פתיחת התפריט הראשי

קורות חייו עד קום המדינהעריכה

עד עלייתו ארצהעריכה

ברנר נולד בעיר טירספול בברית המועצות (כיום במולדובה). הוריו התגרשו בהיותו תינוק. ב-1922, בגלל התהפוכות הפוליטיות ומלחמת האזרחים, עבר עם אמו ומשפחתה לעיר צ'רנוביץ ברומניה, שם גדל והתחנך. האווירה הציונית ששררה בקהילה היהודית בצ'רנוביץ הביאה את ברנר לפעילות במכבי הצעיר.

המשבר הכלכלי העולמי פגע גם ברומניה, שסבלה גם ממשטר לא יציב, אירועים אלימים ואנטישמיות גואה. בהיותו בן עשר החליטה אמו לפתוח דף חדש בחייהם בבואנוס איירס (ארגנטינה), אולם כעבור כשנה חלתה האם והם נאלצו לשוב לרומניה. המסע לארגנטינה, ובייחוד המפגש עם עולם הספנות ומרחבי הים, הותיר בברנר רושם עז שהשפיע על מהלך חייו.

ברומניה למד ברנר בגימנסיה, אולם בשל התגברות האנטישמיות, עלה עם אמו לארץ ישראל בקיץ 1934.

עד מלחמת העולם השנייהעריכה

בשנותיו הראשונות בארץ שהה ברנר בכפר הנוער שפיה ובכפר הנוער בן שמן שם למד, עבד בעבודות חקלאיות ושותף בפעילות הגנה. לאחר מאורעות 1936, כאשר אישרו הבריטים להקים את נמל תל אביב, התקבל ברנר לעבודה בנמל, תחילה כסבל ובהמשך כימאי על סירות המנוע שהובילו נוסעים, או גררו דוברות מטען, בין האוניות לחוף. במקביל הדריך ברנר באגודת יורדי ים זבולון, שקמה כדי לקרב את הנוער העברי לימאות ולשירות בים.

במארס 1939 הפליג ברנר מחיפה כקאדט על ספינת סוחר בריטית, במטרה לצבור ניסיון מעשי בים שיאפשר לו, אחרי ארבע שנים, לגשת לבחינות הסמכה כקצין שני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאלץ ברנר לחזור ארצה, כי בהיעדר דרכון (אזרחותו בפלשתינה-א"י טרם הוסדרה) לא יכול היה להפליג ועניין זה הוסדר לבסוף.

ימי מלחמת העולם השנייהעריכה

במטרה לזרז את קבלת האזרחות הצטרף ברנר לכוחות הביטחון הבריטים ועסק בשמירה על הטמפלרים במושבה שרונה, ואכן בשנת 1941 קיבל לבסוף את האזרחות הפלסטינית.

בתוך זמן קצר הפליג שוב בים התיכון ובים האדום ונמנה עם מתנדבי היישוב לצי המסחרי המגויס, תחילה על אוניות של חברת "עתיד" שפעלו בשירות המשרד לתובלה מלחמתית של הצי הבריטי ובהמשך על ספינת אספקה בריטית בנמל עדן בתימן. לאחר שנה שבה הדריך בבית הספר הימי בחיפה שפעל ליד הטכניון, חזר ברנר להפליג בשירות הכוחות הבריטיים. בין היתר שירת גם על אוניית בית חולים בריטית שפינתה פצועים מנמל שרבורג אחרי פלישת בעלות הברית לנורמנדי. במאי 1945 יצא להפלגה האחרונה שהשתתף בה במלחמת העולם - הובלת אספקה לעיר הנורווגית טרונדהיים.

עם סיום המלחמה המשיך להפליג במסגרות שונות הן בים התיכון והן בהפלגות טרנס-אטלנטיות, כקצין שני בצי הסוחר. במארס 1948 ירד לחוף כדי לעמוד בבחינות כקצין ראשון, אך עם הכרזת המדינה והקמת חיל הים חזר ארצה, במטרה לקבל פיקוד על אחת מספינות החיל.

השירות בחיל היםעריכה

 
ראש הממשלה דוד בן-גוריון מבקר בחיל הים במהלך מלחמת העצמאות מימינו שמואל ינאי ומילא ברנר.

בחודש יוני 1948 הצטרף ברנר לחיל הים ובתפקידו הראשון היה רב החובל של אח"י וג'ווד (ק-18) בעוד אריה קפלן (קיפי) שימש כמפקדה הצבאי של האונייה (חלוקת סמכויות זו, שהייתה קיימת גם בספינות המעפילים, הייתה נהוגה בחיל הים בחודשים הראשונים לפעילותו).

בהמשך שירותו בחיל פיקד ברנר על כלי שיט נוספים ובהם אח"י מעוז (ק-24) והפריגטה אח"י מבטח (ק-28). באוקטובר 1950, במהלך התמרון הכלל-צה"לי הראשון, שימש ברנר כמפקדה הצבאי של האונייה "קוממיות" (אוניית נוסעים של חברת צים, שגויסה להובלת גייסות לקראת הנחתתם בחוף "אויב").

פעילות מבצעיתעריכה

במהלך שירותו בחיל הים היה ברנר מעורב בפעולות שונות ובהן:

פעילותו העסקיתעריכה

בקיץ 1953 השתחרר ברנר משירות בחיל הים ובמשך כשלוש שנים הפליג כרב חובל בצי הסוחר הישראלי. בתקופה זו בחן שני מיזמים בתחום הספנות. הראשון היה רכישה/החכרה של שתי קורבטות שעמדו לצאת משירות בחיל הים והפעלתן כאוניות סוחר; והשני, הובלת מטענים באגן המזרחי של הים התיכון באמצעות גוררות שיגררו ארבות. בסופו של דבר לא יצאו המיזמים הללו אל הפועל.

"ישראל ניפון"עריכה

בשנת 1956, לאחר שסיים את הפלגתו האחרונה כרב חובל, החל ברנר לבחון את האפשרויות העסקיות בתחום הדיג. הוא שוטט במרכזי דיג בעולם כדי ללמוד את הנושא ויצר קשר עם חברת דיג גדולה ביפן המתמחה בין השאר בדיג טונה. בשנת 1958 הקים ביחד עם יעקב מרידור ואיש העסקים מאיר הלוי את חברת "ישראל-ניפון" שנועדה להתמקד בדיג טונה. החברה פעלה כשנה, אך נסגרה בסופו של דבר, בעיקר בשל קשיי שפה והבדלי תרבות שנתגלו בין הישראלים ליפנים.

"אטלנטיק"עריכה

ברנר לא זנח את כוונתו להיכנס לעסקי הדיג ובשנת 1960 הקים עם מרידור את חברת הדיג "אטלנטיק". החברה, שמרכזה היה בחיפה, הפעילה אוניות בשדות דיג שונים באוקיינוס האטלנטי ובמשך יותר מעשרים שנה סיפקה לשוק הישראלי דגים שונים ובהם דג הבקלה. הרגלי האכילה של הציבור בישראל (שאינו מרבה לאכול דגים), ייבוא מתחרה של דגה מארגנטינה, שינויים בשערי המטבע והאינפלציה הגבוהה בארץ פגעו ברווחי החברה, שהגיעה ב-1985 לכינוס נכסים. לאחר כישלון הניסיונות להפעלתה מחדש, נסגרה החברה ב-1991.

"החברה הימית להובלת פרי"עריכה

 
מילה ברנר (מימין) ויעקב מרידור על רקע אחת מאוניות "החברה הימית להובלת פרי"

ביוזמתו של ברנר הוקמה בשנת 1962 ה"חברה הימית להובלת פרי", גם היא במשותף עם יעקב מרידור. החברה הפעילה צי מודרני של אוניות קירור שהובילו פירות ובשר בכל רחבי העולם. בתוך שנים אחדות נהפכה "החברה הימית" לחברה המובילה בעולם בהובלה בקירור. בימי השיא של פעילותה (קיץ 1974) הפעילה החברה 42 אוניות, חלקן בבעלותה ואחרות בניהולה או בחכירתה. "החברה הימית" נסגרה בשנת 1977 לאחר שנכנסה לתחום בניית מכליות והובלת נפט ונפגעה ממשבר האנרגיה של 1973[1].

