פתיחת התפריט הראשי

מורדת על בעלה

אישה המסרבת לקיים את החובות המוטלות עליה במסגרת הנישואים, ובעיקר קיום יחסי אישות

בהלכה היהודית, מורדת על בעלה היא אישה המסרבת לקיים את החובות המוטלות עליה במסגרת הנישואים, ובעיקר קיום יחסי אישות. לפי דעה אחת, סירוב לביצוע מלאכות הבית הבסיסיות מספיק אף הוא כשלעצמו להגדרת האישה כ"מורדת". להגדרה זו משמעות חשובה בקשר לדיני הגירושין במשפט העברי (החלים על כל בני זוג יהודים בישראל). במקביל לאישה, בעל שמסרב לקיים את חובותיו, מכונה במשנה "מורד על אשתו".

מורדת על בעלה
(מקורות עיקריים)
משנה כתובות פרק ה' משנה ז'
תלמוד בבלי כתובות דף ס"ג
משנה תורה הלכות אישות פרק י"ד הלכה ט"ו
שולחן ערוך אבן העזר סימן ע"ז סעיף א'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

תקנות חז"לעריכה

  ערך מורחב – אגרת מרד

חכמים תיקנו, שאישה המורדת על בעלה, מקצצים מסכום כתובתה, שבעה דינרים לשבוע (שווי של 33.6 גרם כסף, מעט יותר מאונקיה) ובינתיים מנסים לשכנע אותה להפסיק למרוד בבעלה ולקיים את חיובי האישות המוטלים עליה, תקנה זו מוזכרת לראשונה במשנה:

מורדת על בעלה, פוחתין לה מכתבתה שבעה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר, שבעה טרפעיקין. עד מתי הוא פוחת, עד כנגד כתובתה. רבי יוסי אומר, לעולם הוא פוחת והולך, שמא תפול לה ירשה ממקום אחר, גובה הימנה. וכן המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתבתה שלשה דינרין בשבת. רבי יהודה אומר, שלשה טרפעיקין

תקנה מאוחרת יותר היא שמכריזים על האישה (אם בעלה מסכים) בבתי כנסיות ובתי מדרשות (אך לא במקומות ציבוריים אחרים), ולאחר ארבעה שבועות אם היא עומדת על דעתה, היא מפסידה את כל סכום הכתובה. לפני ואחרי ההכרזה, מודיעים לה ומזהירים אותה, כי היא עלולה להפסיד את כל כסף הכתובה, אם תסרב עד תום ארבעה שבועות. בתלמוד נחלקו האמוראים האם יש לנסות לשכנעה בדרכי נועם ולכן יש לחכות עד שידעו כי מוצו כל הדרכים לשכנעה, אלא שבינתיים קונסים אותה בסכום של שבעה דינרים לשבוע או שלאחר ארבעה שבועות הפסידה המורדת את כל דמי הכתובה[1].

רבא הסתפק האם בכלל הקנס האשה מפסידה גם את נדונייתה - הבגדים שהביאה איתה מהבית לפני החתונה והם נרשמו בכתובתה כנכסי צאן ברזל שעל הבעל להחזיר אותם או את דמיהן. להלכה הוכרע בתלמוד כי מכיוון שאין ידועה לנו ההלכה, אם תפסה לא ניתן להוציאה ממנה בדין את הבגדים, אך אם לא תפסה אנו לא נותנים לה[2].

טענת "מאיס עלי"עריכה

דין מורדת קיים רק כאשר היא אומרת שהיא עדיין רוצה בנישואיה ואינה דורשת להתגרש, אלא שהיא רוצה לצער אותו. אם האישה מנמקת את הסיבה למרידתה - מכיוון שהיא מואסת בבעלה ורוצה להתגרש ממנו, לא קנסו חכמים את האישה, שכן אנוסה היא שאין אישה יכולה לדור עם אדם שאינה חפצה בו. (ולפי שיטת רש"י אף כופין את הבעל לתת גט, אך רבנו תם חלוק על כך).

למרות זאת, אודות לידתו של רבי חנינא מסורא מובא בתלמוד כי אמו מרדה על בעלה בטענת "מאיס עלי", ולמרות זאת, מר זוטרא, שלפניו בא הבעל לדין תורה, קבע את ההלכה לפי דעתו השונה שהיא שגם באישה כזו קיימים דין "מורדת", ולמרות זאת יצא ממנה האמורא רבי חנינא מסורא. אם כי, חכמי התלמוד מסיקים כי אין להסיק ראיה ממעשה ספציפי זה, כי באופן רגיל בניה של אישה שמקיימת יחסי אישות תחת כפייה אינם יוצאים מוצלחים, הם "בני אנוסה" – אדם המקיים יחסי אישות עם אשתו באונס, או אפילו כשאינה מסכימה לכך באופן מלא, שעליהם נאמר[3] "וברותי מכם המורדים והפושעים בי"[4], אך שם - הייתה סייעתא דשמיא מיוחדת למר זוטרא שלא יצא מכשול תחת ידו ואף ההפך.

בעל המורד על אשתועריכה

בעל המורד על אשתו, נקנס בסכום שלושה דינרים לשבוע. סכום הקנס של המורד קטן מזה של המורדת שכן לפי השערת חז"ל, צערו של האיש באי-קיום יחסי אישות גדול יותר משל האישה.[5]. לפי דעתו של רבי יוסי בר חנינא שסובר שדין מורדת היא גם ממלאכות, הדין הוא גם הפוך: אם הבעל מפקיע את עצמו משעבוד המזונות שחייב לתת לאשתו, קונסים אותו.

בעוד שכאשר האישה מורדת מורידים לה משכר כתובתה גם על יום השבת, האיש שמורד אינו חייב לשלם קנס על יום השבת. החילוק בין דין הבעל לאישה קשור להלכות שכר שבת: אסור לגבות קנס על יום השבת, אך מותר לנכות מזכות ממונית של אדם על אדם אחר, כקנס. כיוון שדיני מורד ומורדת משפיעים על הכתובה, הרי שבגבר כאשר הוא מורד הוא מוסיף על דמי הכתובה שהתחייב בחתונה, ואילו האישה כאשר מורדת מנכים לה מסכום הכתובה שמגיע לה, ולכן נמצא שלא ניתן לגבות מהגבר את הקנס על יום השבת, אך ניתן לנכות מהאישה את דמי כתובתה גם על יום השבת, לפי הסכום הקצוב.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה