מוזיקה מזרחית

מוזיקה מזרחית / מוזיקה ים תיכונית
מקורות סגנוניים	מוזיקה ערבית, מוזיקה גאורגית מוזיקה יוונית, מוזיקה טורקית
מקורות תרבותיים	יהדות ארצות האסלאם, מזרחים
מוצא	ישראל
כלים	מערכת תופים, קמנצ'ה, תוף גאורגי (דולי) דרבוקה, בנדיר, זורנה, תוף מרים, עוד, שליש, דודוק, כינור, אקורדיון גאורגי (גרמון) בגלמה, בוזוקי, חלילית, נאי, מקלדת אלקטרונית, גיטרה חשמלית, מנדולינה
פופולריות מיינסטרים	שנות ה-70, שנות ה-90 עד ימינו
נגזרות	רוק מזרחי, פופ מזרחי
סצינות אזוריות
	המזרח התיכון, הקווקז, דרום אירופה

מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזֶמֶר המזרחי הישראלי, הם שמות לסוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל ומבוססת על המוזיקה המסורתית של יהודים בני עדות ספרד והמזרח כמו גם על מוזיקה ערבית קלאסית במדינות מוצאם ומדינות ערב השכנות, היכן ששגשגו מוזיקאים יהודים בעיקר בשל היותם מיעוט. זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית, היוונית, הגאורגית, הטורקית, ומהמוזיקה הארצישראלית שנוצרה משנות ה-30 ועד שנות ה-50.

מקורה של המוזיקה המזרחית

רקע

יהודים מזרחיים שעלו מארצות ערב יצרו במהלך 50 השנים האחרונות סגנון מוזיקלי ישראלי ייחודי המשלב אלמנטים של מוזיקה ערבית, טורקית ויוונית. בשונה מהסגנון העברי החדש שצמח בישראל בראשית דרכה, הסגנון המזרחי הוא ספונטני יותר.^[1]

לאחר מלחמת העולם השנייה עלו משפחות יהודיות רבות למדינת ישראל החדשה, שנוסדה ב-1948.^[2] העליות ממדינות ערב הביאו עימן מוזיקאים ונגנים שפעלו בתחום המוזיקה בארצות מוצאם, בניהם סאלח ודאוד אל-כוויתי, זמרים ומוזיקאים יהודים עיראקים שהיו ידועים במרחב הערבי בזמנם. מי שנחשב לאחד מחלוצי הזמר המזרחי בישראל, ג'ו עמר, עלה ממרוקו, היה חזן, מלחין, וזמר הלחין ושר בשפה העברית בעיקר בהתבסס על שירי הקודש של יהדות מרוקו. חלקם של המוזיקאים והזמרים השתלבו בתזמורת קול ישראל בערבית, ערוץ השידור העיקרי ובעצם היחידי ששידר מוזיקה ערבית במדינת ישראל.

על רקע זה, התנועה של ה"מוזיקה מזרחית" התחילה בשנות החמישים עם אמנים תוצרת בית בשכונות עם ריכוז גבוה של יהודים ממדינות ערב שהיו מנגנים ושרים, בחתונות ובאירועים אחרים. מתוך קהילות אלו צמחו זמרים ונגנים אשר ביצעו בין השאר שירים בעברית, אבל בסגנון ערבי, ניגנו בכלים ערביים מסורתיים – העוד, הקאנון והדרבוקה. בשנות ה-60, הם הוסיפו לצליל גיטרה אקוסטית וחשמלית וכך הצליל שלהם הפך לאקלקטי יותר. זמרים קישטו בדרך כלל את שירתם בסלסולים, וההגשה הייתה לרוב בצליל באף או גרוני. האינטונציה הייתה בדרך כלל מערבית, לעומת זאת; לא נעשה שימוש בסולמות הרבע-טון האופייניים למוזיקה הערבית. בשנות ה-80 נעשה לראשונה שימוש בסינתיסייזרים ובכלים אלקטרוניים במוזיקה המזרחית.^[3]

מילות השירים היו במקור טקסטים הלקוחים מהמקורות היהודים, מהספרות העברית הקלאסית, כולל שירים של משוררים עבריים מימי הביניים. מאוחר יותר הוסיפו טקסטים של משוררים ישראלים, והחלו לכתוב גם מילים מקוריות. דוגמה לכך הוא השיר "חנהלה התבלבלה", ששר יזהר כהן עם מילים מאת המשורר נתן אלתרמן, בלחן מסורתי. זמרים גם תרגמו את אהובי הילדות מערבית לעברית והוסיפו אלקטרוניקה וקצב מהיר יותר.^[4]

שנות ה-70 ואילך

שניים מהמוזיקאים המזרחיים הפופולריים הראשונים היו הזמר זוהר ארגוב והמלחין והזמר אביהו מדינה. ארגוב גדל בשירה בבית כנסת עם מוזיקה תימנית מאוד מוגדרת. הלהיט המזרחי המובהק שלו היה הפרח בגני, שזכה במקום ראשון בפסטיבל.^[5] זוהר ארגוב היה זמר בעל יכולת קולית מרשימה. שירים שביצע הפכו ללהיטים ידועים והוא נהנה מפופולריות רבה. לאחר התאבדותו בכלא הוא הפך לאייקון בישראל. על סיפור חייו נכתב המחזה "המלך",^[6] המתאר את נפילתו לשימוש בסמים ואת צרותיו עם החוק.^[7] אביהו מדינה הלחין להיטים פופולריים רבים עבור זוהר ארגוב.

גם זמרות החלו למלא חלק נכבד במוזיקה המזרחית הפופולרית. אמנית פופולרית הייתה זהבה בן. הודות לקשריה עם מרוקו והמזרח התיכון היא החלה את הקריירה שלה בביצוע שיריה של הזמרת המצרית אום כולתום.^[8]

המוזיקה הישראלית הים תיכונית הייתה פופולרית בקהילות יהודי המזרח, שהיוו אחוז נכבד מכלל האוכלוסייה הישראלית. עם הזמן הפופולריות המתמשכת של השירים המזרחיים הביאה למספרי השמעות רבות יותר בתחנות רדיו שונות, אולם התהליך היה הדרגתי. הממסד הרשמי הגביל בתחילה את מידת ההשמעות של המוזיקה המזרחית ברדיו משום שהיא לא נחשבה מספיק 'ישראלית אותנטית'. החוקר החברתי, סמי שלום שטרית, כתב "הממסד החינוכי והתרבותי עשה כל מאמץ להפריד בין הדור השני של עולי המזרח למוזיקה זו, על ידי סוציאליזציה אינטנסיבית בבתי ספר ובתקשורת.^[9]

בשנות השמונים לאחר פרישה מכדורגל, הקים יוסי שטרוזמן (אביה של השדרנית שלמור שטרוזמן) את "מועדון הפלקה" בדרום תל אביב, שהיה הבמה המרכזית לזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90. במועדון הופיעו הזמרים עופר לוי, שרית חדד, אייל גולן וישי לוי, בזמנים שלא התירו להם הופעות באולמות או שידורים ברדיו.^[10]

חדירתה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים הישראלי הייתה תוצאה של לחץ של מלחינים ומפיקים מזרחיים כמו אביהו מדינה, הפופולריות הבלתי ניתנת להכחשה, של הסגנון, ואימוץ הדרגתי של אלמנטים של מוזיקה מזרחית על ידי אמנים ישראלים פופולריים. ירדנה ארזי, אחת הזמרות הפופולריות בישראל, הקליטה ב-1989 אלבום בשם "דמיון מזרחי", וכללה חומרים מקוריים וכמה שירים ישראלים קנוניים.

קבלתה של מוזיקה מזרחית, במהלך שנות ה-90, מקבילה למאבק החברתי של ישראלים ממוצא ספרדי ומזרחי להשיג קבלה חברתית ותרבותית. "היום, המוזיקה המזרחית הפופולרית החלה למחוק את ההבדלים ממוזיקת הרוק, ואנחנו יכולים לראות לא מעט אמנים הופכים למיינסטרים. המעבר הזה לתרבות המיינסטרים כולל הטמעה תרבותית", כותב חוקר הספרות והמבקר מתי שמואלוף.^[11]

קלטות השמע

עובדה מקובלת כיום היא שהמצאת קלטת השמע על ידי תאגיד פיליפס ורשת הפצת הקלטות המסחרית בתחנת הרכבת בתל אביב השפיעה רבות על הפופולריות של המוזיקה הישראלית הים תיכונית. קלטות אפשרו לאוכלוסייה המזרחית ליצור ולהפיץ מוזיקה משלה בתוך הקהילות שלה. הם גם אפשרו יותר אינטגרציה מוזיקלית. אפשר לקבל את אום כולתום ושכנה שלה שהיא זמרת בהתהוות. קלטות שמע היו גורם דומיננטי בצמיחת המוזיקה הישראלית הים תיכונית בשנות ה-70. לאחר שהייתה מועדפת לראשונה באירועים פרטיים, כמו חתונות וימי הולדת, הקלטת חתונות הפכה למצרך מבוקש במעברות המזרחית ("מחנה המעבר"). הקלטות הללו הן שגרמו לאתנומוזיקולוגית איימי הורוביץ להתחיל לחקור את סגנון המוזיקה החדש והפורח הזה.^[7]

לאחר שהחברים והשכנים של ראובני החלו להציע לקנות את הקלטות, הוא הבין שאולי תהיה לו הזדמנות מצוינת בידו.^[12] מאוחר יותר הוא ואחיו הפכו לאחת מחברות ההקלטות למוזיקה מזרחית הגדולות בישראל.

שילוב עם סגנונות מוזיקה אחרים

עם הזמן נוצרו מיזוגים של מוזיקה מזרחית עם סגנונות מוזיקליים אחרים, כולל רוק, פופ והיפ הופ.

רוק ומטאל

רוק מזרחי הוא מונח רחב המשלב בתוכו כמה סגנונות מוזיקליים שונים. הוא מוגדר על ידי שילוב של מוזיקת רוק עם כלים, יצירות וטכניקות שירה מזרח תיכוניות. ניתן להשוות את הסגנון עם רוק מתקדם, שכן סולמות ומקצב מזרח תיכוניים נוטים לשבור נורמות מערביות. כמה דוגמאות הן אורפנד לנד, כנסיית השכל, אלגיר והסולן אביב גדג', יוסי סאסי ודודו טסה. דוגמה בולטת נוספת היא פורטיסחרוף, צמד יצירתי המורכב מהאמנים רמי פורטיס וברי סחרוף. גם לפורטיס וגם לסחרוף יש רקע מזרחי וספרדי חלקי (טורקי ועיראקי). האלמנטים המזרחיים במוזיקה שלהם נעים בין עדינים מאוד למאוד ברורים לפעמים. השניים החלו את הפרויקט שלהם ב-1989 בעקבות התפרקות קבוצת הפוסט פאנק Minimal Compact. שתי הקבוצות מציגות כמה נושאים מזרח תיכוניים, כולל שיר אחד בערבית ג'יבריש, "סנדניה", מתוך תקליט הבכורה שלהם Foreign Affair.

ניתן להגדיר את המיזוג בין מוזיקה מזרחית ומוזיקת מטאל כמטאל מזרחי. תת-ז'אנרים אחרים של רוק ממעטים לקטלג את ההשפעות המזרחיות שלהם.

פופ

באמצע שנות ה-90, לייבלים של פופ מזרחי כבר החלו להפוך מפעילות מחתרתית להפצת קלטות בתוך הקהילה המזרחית לתעשיית מוזיקה הרבה יותר פורמלית וסטנדרטית. מוזיקאים ומפיקים של אותה תקופה החלו לשלב יותר אלמנטים של רוק, טכנו, דאנס, יורופופ וריתם אנד בלוז, תוך שימת דגש חזק על השורשים היווניים, הטורקיים והערבים. לצד דוגמאות קודמות כמו עפרה חזה ואתניקס, אמנים מאוחרים יותר כמו זהבה בן, אייל גולן, שרית חדד ואחרים חוללו מהפכה בז'אנר והביאו אותו לקהלים הרבה יותר גדולים. כמה שירים מהתקופה הזו כבר הפכו ללהיטים במדינות שכנות, כולל יוון ומדינות ערב. הפופ המזרחי הפך למטרה ללעג ולעיתים קרובות התעלמות מתרבות הפופ המרכזית של ישראל באותה תקופה. למרות שמבחינה דמוגרפית הם אולי היו פופולריים באותה מידה, רוב תחנות הרדיו סירבו לנגן פופ מזרחי, והעדיפו פופ ורוק בהשפעות אמריקאיות ואירופיות. ההבחנה בין פופ מזרחי למיינסטרים הייתה ברורה. מכיוון שרבים מלהיטי פופ מזרחי עדיין היו הפקות בתקציב נמוך, מבקרי מיינסטרים ותקשורת התעלמו בעיקר מהז'אנר, כשהתירוץ היה של פופ מזרחי חסר עומק אמנותי. רוב השירים היו שירי אהבה פשוטים למדי, תרגומים של שירים יווניים/ים תיכוניים או שירי נושא יהודיים, עם כתיבת שירים לפי נוסחה מסוימת. זו הסיבה שהשוואות ל"תנועות נגד שהפכו למיינסטרים" גלובליות פחות מתאימות, כאשר מוזיקת היפ הופ ורגאיי היא חדשנית ביותר, כמו גם אוריינטציה פוליטית ומחאה. עם זאת, יש הסכמה רחבה שלשירים רבים של פופ מזרחי יש בהם הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, אז אולי רבים מהם הובנו במידה מסוימת שלא כהלכה כי הקדימו את זמנם. היו גם מקרים רבים של השפעה הדדית של שתי התנועות בפופ הישראלי כבר ב-1985, כשכמה כותבי שירים אשכנזים ידועים התפעלו מהסאונד המזרחי. במהלך במהלך העשורים הראשונים של שנות ה-2000, הפופ המזרחי גדל והפך לצורה הבולטת של מוזיקת הפופ בישראל. ב-2019 הזמר עומר אדם הופיע בפארק הירקון בפני קהל של 50,000 בני אדם,^[13] הפרש של 1,000 אנשים בלבד לשבירת השיא של כוורת ב-2013 עם קהל של 51,000 בני אדם.^[14]

ביקורת

במהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו וגם נגד הניסיון להכליל הרבה סגנונות מוזיקליים תחת הכותרת האחת – "מוזיקה מזרחית". כמו שלא ניתן לטעון שיש ז'אנר אחד ויחיד שנקרא "מוזיקה מערבית", כך גם לגבי "מוזיקה מזרחית".^[15] במונחים הביקורתיים של התאוריה התרבותית, "ארגז הכלים המוזיקלי" הישראלי הוא כלי להבניית זהות לאומית וקהילתית, שתוכנו נמצא עדיין ב"משא ומתן". המאבק על תוכנו, לדעתה של חוקרת התרבות הפופולרית מירי טלמון, הוא חלק מתהליך ההבנייה של שדה המוזיקה בישראל, "לא פחות מתהליכים של כלכלה פוליטית ומאבק על בכורה מסחרית".^[16]

בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ריאיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טולכרם, או טולכרם כבשה אותנו?".^[17]

במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר.^[18] לאחר שדבריו עוררו סערה התנצל, אמר כי "זאת מוזיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ" ו"לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי".^[19]

הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך לטענתה מתוך אינטרסים מסחריים.^[20]

בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית.^[21]

ראו גם

לקריאה נוספת

ענבל פרלסון, שמחה גדולה הלילה – מוזיקה יהודית-ערבית וזהות מזרחית, תל אביב: רסלינג, 2006.
אדווין סרוסי ומוטי רגב, מוזיקה פופולרית ותרבות בישראל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2014.
סימונה וסרמן, חדשנות מוזיקלית ומיסוד בשדה המוזיקה המזרחית האמנותית בישראל, בתוך: מוזיקה בישראל (2014), עורכים מ' וולפה, ג' כ"ץ וט' פרילינג, הוצ' מכון בן-גוריון, אונ' בן-גוריון.
איימי הורוביץ, אין דבר כזה מוזיקה מזרחית, מסע אל ימיה הראשונים של המוזיקה שחוללה מהפכה תרבותית בישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024^[22]

קישורים חיצוניים

מתי שמואלוף, הרהורים על מוזיקה מזרחית
בן שלו, עכבר העיר אונליין, עוּד חוזר הניגון, באתר הארץ, 2 באפריל 2009
חגי אוזן‏, מילים זולות, באתר וואלה, 13 בינואר 2010
אבי שושן, מעסק שחור לעתיד ורוד, באתר ynet, 8 בספטמבר 2010
אופיר טובול, שומעים מזרחית – מפלפל אל מצרי ועד דודו טסה – ציוני דרך משמעותיים במה שאנו מכירים היום כ"מוזיקה מזרחית", באתר "העוקץ", 10 במאי 2011
דניאל שוייצר, המוזיקה המזרח-תיכונית שכובשת את הסצנה בישראל, מגזין המזרח הקרוב, 13 אפריל 2015
רום אטיק, חאפלה בלי הפסקה: אחרי שלב ההתמסחרות, המוזיקה המזרחית חוזרת אל המקומות מהם היא צמחה, באתר הארץ, 8 בינואר 2016
איתי שטרן, איזו מדינה, המדינה שלנו? הפופ הים־תיכוני בורח ממחאה כמו מאש, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2018
בן שלו, "המאבק בין המוזיקה המזרחית לרוק הישראלי כבר די נגמר", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2024

הערות שוליים

^ Regev and Seroussi (2004), pp 191–235
^ "Israel". State.gov. נבדק ב-2012-12-30.
^ Horowitz, Amy (2010), "Mediterranean Israeli Music and the Politics of the Aesthetic pp 1–155
^ Friedman, Thomas (1987), "Using Songs, Israelis Touch Arab Feelings" pp 1–3 Friedman, Thomas L.; Times, Special To the New York (1987-05-03). "USING SONGS, ISRAELIS TOUCH ARAB FEELINGS". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-01-03.
^ Regev, Motti (1996), "Musica Mizrakhit, Israeli Rock and National Culture in Israel" pp 275–284 Motti Regev, Musica Mizrakhit, Israeli Rock and National Culture in Israel, Popular Music 15, 1996, עמ' 275–284
^ המלך, באתר תיאטרון בית ליסין
^ ¹ ² Horowitz, Amy (2010)^{[דרושה הבהרה]}
^ Horowitz, Amy (2010) ^{[דרושה הבהרה]}
^ Chetrit (2004) ^{[דרושה הבהרה]}
^ רן בוקר, יוסי שטרוזמן, מנהל מועדון הפלקה המיתולוגי, הלך לעולמו בגיל 66, באתר ynet, 1 באוקטובר 2023
^ Shmuelof (2006) ^{[דרושה הבהרה]}
^ Horowtiz, Amy (1999)^{[דרושה הבהרה]}
^ נדב מנוחין‏, מהפכת עומר אדם הושלמה בפארק: הביישן מכוכב נולד בנה אימפריה, באתר וואלה, 18 ביולי 2019
^ אסף נבו, ‏כוורת נפרדה: "לא נשכח את זה כל החיים", באתר ‏מאקו‏, 8 באוגוסט 2013
^ שירה אוחיון, אין דבר כזה מוזיקה מזרחית, באתר "העוקץ", 18 במרץ 2011
^ מיכאל וולפה, גדעון כ"ץ, טוביה פרילינג (ע), הפסקול של המדינה: היסטוריה תרבותית ופסקול מוזיקלי בקולנוע הישראלי, מוזיקה בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014, עמ' 850–870
^ מירב יודילוביץ', קרקס לפיד – קיראו כאן!, באתר ynet, 22 בינואר 2002
^ עכבר העיר, יהורם גאון על המוזיקה המזרחית: "אסון טבע", באתר הארץ, 9 במרץ 2011
יהורם גאון: "מוזיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", באתר גלובס, 9 במרץ 2011
^ יהורם גאון מתנצל: "לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי", באתר גלובס, 10 במרץ 2011
^ יעל ולצר, ‏אחינועם ניני: "הזמרים המזרחיים מתפשרים על חומר נמוך", באתר גלובס, 8 בפברואר 2012
^ מירב שלמה מלמד, "המוזיקה המזרחית מכילה מילים מטופשות", mynet, 18 באפריל 2013(הקישור אינו פעיל, 15.5.2020)
^ בן שלו, הראשונה לזהות את מהפכת המוזיקה הים תיכונית בישראל, באתר הארץ, 25 ביולי 2024

[1] Regev and Seroussi (2004), pp 191–235

[2] "Israel". State.gov. נבדק ב-2012-12-30.

[3] Horowitz, Amy (2010), "Mediterranean Israeli Music and the Politics of the Aesthetic pp 1–155

[4] Friedman, Thomas (1987), "Using Songs, Israelis Touch Arab Feelings" pp 1–3 Friedman, Thomas L.; Times, Special To the New York (1987-05-03). "USING SONGS, ISRAELIS TOUCH ARAB FEELINGS". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-01-03.

[5] Regev, Motti (1996), "Musica Mizrakhit, Israeli Rock and National Culture in Israel" pp 275–284 Motti Regev, Musica Mizrakhit, Israeli Rock and National Culture in Israel, Popular Music 15, 1996, עמ' 275–284

[6] המלך, באתר תיאטרון בית ליסין

[עמי-7] ¹ ² Horowitz, Amy (2010)^{[דרושה הבהרה]}

[8] Horowitz, Amy (2010) ^{[דרושה הבהרה]}

[9] Chetrit (2004) ^{[דרושה הבהרה]}

[10] רן בוקר, יוסי שטרוזמן, מנהל מועדון הפלקה המיתולוגי, הלך לעולמו בגיל 66, באתר ynet, 1 באוקטובר 2023

[11] Shmuelof (2006) ^{[דרושה הבהרה]}

[12] Horowtiz, Amy (1999)^{[דרושה הבהרה]}

[13] נדב מנוחין‏, מהפכת עומר אדם הושלמה בפארק: הביישן מכוכב נולד בנה אימפריה, באתר וואלה, 18 ביולי 2019

[14] אסף נבו, ‏כוורת נפרדה: "לא נשכח את זה כל החיים", באתר ‏מאקו‏, 8 באוגוסט 2013

[15] שירה אוחיון, אין דבר כזה מוזיקה מזרחית, באתר "העוקץ", 18 במרץ 2011

[16] מיכאל וולפה, גדעון כ"ץ, טוביה פרילינג (ע), הפסקול של המדינה: היסטוריה תרבותית ופסקול מוזיקלי בקולנוע הישראלי, מוזיקה בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב: מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014, עמ' 850–870

[17] מירב יודילוביץ', קרקס לפיד – קיראו כאן!, באתר ynet, 22 בינואר 2002

[18] עכבר העיר, יהורם גאון על המוזיקה המזרחית: "אסון טבע", באתר הארץ, 9 במרץ 2011
יהורם גאון: "מוזיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", באתר גלובס, 9 במרץ 2011

[19] יהורם גאון מתנצל: "לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי", באתר גלובס, 10 במרץ 2011

[20] יעל ולצר, ‏אחינועם ניני: "הזמרים המזרחיים מתפשרים על חומר נמוך", באתר גלובס, 8 בפברואר 2012

[21] מירב שלמה מלמד, "המוזיקה המזרחית מכילה מילים מטופשות", mynet, 18 באפריל 2013(הקישור אינו פעיל, 15.5.2020)

[22] בן שלו, הראשונה לזהות את מהפכת המוזיקה הים תיכונית בישראל, באתר הארץ, 25 ביולי 2024

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]