עסקים נוספיםעריכה

ברנר היה מעורב ביוזמות עסקיות נוספות ובהן: הקמת מספנות בקנדה ובקוריאה, בניית אוניות קירור בנורווגיה בדנמרק, בגרמניה ובבריטניה, בניית מיכליות בארצות הברית, בבריטניה, באירלנד, בספרד ובטייוואן, וכן בניית אוניות להובלת פחם, אוניות להובלת גז ואסדות לקידוחי נפט ימיים. לא כל היוזמות הללו קרמו עור וגידים.

ברנר היה מעורב ביוזמות עסקיות נוספות ובהן: הקמת מספנות בקנדה ובקוריאה, בניית אוניות קירור בנורווגיה בדנמרק, בגרמניה ובבריטניה, בניית מיכליות בארצות הברית, בבריטניה, באירלנד, בספרד ובטייוואן, וכן בניית אוניות להובלת פחם, אוניות להובלת גז ואסדות לקידוחי נפט ימיים. לא כל היוזמות הללו קרמו עור וגידים.

סיוע למילוט ספינות שרבורגעריכה

  ערך מורחב – מרטין סיאם

כאשר האלוף מרדכי לימון חיפש דרך לשחרור חמש ספינות סער שעוכבו בשרבורג, נוצר קשר עם מרטין סיאם, מנהל חברת אקרס בנורווגיה. שהתבקש לייצג חברה זרה שתקנה את הספינות המעוכבות, לכאורה לצורך עבודה במתקני קידוחי נפט. סיאם התייעץ עם מילה ברנר[2] וקיבל את אישור הבעלים פרד אולסן הסכים. סיאם ייצג חברה פנמית STARBOAT S.A שמעונינת לרכוש את הספינות.

בניצוחו של מרדכי לימון הוחלפו הסכמים ומכתבים. מספנות קונסטרוקסיון מקאניק דה נורמאנדי משרבורג הגישו בקשה לניהול משה ומתן ומאוחר יותר בקשה למכירה. בצרפת נוצר רושם שהספינות מיועדות לשדות הנפט בנורווגיה. לחברת STARBOAT S.A היה הסכם שכירות ואופציה לקניה עם חברת נתיבי נפט הישראלית שלא הוצג.

המעורבים בפרשה לא שיערו את עצמת הפרסום שקיבלה יציאת הספינות. סיאם הוזמן לברור למשרד המשפטים הנורווגי. כשנודע על כך הגיע ברנר לאוסלו והודיע שסיאם רכש את הספינות לפי בקשתו בשביל החברה הימית להובלת פרי שלזכותה בניית מספר אוניות בנורווגיה. כל זאת כאשר הספינות עדיין בדרכן. הלחץ הממשלתי התפוגג, אף כי לנורווגים היה ברור שהספינות מיועדות למטרה חשובה יותר משירותים לקידוחי נפט.

משפחתועריכה

אשתו של מילה ברנר, מיכל, היא בתם של טוביה דוניה וגיטה ויצמן, אחותו של חיים ויצמן. מיכל שירתה כאלחוטנית באנית חיל הים במלחמת העצמאות וכך הכירו.
לזוג נולדו שני בנים. הבכור אבנר ברנר שירת בחיל הים כמפקד ספינות בט"ש. הבן השני הוא איש העסקים דני ברנר, לשעבר אלוף ישראל בשחייה[3].
בתו של דני ברנר היא השחקנית שירלי ברנר.

נשיא המדינה עזר ויצמן היה קרוב משפחתו ומונה למנהל ב"חברה הימית להובלת פרי" בשנות ה-70[4].

הנצחהעריכה

 
כיכר על שם מילה ברנר ברחוב "דרך הים" בכרמל מערבי חיפה.

מילה ברנר נפטר ממחלה ב-12 ביוני 1999, על שמו נקראת כיכר בכרמל מערבי בחיפה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

דניאלה רן. מילה ברנר. הוצאת קיבוץ דליה, 2003.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אלעזר לוין, ‏נפטר מילה ברנר, שותפו של יעקב מרידור בעסקי ספנות, באתר גלובס, 14 ביוני 1999
  2. ^ דניאלה רן, ע 171.
  3. ^ ערן אזרן, קמור של ברנר פותחת בהליך הסדר חוב: ימונה נאמן מטעם ביהמ"ש, באתר TheMarker‏, 22 בדצמבר 2012
  4. ^ סטלה קורין-ליבר, ‏נץ ויונה, באתר גלובס, 25 באפריל 2005