מובארכ עווד
מובארכ עווד (בערבית: مبارك عواد, תעתיק מדויק: מֻבארכ עוואד; נולד ב-22 באוגוסט 1943) הוא פסיכולוג ופעיל פוליטי פלסטיני-ירדני–אמריקאי. מקדם את רעיון ההתנגדות ה"בלתי אלימה" לנוכחות הישראלית בשטחים[1].
 | |
| לידה |
1943 (בן 81 בערך) ירושלים, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| מדינה |
ארצות הברית, ירדן, מדינה פלסטינית |
| השכלה |
|
| מעסיק |
Nonviolence International |
| אתר רשמי | |
  | |
ביוגרפיה
עריכהעווד נולד למשפחה פלסטינית נוצרית-יוונית-אורתודוקסית, בירושלים בשנת 1943. אביו נהרג בשנת 1948 במהלך מלחמת העצמאות, מכדור תועה, בעת שישב במרפסת ביתו[2]. ביתו של עווד בשכונת מוסררה שכן בשטח ההפקר והוא נאלץ לעזוב אותו בתום המלחמה; המשפחה עברה לגור בעיר העתיקה, ועווד גדל בבית היתומים דאר אל-אוולאד שייסדה אשת החברה הערבייה-נוצרייה, קטי אנטוניוס. ב--1967 לאחר מלחמת ששת הימים סיפחה מדינת ישראל המנצחת, את מזרח ירושלים ועווד נאלץ לקבל מעמד של תושב ישראל[2].
בשנת 1970 נסע לארצות הברית וסיים שם תואר ראשון בשנת 1973. בשנת 1978 סיים תואר שני, ובאותה שנה התאזרח בארצות הברית. בשנת 1982 סיים דוקטורט בפסיכולוגיה. בשנות שהותו בארצות הברית התקרב עווד לקהילת הנוצרים הקווייקרים והושפע מתורת ההתנגדות הבלתי אלימה, על פי תפיסתם של מהטמה גנדי, מרטין לותר קינג ופרופסור ג'ין שארפ מאוניברסיטת הרווארד[3]. בשנת 1983 פרסם ספר בערבית ובאנגלית בשם "התנגדות בלתי אלימה – אסטרטגיה עבור השטחים הכבושים"[1].
בשנת 1983 חזר לישראל ובשנת 1984 נישא בישראל לננסי, אזרחית ארצות הברית, שעבדה כמנהלת בית הספר (הנוצרי) של הקווייקרים ("הידידים") ברמאללה[4]. ב-1985 הקים בירושלים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות, במטרה להפיץ את רעיון המאבק הלא אלים בקרב הפלסטינים תושבי השטחים. בין השאר עסק המכון בתרגום כתבי גנדי וג'ין שארפ לערבית[3]. אחר כך ניסה לקדם פעילות לא אלימה נגד שליטתה של ישראל ביהודה, שומרון ורצועת עזה, בין היתר הפיץ כרוז שקרא להטיל חרם אחת לחודש על תוצרת ישראלית[5], כרוז שקרא לסירוב לשלם מיסים או למלא טפסים בעברית. אולם הוא לא הצליח לגייס תומכים רבים בקרב הציבור הפלסטיני. התקופה הארוכה שבילה בארצות־הברית, והרעיונות הזרים לתרבות הפוליטית המקומית הפלסטינית גרמו לכך שבעיני רבים הוא נתפס זר למחצה. עם זאת יצר בתקופה זו קשרים עם פעילי שלום ישראלים[6].
במאי 1987, ביקש עווד לחדש את תעודת התושב שלו[7]. משרד הפנים דחה את בקשתו בטענה שמאחר שקיבל אזרחות אמריקאית, איבד את מעמד התושבות שלו. באותה עת ביקש אישור לשהייה בישראל כתייר בעל אזרחות אמריקאית, שניתנה לו לשלושה חודשים[7]. במקביל החלו אליקים העצני ושלמה באום בקמפיין לגרוש עווד מישראל, בטענה שהוא מפיץ חומר הסתה ואף עתרו לבג"ץ[8]. ב-17 בנובמבר 1987 הודיע לו משרד הפנים כי אשרת השהייה שלו לא תחודש, ויהיה עליו לעזוב את ישראל בתוך שלושה ימים[9]. התערבות של שגרירות ארצות הברית בישראל והקונסוליה בירושלים הביאו לדחיית הגירוש[10]. בנוסף הוקם ועד פעולה של פעילים ישראלים למענו, בהם הרב לוי ויימן-קלמן (מייסד "קהילת כל הנשמה" בירושלים), פרופסור אדי קאופמן וקבוצה של עולים חדשים מארצות הברית, שטענו שגם להם יש דרכונים אמריקאים, ולמרות זאת משרד הפנים הנפיק להם תעודות־זהות ישראליות[11].
במרץ 1988, פרקליטות המדינה הודיעה לבג״ץ, בתשובה לעתירתו של אליקים העצני, כי שר הפנים שקל והחליט שלא לגרש את עוואד (ראש הממשלה יצחק שמיר שימש באותה עת גם בתפקיד שר הפנים)[12]. אליקים העצני ואחרים המשיך בקמפיין תקשורתי ובעקבותיו החליט ראש הממשלה יצחק שמיר בכל זאת לגרש את עוואד[13]. ב־5 במאי 1988 נעצר עוואד בשייח' ג'ראח ונלקח לבית המעצר במגרש הרוסים[14]. בעקבות כך עתר עווד לבג"ץ נגד שלילת מעמד התושבות שלו[15], אך ב-5 ביוני 1988 אישר שופט בית המשפט העליון אהרון ברק למשרד הפנים הישראלי לגרש את עווד[16]. על בסיס החלטה זו שלל משרד הפנים את התושבות למאות מתושבי מזרח ירושלים בעלי אזרחות נוספת או שעזבו את העיר לכמה שנים[17][18].
ב-1989 הקים בארצות הברית את הארגון Nonviolence International, העוסק בקידום "אי-אלימות" כדרך לפתרון עימותים ברחבי העולם. עווד מלמד כיום באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון. המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות בירושלים המשיך לפעול עוד כמה שנים לאחר שגורש[19].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מובארכ עווד (באנגלית)- בג"ץ עווד נגד יצחק שמיר
- ד"ר מאיר עמור, ראיון עם עווד (באנגלית)
- רוברט הירשפילד, אחר הצהריים עם מוברק עווד (באנגלית)
- גרשום גורנברג, Searching for a Gandhi or a Martin Luther King in the West Bank. (באנגלית)
- עפרה ישועה-ליית, אלמנתו של לותר קינג: עוואד ממשיך דרכו של בעלי, מעריב, 12 במאי 1988
- עקיבא אלדר, נביא המרי האזרחי מקווה שהזרעים שטמן ינביטו את האביב הפלסטיני, באתר הארץ, 8 ביולי 2011
- מאיר עמור, אי-אלימות בישראל/פלסטין: שתי שיחות, באתר "העוקץ", 18 באפריל 2015 - ריאיון
- אורי וייס, כשאהרן ברק אישר לגרש את גנדי הפלסטיני, באתר "שיחה מקומית", 10 באפריל 2018
נאומו של מוברק עווד בטקס יום הזיכרון המשותף 2021, סרטון בערוץ "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני", באתר יוטיוב
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 יזהר באר, "הפרובוקטור של ההומור" רוצה ללמד את עזה מאבק לא אלים, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2019
- ^ 1 2 יזהר באר, בהשפעת האם, כל העיר, 13 במאי 1988
- ^ 1 2 מיכל סלע, המהפכה השקטה של מובארק עוואד, כותרת ראשית, 19 בפברואר 1986
- ^ יזהר באר, בהשפעת הדת, כל העיר, 13 במאי 1988
- ^ נדב העצני, כרוז ביו"ש: אל תקנו כחול־לבן, חדשות, 27 בנובמבר 1985
- ^ אהוד מלץ, מה חדש אצל מובארכ עוואד, כל העיר, 9 בפברואר 1990
- ^ 1 2 ארייה דיין, עניין של תעודת זהות, כל העיר, 27 בנובמבר 1987
- ^ אבינועם בר-יוסף, הפרקליטות ; ד"ר עווד הוזמן להבוקר למשטרה, מעריב, 8 בספטמבר 1987
- ^ אורן כהן, מנהל המכון הפלשתינאי לאי־אלימות נדרש לעזוב את הארץ, חדשות, 18 בנובמבר 1987
- ^ רפאל מן ואבינועם בר-יוסף, התערבות אמריקנית גרמה לדחיית גירושו של מובארד עוואד, מעריב, 29 באוקטובר 1987
- ^ אריה דיין, אגודת ידידי עוואד, כל העיר, 27 בנובמבר 1987
- ^ רן לוי , סופית: הוא לא יגורש, חדשות, 15 במרץ 1988
- ^ רפאל מן, מיהו פלשתיני מתון?, מעריב, 9 במאי 1988
דליה רביקוביץ, יאנקי, לך הביתה, מעריב, 13 במאי 1988 - ^ יזהר באר, כל אנשי עוואד, כל העיר, 13 במאי 1988
- ^ בג"ץ דחה אתמול לכמה ימים את החלטתו בענין גירוש מובארך עוואד, מעריב, 24 במאי 1988
- ^ אבי כצמן, - פרשת עוואד - גירוש השד, כותרת ראשית, 15 ביוני 1988
- ^ שחר אילן, מספר תושבי מז' ירושלים שמעמדם האזרחי נשלל זינק השנה ב-500%, באתר הארץ, 24 ביוני 2007
- ^ עמירה הס, עוד צפויים טריקים נגד פסק הדין, באתר הארץ, 18 במרץ 2017
- ^ יוסף כהן, אי־אלימות, אי־פעילות, כל העיר, 9 בפברואר 1990