מזרח רנל
מזרח רנל (אנגלית East Rennell) הוא החלק הדרום-מזרחי של האי רנל, האי הדרומי ביותר באיי שלמה, המשתרע על פני 857 קמ"ר. האי שאורכו 86 ק"מ ורוחבו 15 ק"מ הוא האטול הגדול בעולם השוכן מעל פני הים. בשנת 1998 הוכרז מזרח רנל ששטחו 370 קמ"ר, כשליש משטחו הכולל של האי, כאתר מורשת עולמית. בנוסף לשטח זה כוללת הכרזה רצועה ברוחב של שלושה מיל ימי סביב למזרח רנל.
 | |||||
| קאנו באגם טגאנו במזרח רנל | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| נתונים גאוגרפיים | |||||
| מיקום |
האוקיינוס השקט  | ||||
| קואורדינטות | 11°41′00″S 160°20′00″E / 11.683327777778°S 160.33332777778°E | ||||
| שטח | 370 קמ"ר | ||||
| נתונים מדיניים | |||||
| מדינה |
 איי שלמה | ||||
| אוכלוסייה | 800 | ||||
 | |||||
  | |||||
גאוגרפיה ואקלים עריכה
שונית האלמוגים נוצרה על קרקעית האוקיינוס, ולאחר מכן התרוממה מעל פני הים כתוצאה מקימוט הקרקע. מבחינה גאולוגית האי צעיר יחסית ליתר איי שלמה. נופו של האי עוצב מאבן גיר שנחשפה לתהליכים קרסטים של בליה, והוא נישא עד לגובה של 200 מטר. במרכזו של האי שוכן אגם טגאנו (Tegano או "טה נאגנו" - Te Nggano) שנוצר מהלגונה של האטול, ובו איים עשויים אבן גיר. שטחו של האגם 155 קמ"ר, אורכו 29 ק"מ ורוחבו המרבי מגיע ל-10 ק"מ. מימיו של האגם מליחים והוא האגם הגדול באיי האוקיינוס השקט. עומקו המרבי של האגם מגיע ל-40 מטר וקרקעיתו מכוסה בשכבת בוץ בעובי של כמה מטרים. במזרח רנל אין זרימה של נגר עילי, אם כי מספר מעיינות נובעים מן הקרקע סמוך לגדות האגם.
אקלים האי טרופי ומתאפיין בטמפרטורה ולחות גבוהות וקבועות למדי. הטמפרטורות נעות בין 22.7°C ו-32.2°C. כמות המשקעים השנתית נעה בין 3,000 ל-4,000 מ"מ בממוצע, וזו נפרסת על פני כל חודשי השנה, למעט עונת יובש בין החודשים מאי ואוגוסט. מאפיין נוסף של אקלים האי הוא שהוא יעד לסופות הוריקן תדירות למדי.
החי והצומח עריכה
הצמחייה במזרח רנל מתחלקת לשלוש קבוצות - צמחיית שיחים על רכס הקרסט, חורש סבוך וגבוה בפנים באי שאמיריו מגיעים לגובה ממוצע של 20 מטר, וצמחיית חוף לאורך חופיו של אגם טגאנו. 312 מיני צורניות ואצות, חלקם הקטן אנדמי למקום, שולטים במימי האגם. באזור חיים 11 מיני עטלפים, 43 מיני עופות ומין של נחש-ים אנדמי המתקיים במימי האגם. סרטן הקוקוס נפוץ באזור, וחסרי חוליות מונים 27 מיני חלזונות יבשה ו-731 מיני חרקים.
מסורת והיסטוריה עריכה
ההתיישבות הראשונה באי התרחשה בשנת 130 לפנה"ס לערך. גל מתיישבים נוסף הגיע לרנל בסביבות שנת 1000. לפי המסורת, נמנו המתיישבים הפולינזים הראשונים על שבעה שבטים שונים. הם הגיעו לקצהו הדרום-מזרחי של רנל וגילו את אגם טגאנו. הם הורידו את שני פסלי האלים שנשאו איתם מארץ מוצאם, אך אלה שבו בכוחות עצמם אל סירות הקאנו, והמתיישבים עזבו את האי. הם הגיעו אל האי הסמוך, בלונה (Bellona), ושני הפסלים קפצו בכוחות עצמם אל החוף. רק לאחר מכן שבו המתיישבים אל רנל, אך בשל מלחמות ומאבקים בין השבטים, כל התושבים בשני האיים הם צאצאיהם של שני השבטים ששרדו[1].
מקובל שהאי התגלה על ידי חוקרים אירופים בשנת 1793. במהלך המאה ה-19 פקדו את האי סוחרים וציידי לווייתנים, אך חוסר פוריותו של המקום, היעדר מים מתוקים זמינים, והיעדר נקודות עגינה טבעיים, גרמו להם לעוזבו.
במלחמת העולם השנייה עשה צבא יפן שימוש במימי אגם טגאנו כמנחת לסירות מעופפות. לאחר שצבא ארצות הברית השתלט על האי ב-1943, הוא עשה שימוש דומה באגם שהיה למנחת למטוסי PBY קטלינה. בתום המלחמה הוטבעו שמונה מהמטוסים במימי האגם, והתושבים המקומיים ניסו לחלץ את מנועו של אחד מהם כדי לעשות בו שימוש כגנרטור. אף שהם הצליחו להביאו לקרבת חופי האגם, הם נטשו את המשימה בשל משקלו הרב של המנוע. הוא החליד והיה לבלתי שמיש, אך אחד מלהבי המדחף בולט אל מעל לפני המים.
אוכלוסייה וכלכלה עריכה
כ-500 תושבים ממוצא פולינזי מתגוררים במזרח רנל אך מספרם נמצא בירידה בשל הגירה. הם גרים בארבעה כפרים לאורך חופו המערבי של אגם טגאנו[2]. הכפריים הם בעליו של האגם בבעלות משותפת, והם עושים שימוש במימיו לרחצה, כביסה ולבישול. אספקת המים המתוקים מתבססת על שפיעת מעיינות ועל אגירת מי גשמים. פרנסתם של התושבים היא על החקלאות, הדיג והציד, והם נסמכים על עצי החורש לשם אספקת חומרי בנייה. התושבים עוסקים גם באריגה ובפיסול בעץ, ולחופיו של האגם שוכנים מספר בתי הארחה המשמשים את המבקרים המעטים באזור.
