיבטים של אי שוויון, הדרת נשים והבנייה חברתית בחינוך מבוגרים.

המרכז להשכלת מבוגרים באשדוד

רקע עריכה

חינוך מבוגרים נתפס בעולם המערבי כ"למידה לאורך החיים" (Lifelong Learning). גישה זו רואה בלמידה זכות המוקנית לכל אדם ותנאי הכרחי לקיומה של חברה המבוססת על ערכים של צדק, הפחתת עוני, קידום שלום, דמוקרטיה, שוויון מגדרי ומודעות סביבתית. גישה זו מכירה בחשיבות הלמידה להתפתחות ולהתמודדות עם האתגרים החדשים שמציבה הסביבה המשתנה במאה ה-21 עבור הפרט והחברה.[1]

בישראל, בסוף המאה ה-20 ל-25% מהאוכלוסייה הבוגרת לא הייתה השכלת יסוד מושלמת[דרושה הבהרה], ובתוכם שיעור ניכר של נשים[דרושה הבהרה].[2] אחוז הבערות נמוך יחסית לעולם, אך התופעה לא נעלמה. מרבית האנאלפביתים היו נשים. ייצוג יתר בתוכן לערביות, ובהן יצוג יתר אף גבוה יותר לבדואיות.[3]

על פי ממצאים דומים בישראל ובאירופה, שיעור הנשים המשתתפות בלמידה לאורך החיים גבוה ביחס לגברים, והישגיהן הלימודיים גבוהים יותר.

למידת נשים עריכה

קיימת התייחסות מעטה מאוד בספרות ללמידת נשים בוגרות, למרות מגמה של ריבוי נשים לומדות בעקבות שינויים חברתיים וכלכליים.[4] המודלים ללמידת מבוגרים פותחו על פי נורמות התפתחות של הגבר בלבד, ללא תשומת לב מספקת וללא התחשבות בצרכים, בשונות ובמגבלות המונעות למידה מאוכלוסיות של קבוצות מיעוט או של נשים.

קיימות הנחות תאורטיות לגבי מאפיינים של למידת נשים:

  • חשיבות של יחסים, קשר ושיתוף פעולה בלמידה של נשים
  • רכישת הידע, אינה ליניארית אלא נרכשת כידע מקושר החותר להבין נקודות מבט רב גוניות (Gilligan, 1982, Belenkly Clincchy, Goldberger & Traule, 1986)[5]
  • הסתמכות על דרכי למידה סובייקטיביות, אינטואיטיביות ורגשיות

הנחות אלה עלולות לחזק דעות קדומות, אך יש בהן גם ביקורת על הטיה מגדרית בחינוך מבוגרים עקב הדגש שניתן על אוטונומיה, תחרותיות והכוונה עצמית.

תאורטיקנים של הלמידה גורסים שלמידה שזורה בהקשר בו היא מתרחשת. בגישה זו ניתן להסביר שנשים מעמדות של חוסר כוח וכאמצעי הישרדות, הפכו מכוונות יותר לזיהוי והבנה של זוויות הראייה ורגשות אחרים או פיתחו למידה מקושרת.

פדגוגיה פמיניסטית חותרת לחינוך שיגביר את הידע של נשים, את הערכתן העצמית ואת קולן ומעמדן בחברה. אליזבת טיסדל (1995, 1993 Elizabeth J. Tisdell,)[5] ניסחה אסטרטגיות ליישום פדגוגיה פמיניסטית בחינוך מבוגרים. היא קוראת לעיצוב קורסים בהם עוסקים באופן ממוקד ביחסי הכוחות המבוססים על מגדר, מוצא או מעמד. היא מעודדת את המחנכים לבחון את השקפותיהם, האם הן קוראות תיגר או מנציחות את החלוקה הבלתי צודקת לטענתה של הכוח בחברה. בגישה זו יש מקום להפחית את סמכות המורה ולהתייחס לשונות בחוויות, להתנסויות הנשים ולסוגי הידע שהן מגלות.[5]

מוטיבציות ללמידה של נשים וגברים דומות. עם זאת נוכחות גברים במסגרות חינוך מבוגרים נמוכה. ניתן להסביר זאת בקושי גברים להודות באי ידיעה בעקבות מחסומים הקשורים לחברותם מילדות להיות מפרנסים וחזקים. נשים, לעומת זאת, יודעות מילדות שהן לא יודעות הכל, ולכן כדאי ללמוד. הלימוד מעצים אותן ומחזק את דימויין העצמי. הסבר נוסף הוא כי גברים רבים ממוקדי מטרה להפיק מירב תגמולים (שכר, סטטוס ומעמד), ורואים בלמידה אחרת מיותרת וחסרת תועלת. גישה זו מקנה לגברים יתרונות בחברה הישגית, בפירמידה המקצועית ובאקדמיה. לעומת זאת, נשים עובדות ופועלות במגוון של נושאים בו זמנית ורוכשות מיומנויות רבות שמשמשות להן כלים חשובים להתפתחותן האישית ולתפקודן לאורך החיים.[6] נשים שואפות לקחת חלק בתהליך של למידה לאורך החיים, כך שתתאפשר להן צמיחה אישית וגדילה מקצועית בגיל מבוגר יחסית, לאחר שפוחתות התחייביותיהן המשפחתיות, ואף מחפשות דרכים אלטרנטיביות להתפתחות מקצועית, גם בפרקי זמן שהתנאים האובייקטיביים של חייהן אינם מאפשרים זאת.[7]

מגדר וחינוך מבוגרים בישראל בראייה היסטורית עריכה

לפני קום המדינה התקיימה פעילות לימוד למבוגרים בישראל במסגרות שונות, לצרכים מוגבלים בהיקף ובטווח. פעילות זו התרחבה עם הקמת מדינת ישראל ב-1948, כשממשלת ישראל לקחה על עצמה אחריות להנחלת הלשון ולמתן השכלה להמוני העולים בשיתוף עם גורמים ציבוריים נוספים.[1]

האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך (בעבר המחלקה לחינוך מבוגרים) פעל לאורך השנים בהיקפים גדולים מבחינת לומדים, אוכלוסיות, תוכניות ותכנים לקידום התרבות וצמצום פערי ההשכלה לאורך החיים בקרב אוכלוסיית המבוגרים בישראל במסגרות של אולפנים להנחלת הלשון לעולים חדשים ומסגרות שונות להשלמת השכלת יסוד והשכלה תיכונית. משנות ה-70 של המאה ה-20, האגף פועל גם במגזר דובר הערבית.[8]

קיימים נתונים על הפילוח המגדרי בתוכניות להשלמת השכלה למבוגרים מטעם האגף לחינוך מבוגרים.[9] הנתונים מתבססים על מספר הנבחנים בתקופה מפברואר 2011 עד פברואר 2014. מנתונים אלה עולה, כי בתוכניות הרגילות להשלמת השכלה הפונות לנשים וגברים כאחד, היה רוב של 55% גברים בתקופה זו. בפרויקטים ובתוכניות להשלמת השכלה להורים - עד הלו"ם, להורים יחידים ולדורשי עבודה היה רוב של 75% – 83% לנשים, ולעומת זאת בתוכניות לשב"ס ולחיילים היה רוב ברור לגברים. נתונים אלה מתייחסים לשנים בהן הופסק מימון המדינה לתוכניות השלמת השכלה שפתוחות לכול, ומתקיימות רק תוכניות מסומנות על ידי המדינה. בשנים קודמות רוב הלומדים היו נשים. במסגרת הקתדראות העממיות, תחום פעילות של האגף לחינוך מבוגרים שקוצץ ב-2008, למדו בסביבות 80% נשים.[10]

קיימים פרויקטים ייחודיים עבור נשים, כגון: השלמת השכלת יסוד לבנות האוכלוסייה הערבית, ליווי והכוון תעסוקתי בתשע"ד המתקיים בכל הארץ ותוכנית "אשת חיל" שפותחה על ידי הג'וינט לחיזוק השפה והעצמה תעסוקתית ואישית לנשים יוצאות העדה האתיופית, קווקז ובוכרה ולנשים מהמגזר הערבי.[11] תוכניות רבות לנשים כוללות מסגרות למידה וסדנאות להעצמה על פי מודלים פסיכולוגיים לפיתוח אישי אשר עוסקים בכוח ועוצמה אצל נשים, בחינת הזהות האישית, צמיחה והעצמה אישית, קבוצתית וקהילתית.[12]

המאבק באי-אוריינות עריכה

מרבית האוכלוסייה שנזקקה עם קום המדינה להשכלה בסיסית ולהנחלת הלשון למי שאינם יודעים קרוא וכתוב הייתה אוכלוסיית נשים. תופעת הפמיניזציה של הבערות כמעט לא זכתה לתיעוד היסטורי. תופעה זו לא זכתה בישראל לטיפול יסודי המבוסס על מדיניות חברתית ברורה הממוקדת בנשים. ארגוני הנשים לקחו על עצמם לקדם את הנושא בהתנדבות ובראייה מקצועית, בעיקר ויצו ונעמת, שאליהם הצטרפו ארגונים נוספים.[6]

  • "המבצע לביעור הבערות", היה המפעל הארצי הראשון להנחלת אוריינות למבוגרים. המבצע נערך בשנים 1964 – 1976 בעקבות נתוני מפקד האוכלוסין ב-1961 לפיו היו באוכלוסייה היהודית בישראל כרבע מיליון אנאלפביתים, שלא למדו או למדו עד ארבע שנות לימוד. שני שלישים מתוכם היו נשים. המפעל הוקם בשיתוף פעולה בין משרד החינוך, הצבא ורשויות מקומיות, באמצעות מורות חיילות להוראת עברית. רובן של הלומדות היו נשים. מעבר להנחלת ידע לימודי, פעלה המערכת להבנייה חברתית לגיבוש האומה.[13] המורות החיילות הצעירות נדרשו לייצג את ישראל המודרנית, להיות מסוגלות לתת מענה לבעיות משפחתיות ולייעץ לנשים בגיל הוריהן.[14]
  • פרויקט תהיל"ה – תוכנית השכלה ייחודית ללומד המבוגר. המיזם הוקם ב-1977 על ידי המחלקה לחינוך מבוגרים במשרד החינוך. מטרתו עם הקמתו הייתה אלפביתיזציה ואוריינות בסיסית לקידום השכלת יסוד בקרב העולים והתמקד בנשים מזרחיות חסרות או מעוטות השכלה. הלמידה התרחשה בסביבה תומכת ומקרבת. מיעוט של גברים למד במרכזי לימוד שהוקמו במקומות עבודה. תוך מספר שנים למדו בפרויקט 100,000 לומדות ב-80 מרכזים. הפרויקט זכה בפרסים כפרס אונסק"ו ועוד. שותפים למשרד החינוך היו חברת המתנ"סים, ארגוני נשים ועוד. בעשור השני של המאה ה-21 הפרויקט עדיין מתקיים. הוא מופעל על ידי המשרד לענייני גמלאים במעטפת פדגוגית של האגף לחינוך מבוגרים. שיעור הבערות בקרב האוכלוסייה היהודית ירד.[2]

בערות קיימת אצל האוכלוסייה דוברת הערבית, ושיעורה בקרב הבדואים גבוה. אי ידיעת קרוא וכתוב נפוצה למדי, בעיקר בקרב הנשים. על פי מחקר שנעשה באוניברסיטת בן-גוריון ב-2009,. 73.8% מכלל הנשים הבדואיות בנגב מעל גיל 45 אינן יודעות קרוא וכתוב. האגף לחינוך מבוגרים החל לקיים מסגרות לימוד לבדואים בשנות ה-80.[15] החל מ-2011 תוכניות השלמת השכלה למבוגרים, בדגש על נשים, מתקיימות בקרב הבדואים כחלק מתוכניות ממשלתיות רחבות לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית, שעוסקות בתעסוקה, חינוך ותשתיות ומתפרסות על פני חמש שנים.[16]

פעילות ארגוני הנשים בתחום חינוך מבוגרים עריכה

מראשית המדינה, ארגוני הנשים נחלצו כ"נשים למען נשים", ותרמו בתחום חיסול הבערות. עשייה זו של ארגוני הנשים כמעט אינה מתועדת בספרות ובספרי ההיסטוריה. לאורך השנים, ארגוני הנשים עסקו בהנחלת הלשון, הקניית השכלה, ידע ומידע בנושאי זוגיות, הורות ומשפחה, הכרת הארץ ותרבותה, וכן עסקו בהקמת מעונות וגנים לילדים, כדי להקל על האמהות לתפקד בבית ולצאת לעבוד. ארגוני הנשים היו מאיצים ומוציאים לפועל של מסגרות לימוד המובילות לשינוי חברתי.[6] ויצו פעלה מתוך ראיית האישה כציר מרכזי להשתלבות מוצלחת של משפחתה, וראתה כיעודה להדריך נשים להפוך לאזרחיות מועילות לחברה. המתנדבות נענו לקריאתו של בן-גוריון בכנס ב-1955 לסייע למיזוג גלויות. הן פעלו להכשרה מקצועית לנשים המבנה לתפקידים מסורתיים כמו: תזונה, בישול, תפירה, קוסמטיקה וטיפוח עצמי.[17] ארגוני הנשים פועלים במאה ה-21 להעצמת נשים לתפקידי מנהיגות בדרכי הוראה המבוססות על חניכות ותמיכה קהילתית.[18]

החסמים ללמידת נשים במסגרות חינוך מבוגרים עריכה

נשים רבות, בעלות מוטיבציה גבוהה ללימודים, נאלצות להתמודד עם קשיים בדרכן להשלמת השכלה בשל החסמים הבאים:

  • קשיי היום יום, הצורך להתמודד עם תפקיד של מפרנסת, מטפלת ומחנכת לילדים והיעדר מסגרות יומיות לטיפול בילדים[6]
  • קשיי רכישת מיומנויות אוריינות בגיל מבוגר יחסית
  • התנגדות של גברים ללימודי נשים מתוך חרדה לפגיעה בעליונותם במסגרת המשפחתית

חסמים אופייניים בחברה הערבית המסורתית:[19]

  • התנגדות וליציאת האישה מחוץ לבית מצד האב/הבעל
  • התנגדות ללימודים מעורבים של נשים וגברים
  • חסמים של נגישות ותחבורה ללימודים באזור מרוחק

מודעות מפתחי תוכניות הלמידה לצורך ליצור תנאים המאפשרים פניות ללמידה ותמיכה מקדמים את אפשרות ההשתתפות וההתמדה בה.[20][21]

נשים בהשכלה הגבוהה עריכה

הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה מהווים עבור נשים הזדמנות להתקדמות בחייהן, וניכרת מגמה של עלייה בשיעור הנשים הפונות ללימודים גבוהים. נשים משכילות יותר מגברים, ומשיגות תוצאות טובות יותר בכל רמות ההשכלה. ב-1984 – היו נשים 49% ממקבלי תואר ראשון, 40.8% ממקבלי תואר שני, ו- 32.6% מקבלי תואר שלישי.[22] ואילו ב-2013 על פי נתוני הלמ"ס, 57.3% מהסטודנטים שלמדו בשנת תשע"ג במוסדות האקדמיים בישראל היו נשים, והן היוו רוב בכל התארים: 56.6% מהלומדים לקראת תואר ראשון, 60.4% מהלומדים לקראת תואר שני, 52.1% מהלומדים לקראת תואר שלישי, ו-76.9% מהלומדים לקראת תעודה.[23]

מרבית הנשים לומדות באוניברסיטה מקצועות מסורתיים כמו סיעוד, חינוך, מדעי הרוח ומדעי החברה, ומיעוטן לומדות מקצועות טכנולוגיים ומדעיים בהם פוטנציאל ההשתכרות והיוקרה המקצועית גבוהים יותר.[24]

בקרב נשים ערביות, יש עליה מתמדת בהשכלה ובהישגים, ואחוז הסטודנטיות הערביות גבוה מאחוז הסטודנטים הערבים. רמת ההשכלה של נשים ערביות נמוכה מרמת ההשכלה של נשים יהודיות. כ- 20% מהנשים הערביות הן בעלות השכלה על-תיכונית, לעומת כ- 48% מהנשים היהודיות.[25] אשה ערביה היוצאת ללימודים מוקפת רשת הגנה פטריארכלית שמטרתה לגרום לה לשמור על דפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה הערבית המסורתית בזמן לימודיה באוניברסיטה. בקרב האוכלוסייה הבדואית נשים מעטות מצליחות להשתלב בלימודים ולסיימם. ב-1995 סיימה הבדואית הראשונה תואר ראשון באוניברסיטת בן- גוריון.[24] על פי דו"ח מ-2011, בקרב הבדואיות מעל גיל 45 המתגוררות בנגב, אין נשים שסיימו תיכון או לימודים על-תיכוניים.[15]

העולם האקדמי מנוהל על ידי גברים, המהווים את רוב הסגל האקדמי הבכיר, ומידת ייצוגן של נשים בכלל ונשים ממוצא מזרחי וערביות בפרט במוקדי קבלת ההחלטות קטנה אם בכלל קיימת. נושא זה נחקר מעט. מצב זה בארץ דומה למצב באירופה. עם התחזקות חוגים ותארים ללימודי מגדר במכללות ובאוניברסיטאות, ועם כניסת נושא המגדר לשיח הציבורי, עולה המודעות לאי השוויון וטענות לצורך בשינוי המצב.

הנשים בעלות מוטיבציה גבוהה להרחבת אופקים והשכלה, והן גם בולטות ברמת השכלתן הכללית בחברה. קבוצת הנשים שבלטה בהיעדר השכלה עם קום המדינה, עברה ועוברת שינויים גדולים.[24]

חשיבה וביקורת בכתיבה על חינוך מבוגרים ומגדר עריכה

המודעות בקרב כלל הציבור ובקרב מקבלי ההחלטות לערך של למידה לאורך החיים נמוכה; ההשקעה בתחום נמוכה, אין דיסציפלינה מוכרת במוסדות אקדמיים של תחום לימודי מבוגרים והמחקר מועט.[1] קושי למצוא נתונים וסטטיסטיקה מסודרת לגבי חינוך של נשים עניות עשוי להעיד על הדרתן של סוגיות אלה מסדר היום הציבורי ועל ההתעלמות מהן.[3]

קיים פער בין שיעור נשים גבוה בלמידה לאורך החיים ביחס לגברים, והישגים לימודים גבוהים יותר, לבין מצבן בשוק העבודה. הן משתלבות בעיקר במקצועות "נשיים".

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • תמיר, ט., נשים בישראל 2006 בין תאוריה למציאות. שדולת הנשים בישראל, 2007
  • קירמאייר, פ., בסוק, ע. (עורכים), גדיש, שנתון לחינוך מבוגרים, כרך ט', משרד החינוך התרבות והספורט, ירושלים, 2004
  • שחר, ר., חינוך מבוגרים בניתוח מגדרי - מבט על שישים שנה, גדיש י"א, משרד החינוך התרבות והספורט, 2008, עמ' 26- 44

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 ההתאגדות לחינוך מבוגרים בישראל והאגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך (2009) ישראל חברה לומדת הצעה למדיניות לאומית בלמידה לאורך החיים, נייר עמדה
  2. ^ 1 2 טוקטלי, ר., גרבלסקי, א., נשים בתהיל"ה. גדיש ט', 2004, עמ' 249- 274
  3. ^ 1 2 תמיר, ט., נשים בישראל 2006, עמ' 30-34
  4. ^ Hayes, E. and Flannery, D. D., Women as Learners The signuficance of Gender in Adult Learning, 2000. Jossy-Bass Publishers, pp. 1- 22
  5. ^ 1 2 3 לזובסקי, ר., נשים כלומדות מבוגרות- מבט לא רק פמיניסטי, גדיש ט', 2004. עמ' 55- 68
  6. ^ 1 2 3 4 שחר, ר., חינוך מבוגרים בניתוח מגדרי - מבט על שישים שנה. 2008, גדיש י"א, משרד החינוך התרבות והספורט, עמ' 26- 44
  7. ^ צלרמאייר, מ. האוטו/ביוגרפיה- מחקר נשי, בתוך: מורות בישראל: מבט פמיניסטי, עורכות: צלרמאייר, מ., פרי, פ., תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002, עמ' 54- 88
  8. ^ מתוך: אתר האגף לחינוך מבוגרים
  9. ^ דו"ח נתוני תלמידים 2011 עד חורף 2014, מסמך של האגף לחינוך מבוגרים, 9.2.14
  10. ^ קירמאייר פ., מוטיבציות של נשים ללימודים בקתדרה העממית, גדיש ט', 2004. עמ' 155- 160
  11. ^ ירון-אמביה, ר., 'אשת חיל': פרויקט לנשים אתיופיות וקווקזיות עובדות, גדיש ט', 2004. עמ' 299- 301
  12. ^ כהן, ר., מהעצמה נשית למנהיגות נשית: הזמנה לחשיבה ולפיתוח, גדיש ט', 2004. עמ' 112- 120
  13. ^ תמיר, ט., נשים בישראל 2006, עמ' 57
  14. ^ שלי- ניומן, א., תינוק ועיפרון: תוכנית מחקר על 'מבצע ביעור הבערות', גדיש ט', 2004. עמ' 351- 354
  15. ^ 1 2 רונן, י., חינוך למבוגרים – תמונת מצב לאור הרפורמה בשנת 2008 והשפעתה על מגזר הבדואים בנגב, הכנסת, 2011
  16. ^ פרוטוקול תוכנית לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית
  17. ^ קטן, י. וזיכלינסקי, א., תרומת ויצו לחברה הישראלית בין המשכיות לשינוי, בית הספר לעבודה סוציאלית, תל אביב, 2006
  18. ^ אהרונוב, ל., תפקידם של ארגוני הנשים מנקודת ראות מגדרית, גדיש ט', 2004. עמ' 105- 111
  19. ^ סעב, נ., חינוך מבוגרים במגזר דובר הערבית בשישים שנות המדינה, גדיש י"א, משרד החינוך . 2008. עמ' 45- 50
  20. ^ רובינשטיין, ש., מינוף נשים באמצעות תוכניות להשלמת השכלה, גדיש ט', 2004. עמ' 275- 285
  21. ^ ויטנר- עוקבי, מ., הוראה עברית לנשים עולות מהקווקז, גדיש ט', 2004. עמ' 295- 298
  22. ^ גילת, ע. והרץ- לזרוהיץ, ר., לימודי נשים באוניברסיטה כדרך להעצמה אישית, גדיש ט', 2004. עמ' 138- 154
  23. ^ השכלה גבוהה בישראל - הודעה לעיתונות לרגל פתיחת שנת הלימודים האקדמית תשע"ד 09/10/2013
  24. ^ 1 2 3 תמיר, ט., נשים בישראל 2006, עמ' 85-102
  25. ^ וייסבלאי, א., נשים במגזר הערבי: נתונים בנושא בריאות, תעסוקה והשכלה, הכנסת מרכז המחקר והמידע, 2009, עמ' 4
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מגדר_וחינוך_מבוגרים_בישראל&oldid=32700156"