פתיחת התפריט הראשי

עפרה ישועה-ליית

עיתונאית ואשת תקשורת ישראלית

עֹפְרָה ישוּעה-לָיית (נולדה בינואר 1950) היא עיתונאית ואשת תקשורת ישראלית, חברת מערכת "מעריב" לשעבר.

עפרה ישועה-ליית
עפרה ישועה-ליית
לידה ינואר 1950 (בת 69)
תל אביב
מדינה ישראלישראל  ישראל
עיסוק מתרגמת עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

ישועה-ליית[1], ילידת תל אביב, שירתה בדובר צה"ל ועם שחרורה ב-1972 החלה לשמש כעורכת חדשות בעיתון על המשמר ובשנה העוקבת עברה ל"מעריב". לאורך 17 שנה שבהן עבדה ב"מעריב", עסקה במגוון תפקידי כתיבה, עריכת מדורים וביקורת תרבות, ולזמן קצר שימשה כעורכת המגזין "סופשבוע". בין 1986-1983 דיווחה מבון בירת גרמניה, כשליחת "מעריב" באירופה ובהמשך מוושינגטון ככתבת בכירה של העיתון בארצות הברית, תפקיד שממנו שבה לישראל ב-1989.

ב-1990 פנתה לעולם העסקים והייתה לדוברת הבנק הבינלאומי הראשון. כעבור שש שנים הקימה משרד יחסי ציבור, שבשנת 2000 התמזג למשרד שבו היא שותפה עד היום. ספר פרי עטה ראה אור בשנת 2004 תחת השם "ארץ, ברית".

היא שבה ל"מעריב" כבעלת טור פובליציסטי שהתפרסם אחת לשבועיים במדור הדעות של העיתון לאורך כמה חודשים ב-2008, ורשימותיה המשיכו להופיע ב-nrg עוד כברת זמן אחרי כן. בנוסף כתבה מאמרי אקטואליה גם עבור יתר היומונים הארציים כמו גם באתרי אינטרנט שמאליים בולטים, וב"האפינגטון פוסט"[2].

ישועה-ליית שלחה ידה גם בתרגום ספרות מאנגלית, כשבראש רשימת עבודותיה "משפחתי וחיות אחרות" מאת ג'רלד דארל (1977), "חיות, ציפורים וקרובים" מאת דארל (1979) ו"סיפורים" מאת ג'ון צ'יוור (1981) – כולם עבור ספריית פועלים; וכן המסה "היסטוריה יהודית, דת יהודית: משא של 3,000 שנה" מאת ישראל שחק, שיצאה ב-2011 בהוצאת ידידי פרופסור ישראל שחק.

מתגוררת בתל אביב, גרושה ואם לבת.

הזירה הפוליטיתעריכה

ישועה-ליית היא מהעיתונאים הבולטים בתמיכתם ב"פתרון מדינה אחת" ופעילה למען הפרדת הדת מהמדינה. היא כורכת את שאלת יחסי דת–מדינה בתוך ישראל עם הפולמוס הפוליטי-לאומי של ישראל-פלסטין, ונמנית עם ותיקי הקוראים לביטול זהותה של ישראל כמדינה יהודית לטובת, לכאורה, קיום יהודי-ערבי חילוני משותף ושוויוני[3]. היא כיהנה כדוברת עמותות: "הל"ל" (האגודה ליוצאים לשאלה) ב-1998 ו"סיכוי" בין 2003 ל-2005 (פרו בונו), ומילאה תפקידים אחדים ב"פרופיל חדש" מ-2007 עד 2010 - כשבין היתר יצאה מטעם הארגון לקליפורניה, לסיבוב הרצאות שסוכל בחלקו בשל זעם הקהילות היהודיות והתנגדות מרצים ישראלים באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז[4]. בקיץ 2010 הייתה, לצד אילנה המרמן, בין מקימות קבוצת "לא מצייתות" שהחברות בה מבריחות במכוניותיהן פלסטיניות מיהודה ושומרון לתוך הקו הירוק תוך הפרת חוק הכניסה לישראל[5], פעילות שבעקבותיה היא זומנה לחקירה פלילית. היא חברה ב"וועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין"[6] כמו גם בוועד תנועת "אני ישראלי" מייסודו של עוזי אורנן, העותרת להכרה ב"לאום ישראלי" בצד דחיית ההגדרה הלאומית היהודית – עתירה שבאוקטובר 2013 נדחתה על ידי בית המשפט העליון. ב-2008 וב-2010 היא נטלה חלק פעיל ב"וועידת חיפה למען זכות השיבה והמדינה החילונית הדמוקרטית בפלסטין".

ארץ, בריתעריכה

ספר הביכורים של ישועה-ליית, "ארץ, ברית: איך ניגפה הציונות המדינית בפני הדת היהודית", יצא בשנת 2004 בהוצאת נמרוד. החיבור החצי-אוטוביוגרפי, שמבקש להעלות את הסתירות שמוצאת המחברת במבנה הנוכחי של ישראל (אותן היא מכנה "הכשל הציוני"), זכה אמנם למחמאות מאישים כסמי מיכאל, יוסי שריד ונועם חומסקי[7] אולם לא הצית דיון בקנה מידה גדול. המהדורה השנייה, המורחבת, הופיעה ב-2011 בספריית מעריב תחת הכותרת "ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית"[8], ונענתה ברשמי ביקורת אוהדים בעיתונות[9][10]. בחוגי התקשורת היו מי שהתייחסו לעובדה שמאמרו של אהרן אמיר מ-2005 הדן בספר, נכתב במקור בהזמנת הארץ אולם נגנז בידי מערכת העיתון[11].

לקריאה נוספתעריכה

  • עפרה ישועה-ליית, ארץ, ברית: מדוע אין לישראלים מדינה דמוקרטית חילונית, הוצאת מעריב, 2011

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה