פינצ'וב

**פינצ'וב**
**Pińczów**
סמל פינצ'וב סמל פינצ'וב	דגל פינצ'וב
מדינה	פולין
פרובינציה	שוויינטוקז'יסקיה
מחוז	פינצ'וב
שטח	14.32 קמ"ר
גובה	300 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	10,078 (31 במרץ 2021)
קואורדינטות	50°32′00″N 20°32′00″E / 50.533333333333°N 20.533333333333°E
	http://www.pinczow.com.pl/
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי פינצ'וב

פינצ'וב (בפולנית: Pińczów; ביידיש: פינטשעוו) היא עיר מחוז קטנה בפרובינציית שוויינטוקז'יסקיה שבפולין, על גדת נהר נידה, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

תולדות היישוב עריכה

ראשיתה של פינצ'וב במחצבה מהמאה ה-12, ובשנת 1241 נהרס היישוב שנבנה במקום בידי המונגולים. בראשית המאה ה-14 נבנתה ביישוב טירה גותית, ובשנת 1428 הוענקו ליישוב זכויות עיר.

באמצע המאה ה-16 הפכה העיר לאחד ממרכזי הרפורמציה הפרוטסטנטית בפולין קטן, ובשנת 1586 נרכשה בידי הבישוף מקרקוב פיוטר מישקובסקי. באמצע המאה ה-17 הוחרבה העיר בידי גייסות האימפריה השוודית.

בחלוקת פולין השלישית בשנת 1795 נכללה העיר בתחום ממלכת הבסבורג, ובשנת 1815 נכללה בתחום פולין הקונגרסאית. בשנת 1867 הפכה העיר לעיר מחוז.

יהודי פינצ'וב עריכה

בית כנסת חרב בפינצ'וב

התיעוד הראשון לישיבת יהודים בפינצ'וב הוא מהמאה ה-16.

בין רבני העיר^[1]: רבי מנחם מנדל מרגליות (שע"ה - שצ"ה) תלמידו של הב"ח, רבי שמואל צבי הירש בנו של הב"ח, רבי יצחק הכהן (סביבות שנת ת"ח), רבי אשר ענזיל בן צבי (סביבות תי"ג), הרב יהודה לייב בן חנוך (סביבות תל"ח), הרב משה יצחק יהודה ליב צינץ (סבו של רבי יהונתן אייבשיץ, תמ"ב), הרב שאול בן ר' משה קצנלבוגן (חתנו של רבי יעקב שור רבה של בריסק, לפני כן כיהן כרבן של ברוד וחלם, החל מתמ"ט), הרב שמעון וואלף בן הרב יעקב יעקיל (בהמשך כיהן כרבה של חמיילניק, מחבר הספר "כבוד חכמים" על עין יעקב ופירוש על התלמוד ירושלמי, סביבות ת"ס), רבי זכריה מנדל קנטרוביץ בן רבי יעקב מקראקא (תע"ד - תע"ז), רבי בנימין זאב וולף בן שבתי (מחבר הספר "מסגרת השולחן", תע"ג), הרב אליעזר בן רבי יהודה ראב"ד (מחבר הספר "דמשק אליעזר", תפ"א), הרב נפתלי הירץ צינץ בן משה יהודה לייב, הרב יוסף בן הרב יהודה לייב משידלוב (היה מהמתווכחים עם המומר יאן שידלובסקי, ת"ק), הרב שלמה בוכנר (מחבר הספר יקהל שלמה ובית שלמה, עד תקי"ג^[2], הרב ישראל (תקי"ד), הרב יוחנן חריף (כיהן גם כראש ישיבה בפפד"מ). משנת תקל"ג כיהנה שושלת רבנים למשפחת רפפורט הרב יצחק רפפורט בן הרב משה דובעריש (תקל"ג - תקל"ד, כיהן לפני כהן בסטבניץ), אחיו הרב אברהם (-תקס"ט, כיהן לפני כן ברקוב, יוזפוף וסטבניץ), הרב דובעריש בן הרב אברהם (- תקע"ב), הרב דוב זאב (-תקצ"ג, לפני כן כיהן בשטקצין), בנו הרב ישראל (תקצ"ט - תרי"ג, לפני כן כיהן בבוחוב ואלכסנדר), בנו הרב שאול (-תרנ"ה, לפני כן כיהן בסטבניץ), בנו רבי שבתי (כיהן כראש ישיבת מחזיקי תורה), אחיינו הרב שבתי שנספה במחנה זלצבורג. רב נוסף שכיהן בעיר היה רבי אהרן בנו של מהרא"ל צונץ.

דמויות רבניות רבות יצאו מהעיר^[3] בהן רבי יהונתן אייבשיץ ור' חיים דוידזון (רבה של ורשה).

בעיר פעלו מספר אדמו"רים בהם רבי אברהם מרדכי מפינטשוב תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק (פעל בעיר בין השנים תקל"ה - תק"צ) ורבי חיים מאיר פינקלר משושלת רדושיץ,

בין מלחמות העולם נמנו בעיר כ-4,300 יהודים, רוב תושביה, פעלו בה שלושה בתי כנסת גדולים, והתקיימה בה פעילות ציונית ופעילות של אגודת ישראל. בשל גילויי אנטישמיות בשנות השלושים של המאה ה-20 היגרו יהודים רבים מהעיר אל מעבר לים, וחלקם עלו לארצה.

עם כיבוש העיר בידי הגרמנים בספטמבר 1939, אלו החרימו את רכוש היהודים בה, הטילו על יהודי העיר הגבלות תנועה, וגייסו אותם לעבודות כפייה, חלקן במחנות עבודה.

במאי 1941 רוכזו יהודי העיר בגטו שהוקם בה, בו מתו רבים מהם ממגפת טיפוס הבהרות. בד בבד הובאו לגטו שבעיר יהודים נוספים מיישובי הסביבה.

בתחילת אוקטובר 1942 נערכה בגטו שבעיר אקציית חיסול, בה אנשי ס"ס ושוטרים גרמנים שילחו את כ-3,300 היהודים שנותרו בגטו המקומי לגטו סנדומייז', כאשר משם שולחו בהמשך למחנה ההשמדה טרבלינקה. בשעת האקציה הוכו היהודים נמרצות, והחלשים והקשישים נורו בדרך. במיוחד התעללו הגרמנים בילדים ובנערות, ומעת לעת רצחו את אלו לעיני אמהותיהם. לאחר הגירוש הוכרזה פינצ'וב באופן רשמי כ"נקייה מיהודים".

יהודים מעטים מהעיר הצליחו להימלט ממנה ליערות הסביבה, ואלו מביניהם ששרדו את המצוד שערכו אחריהם הגרמנים והאיכרים הפולנים, הצטרפו ליחידות פרטיזנים, בהן רובם נספו עד תום המלחמה.

לקריאה נוספת עריכה

מ. צאנין, פינצ'ב בתוך: תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 221–225 (תיאור החורבן ותיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם)