מסע העלייה לרגל של המלך

המלך ג'ורג' החמישי מבקר קברי מלחמה בחזית הסום, יולי 1917. לידו (מתכופף) גנרל ג'וליאן בינג

מסע העלייה לרגל של המלךאנגלית: The King's Pilgrimage) הוא כינוי שניתן לביקור שערך מלך בריטניה ג'ורג' החמישי בשנת 1922 בבתי קברות צבאיים של האימפריה הבריטית בחזיתות הלחימה של מלחמת העולם הראשונה בבלגיה ובצרפת. הסופר רודיארד קיפלינג כתב אודות המסע את הפואמה בשם זה, שהיא שנתנה לו את כינויו. באותה שנה גם פורסם ספר אודות הביקור, שנשא את אותו השם.

מסע המלךעריכה

בתום מלחמת העולם הראשונה היו פזורים בחזיתות המלחמה שלה - ובעיקר בחזית המערבית - מאות אלפי קברים של חיילי האימפריה הבריטית.[1] מספרם העצום של הנופלים ושל הקברים הביא להקמת גוף מיוחד - הוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה - שיטפל בשימור הקברים, בבניית בתי קברות קבועים, בהצבת מצבות קבע וכן בבניית אנדרטאות לנופלים שמקום קבורתם לא נודע. הוועדה פעלה על בסיס העיקרון של שוויון, כלומר כי איש מהנופלים לא יוחזר לקבורה בארצו וכי הנצחתם תהיה אחידה.

במהלך המלחמה ביקר המלך ג'ורג' החמישי מספר פעמים בחזית המערבית. בשנת 1922, כאשר מלאכת בניית בתי הקברות והחלפת המצבות בבלגיה ובצרפת עמדה בעיצומה, ביקש המלך לצאת לביקור בהם, כמו רבבות מקרובי הנופלים שבאו לבקר את קברות יקיריהם בשנים שלאחר המלחמה. ביקורו נמשך שלושה ימים (11–13 במאי 1922). פמלייתו יצאה ליעדיה בדרך הים, ברכבת ובמכוניות. בפמליית המלך נכללו הפילדמרשל דאגלס הייג, שפיקד על צבאות האימפריה הבריטית בחזית המערבית, ופביאן וייר, מייסד הוועדה האימפריאלית וסגן יושב הראש שלה.

ב-11 במאי החל הביקור בבלגיה בפגישה של המלך עם אלברט הראשון, מלך הבלגים. בהמשך היום ביקר המלך בנמל זבריחה, שהיה אתר הפשיטה הבריטית ב-1918 ובעיר איפר שהייתה מוקד לחימה בריטית עקוב מדם במשך שנים אחדות. המלך ביקר בבתי קברות אחדים סביבה, לרבות טיין קוט, הגדול בבתי הקברות הבריטים בחזית המערבית. באתר זה הציע המלך שצלב ההקרבה יוקם על גבי מצדית גרמנית שהייתה ממוקמת במרכזו, וכך אכן נעשה בהמשך.[2] באיפר ביקר המלך באתר שנקבע להקמת אנדרטת שער מנן להנצחת הנעדרים בפלנדריה. הוא ביקר שם גם בקברו של בן דודתו הנסיך מוריס מבאטנברג וכן בקברי שלישיו לשעבר צ'ארלס פטי-פיצמוריס וויליאם קאדוגן. כולם נפלו בקרבת איפר ב-1914. המלך בילה את הלילה בווימי שבצרפת - האתר שבו התחולל ב-1917 קרב רכס וימי ובו הוקמה לימים אנדרטה קנדית גדולה לנופלים. משם שלח המלך מברק אל גנרל ג'וליאן בינג, המושל הכללי של קנדה, שפיקד על הגיס הקנדי בקרב בווימי.

ב-12 במאי ביקר המלך בבית הקברות הצבאי הצרפתי הענק בגבעת נוטרדאם דה לורט (Notre Dame de Lorette), שם חלק כבוד לנופליה של צרפת במלחמה ועיין בתוכנית הבזיליקה שנועדה לקום במקום. המלך פגש שם לבקשתו את המרשל פוש וכן את הבישוף של אמיין ונכבדים צרפתים אחרים. בהמשך היום סייר המלך בבתי קברות רבים בזירת הקרב על הסום. המלך בילה את הלילה באטפל (Etaples) שעל החוף.

 
בית הקברות בטרלינקת'ון. ברקע נראה עמוד הגרנד ארמה

13 במאי, יום המסע האחרון, החל בביקור בבית הקברות הצבאי באטפל, ובו למעלה מ-11,500 קברים, שאותו חנך המלך לאחר תום בניית הקבע בו.[3] הוא פגש שם לבקשתו את נציגי מדינות הדומיניונים שהשתתפו במלחמה לצידה של בריטניה - קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה וניופאונדלנד. המלך גם הניח שם זר על קבר חייל לפי בקשה שהפנתה אמו אל המלכה מרי. בהמשך היום ביקר המלך בבית הקברות ההודי מירוט (Meerut) ופגש שם את נציג מזכיר המדינה להודו. לסיום ביקר המלך בבית הקברות הבריטי בטרלינקת'ון (Terlincthun). אתר זה, ליד העיר בולון-סור-מר, נבחר כי בתנאי ראות טובים ניתן לצפות ממנו בצוקים הלבנים של חוף בריטניה, המצוי כ-50 קילומטר בלבד משם. המלך שב לארצו בליווי של שייטת אוניות מלחמה בריטיות וצרפתיות.

המלך ביקר במסעו קברים של חללי כל מדינות האימפריה. הוא פגש אנשי צבא, עובדים מקומיים של הוועדה האימפריאלית, בנאים שעסקו בבניית האתרים וגננים שטיפלו בהם.

הביקור הוגדר כפרטי בעיקרו והיה מלווה בהדר וטקס מעטים. במספר אתרים הניחו המלך ופמלייתו זרים וקיימו שתי דקות דומייה. שני טקסים גדולים יותר שהתקיימו היו בנוטרדם דה לורט ובטרלינקת'ון. באתר הראשון זכה המלך לתרועת כבוד של משמר צבאי צרפתי, סקר את המשמר, הניח זר, נשא דברים וקיים שתי דקות דומייה. בטקס בטרלינקת'ון השתתפה המלכה מרי והצטרפו של פמליית המלך מספר נכבדים, לרבות אדמירל ביטי, נציג הצי, גנרל דה קסטלנו, נציג צבא צרפת, ואדריכל הרברט בייקר, מתכנן בית הקברות. המלך הניח זר למרגלות צלב ההקרבה, ולאחר הצדעה שלו ושל משמר כבוד צבאי צרפתי לנופלים קוימו שתי דקות דומייה. לאחריהן, כשפניו אל מצבת הזיכרון, שכוסתה בדגל היוניון ג'ק, נשא המלך נאום שחובר על ידי קיפלינג. אחריו נאם דה קסטלנו והבטיח לשמור על קברי הנופלים הבריטים ולכבדם. המלכה מרי הניחה זר למרגלות מצבת הזיכרון, משמר הכבוד הצרפתי הרכין את דגליו וחצוצרנים צבאיים בריטים השמיעו את התרועה Last Post.

רוג'ר איירס (Roger Ayers) מאגודת קיפלינג כתב כי מסע המלך הועיל, כפי שקיוותה הוועדה האימפריאלית, להשתיק סופית את קריאותיהם של אלו שהמשיכו לדרוש את החזרתם של נופלים מסוימים מאירופה לקבורה בבריטניה ואת הקמתן באירופה של אנדרטאות אישיות לחלק מהנופלים.[4]

הפואמהעריכה

רודיארד קיפלינג שכל את בנו ג'ון בחזית המערבית ב-1915. הוא שימש כיועץ לוועדה האימפריאלית לקברי מלחמה בעיצוב אנדרטאות הזיכרון שהקימה. במהלך מסע המלך הוא קיים מסע משלו בבלגיה ובצרפת, אך התבקש להצטרף אל המלך בכמה הזדמנויות. לאחר תום המסע כתב את הפואמה שנתנה למסע את שמו והיא פורסמה בעיתון הטיימס ב-15 במאי 1922, ובהמשך גם בארצות הברית. הפואמה, בת תשעה בתים, מאזכרת את צלב ההקרבה ומצבת הזיכרון שהוצבו ברוב בתי הקברות הבריטים, את "ארבעת הנהרות האדומים" - הסום, המארן, האואז והאיזר, החולפים כולם בשדות הקרב של צפון צרפת. כן היא מאזכרת את הנופלים - "חמש מאות אלף ג'נטלמנים מאלו ששירתו את מלכם"[5] ואת הנעדרים - "מאה אלף גברים שמתו שאת קבריהם איש לא יידע".[6]

קיפלינג כלל תיאור של מסע המלך גם בסיפור קצר פרי עטו בשם החוב (The Debt), שהתפרסם בשנת 1930.

הספרעריכה

ב-1922, זמן מה לאחר מסע המלך, פורסם בבריטניה ספר שנשא את שמה של הפואמה. הוא הכיל 61 תצלומים מהמסע, בתוספת 34 עמודי טקסט מלווה שחובר על ידי העיתונאי האוסטרלי פרנק פוקס. הפואמה של קיפלינג הובאה בתחילת הספר ושורותיה שימשו ככותרות לפרקיו ולמקצת התמונות שבו. בהקדמה לספר כתב המלך כי הצטער לשמוע על הקושי של משפחות שכולות רבות של חללי המלחמה לבקר את קברי יקיריהן באירופה משום חסרון כיס, והביע תקווה שמכירת הספר תסייע בכך. הספר נמכר בעותקים רבים וכל ההכנסות ממכירתו הועברו לארגונים שסייעו למשפחות השכולות לעלות לקברי יקיריהן.

הפואמה של קיפלינג נכללה גם בספר The Silent Cities שיצא לאור ב-1929. היה זה מדריך שפרסמה הוועדה האימפריאלית לבתי הקברות והאנדרטאות שלה בבלגיה ובצרפת.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במלחמה נפלו בחזית המערבית 677,500 חיילי הצבא הבריטי ועמם עשרות אלפי חיילים מצבאות יתר מדינות האימפריה הבריטית (מקור: ג'ון אליס, לוחמים: החיילים שבחוד החנית, תל אביב: משרד הביטחון, 1982, עמ' 124).
  2. ^ מקור: Philip Longworth, The Enending Vigil, London: Leo Cooper, 1985, p.79.
  3. ^ מקור: אתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה. תאריך כניסה: 28 באוגוסט 2019.
  4. ^ מקור: אתר אגודת קיפלינג. תאריך כניסה: 6 בספטמבר 2019.
  5. ^ "Five hundred thousand gentlemen of those that served their King".
  6. ^ "An hundred thousand men who died whose graves shall no man know".