מקס קלינגר

צייר, פסל, יוצר הדפסים וסופר גרמני (1857–1920).

מַקְס קְלִינְגֶרגרמנית: Max Klinger;‏ 18 בפברואר 18575 ביולי 1920) היה אמן גרמני שתרם תרומה משמעותית בציור, פיסול, הדפסים וגרפיקה, וכן כתב מסה המבטא את רעיונותיו על אמנות ותפקידה של אמנות גרפית והדפסים ביחס לציור. הוא מזוהה עם סימבוליזם, הזצסיון הווינאי, ויוגנדסטיל (סגנון נוער), ההתגלמות הגרמנית של אר נובו. כיום הוא ידוע בעיקר בזכות ההדפסים הרבים שלו, במיוחד בסדרה שכותרתה "פרפרזה על מציאת כפפה" (Paraphrase über den Fund eines Handschuhs), ובמיצב הפיסולי המונומנטלי שלו במחווה לבטהובן בזצסיון הווינאי ב-1902.

מקס קלינגר
Max Klinger
לידה 18 בפברואר 1857
לייפציג, ממלכת סקסוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 ביולי 1920 (בגיל 63)
גרוסינה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה גרוסינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים בריסל, ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • האקדמיה הפרוסית לאמנות (1876)
  • האקדמיה לאמנויות של קרלוסהה (1875)
  • Petri school Leipzig עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק האקדמיה לאמנויות היפות של לייפציג עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אלזה אזנייף עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • אות המסדר מקסימיליאן של בוואריה למדעים ואמנויות (1910)
  • אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים עריכה

קלינגר נולד בלייפציג שבגרמניה למשפחה עשירה וחשובה.[1] הוא נרשם לאקדמיה לאומנויות היפות בקרלסרוהה בשנת 1874, שם היה תלמידו של קארל גוסו (אנ'). כשגוסו עזב את קרלסרוהה כדי להיות מנהל האקדמיה לאומנויות יפות בברלין, עבר קלינגר גם כן לברלין כדי להשלים את לימודיו שם. קלינגר חלק סטודיו עם כריסטיאן קרוהג ולשניים חלקו גם הערצה הדדית לסופרים נטורליסטיים צרפתים כמו אמיל זולא וגוסטב פלובר, שחקרו את ההיבטים האפלים של החיים העירוניים ואת הצביעות של החברה והבורגנות ברומנים שלהם.[2] באותה תקופה היה הריאליזם הסגנון הרווח בגרמניה וארנולד בקלין היה אחד האומנים הבודדים שפעלו שם שקלינגר חש זיקה קרובה אליו. קלינגר סיים את לימודיו באקדמיה בשנת 1877. הוא נמשך לתחריטים וההדפסים של רבי-אמנים רבים שהיו מתאימים יותר לרגישויותיו ולמד אותם, כולל דירר, רמברנדט, גויה, רונגה (אנ'), מנצל ורופס (אנ'). הוא החל ללמוד חריטה אצל הרמן זגרט (Hermann Sagert) ועד מהרה הפך לחרט מיומן ומלא דמיון בזכות עצמו. קלינגר ביקר זמן מה בבריסל ב-1879, ובשנה שלאחר מכן שהה במינכן. הוא זכה למוניטין שלילי במקצת עקב רישומי העט והדיו וההדפסים שלו כאשר בשנת 1881 פרסם שתי מערכות תחריטים, כולל "פרפרזה על מציאת כפפה", שזכתה להצלחה מיידית וביססה את המוניטין שלו.

 
"דיוקן אלזה אזנייף (אנ')" (1904), שמן על בד, 100 על 50 ס"מ, המוזיאון לאומנויות היפות, לייפציג

עם קהל שפתוח לרעיונות חדשים שהתפתח בפריז, שם המשורר ומבקר האמנות הצרפתי-אורוגוואי ז'יל לפורג (אנ') שיבח ותמך בהדפסים שלו, קלינגר עבר לפריז ב-1883, ובהם התגורר עד 1886 או 1887.[2] קלינגר החל לפסל לראשונה בערך ב-1883, והפיסול אט אט השתלט על יצירתו בשנותיו האחרונות. הוא הגה והחל לעבוד על פסלו "בטהובן" בעודו בפאריס, אך הוא לא הושלם אז, מה שקרה לבסוף ב-1902. בשנת 1889 הזמינה קבוצת האמנים הבלגים Les XX (העשרים) את קלינגר להציג את עבודתו בתערוכת החורף השנתית שלהם באותה שנה בבריסל. הוא עבר לרומא ב-1889, שהה בה עד 1893, חקר את רבי האומנים הגדולים האיטלקיים, שם אומרים שאמני המאה ה-15 ויצירות מהעת העתיקה היו עבורו סוג של התגלות מסוימת. הוא גם חיזק את לימודי האנטומיה, העירום והייצוג של מסה ונפח במהלך תקופה זו של חייו. זו הייתה תקופה פורייה בקריירה שלו. בשנות ה-90 של המאה ה-19, קלינגר המשיך במעבר ההדרגתי שלו מיצירת הדפסים לטובת פיסול.

קלינגר היה פסנתרן מוכשר ומנה את המלחין מקס רגר בין חבריו. ידידות עם המלחין יוהנס ברהמס התפתחה במשך תקופה של 20 שנה, שהגיעה לשיאה עם פרסום סדרת ההדפסים שלו "פנטזיות ברהמס" (Brahms-Phantasien‏; 1894) והקדשתו של ברהמס ל"ארבעה שירים רציניים" (Vier ernste Gesänge), אופוס 121, לקלינגר ב-1896. שנה לפני מותו של המלחין.

ב-1906 ייסד קלינגר את פרס וילה רומנה (אנ'). לאחר רכישת וילה בפירנצה, עם פארק בשטח של 15,000 מטרים רבועים, ניתנה למקבלי הפרס הזדמנות להישאר במקום מספר חודשים ולספוג את התרבות של העיר. הראשון שזכה בפרס היה גוסטב קלימט, אולם קלימט ויתר על הכבוד והעביר אותו למקסימיליאן קורצווייל (Maximilian Kurzweil). מוטבים מאוחרים יותר כללו את קתה קולוויץ, מקס בקמן, ארנסט ברלך וגאורג קולבה.

אלזה אזנייף (אנ') (1867–1941) הייתה סופרת ומשוררת, וכן דוגמנית, מוזה וחברתו של קלינגר במשך כ-15 שנה. נולדה להם בת, דזירה קלינגר (Desirée Klinger‏; 1900–1973), אך הם מעולם לא נישאו. בשנת 1903 קלינגר התרחק מלייפציג וקנה כרם בגרוֹסְיֶנה (Großjena), ליד נאומבורג, שם השתקע בשנותיו האחרונות. בשנת 1911 עזב קלינגר את אזנייף, כאשר בריאותה הנפשית החלה להראות סימנים להידרדרות, עבור דוגמנית בת 18, גרטרוד בוק (Gertrud Bock‏; 1893–1932), שאותה נשא לאישה לבסוף כמה חודשים לפני מותו ב-1920. קלינגר השאיר את אחוזתו לגרטרוד. הפסל יוהאנס הרטמן (אנ'), חברו של קלינגר, שימש כמטפל באחוזת קלינגר ועיצב את קברו של קלינגר עם דיוקנאות של קלינגר וגרטרוד. יוהאנס הרטמן התחתן עם גרטרוד קלינגר בשנת 1922, אולם חלק ניכר משארית חייהם היא בילתה במשפטים עם בתו של קלינגר, דזירה קלינגר, על הבעלות על האחוזה.

צילומים דוקומנטריים

אמנות עריכה

 
אנדרטת יוהנס ברהמס

חלק נכבד מהמוניטין של קלינגר קשור למחזורים וסדרות דפוסי שקע הרבים שלו, שהשפיעו על יוצרי הדפסים ואמנים רבים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. קלינגר שילב במיומנות כמה אמצעי הדפסה כמו אקווטינטה, תחריט יבש ותצריב בלוח אחד, ותוך יצירת איכויות צורניות וטונאליות יוצאות דופן. הנושאים נעים בין סימבוליזם אזוטרי להיבטים אפלים יותר של ריאליזם. במחזור "חיים" (1884), קלינגר נחשב לרוב לאמן הגרמני הראשון שהתמודד עם זנות כבעיה חברתית, ועם הצביעות והעוולות בנוגע ליחס החברות לנושא. הסדרה עוקבת אחר נפילת אישה ממעמד הביניים לזנות: הריון, נטישה, ואז כשהיא נדחית על ידי החברה, היא יורדת למעמקי החיים העירוניים, כשהחברה המעודנת והאדישה לועגת לה. הסדרה "אהבה" (1887) הוקדשה לארנולד בקלין, אמן סימבוליסטי נוסף שקלינגר העריץ מאוד.

בסדרה, "פרפרזה על מציאת כפפה" (הודפסה ב-1881), התמונות התבססו על תמונות שהגיעו אל קלינגר בחלומות לאחר שמצאו כפפה במשטח החלקה על הקרח. באמצעי הלייטמוטיבי של כפפה - השייכת לאישה שאיננו רואים את פניה לעולם - קלינגר הקדים את המחקרים של פרויד וקראפט-אבינג על חפצי פטישיזם. במקרה זה, הכפפה הופכת לסמל לכמיהה הרומנטית של האמן, מוצאת את עצמה, בכל תמונה, בסיטואציות דרמטיות שונות, ומבצעת את התפקיד שאולי מצפים מהדמות האהובה עצמה למלא. סמיוטיקאים גם ראו בסמל הכפפה דוגמה של מסמן חלקלק, או מסמן ללא סימון - במקרה זה, זהות האישה שקלינגר מקפיד להסתיר. לוחות הציור מרמזים על מצבים פסיכולוגיים שונים או משברים קיומיים איתם מתמודד הגיבור של האומן (שמזכיר בצורה בולטת את קלינגר הצעיר).

בפריז החל קלינר לנסח את הטקסט הפולמוסי שלו ל"ציור ורישום",[3] שפורסם בסופו של דבר ב-1891, ולאחר מכן הודפס מחדש מספר פעמים. לכתב היד היה תפוצה רחבה, כשמספר אמנים והיסטוריונים מאוחרים יותר התייחסו אליו, כולל ג'ורג'ו דה קיריקו שכינה את קלינגר "האמן המודרני פר אקסלנס".[4] במסה הציג קלינגר את הטענה שלהדפסים ולאומנויות הגרפיקה יש תפקיד חדש ומשמעותי באומנויות, נבדל מהציור, והם מתאימים ביותר לניסויים סגנוניים ורעיוניים. כמו כן שההבדלים בין ריאליזם לנאו-אידיאליזם, כמו גם צורה ותוכן, היו ניתנים ליישוב, ושניהם היו אפשריים. נדונו גם מושגים של הגזאמטקונסטוורק, צורת אומנות חובקת כל, עם אחדות בין האומנויות (כגון ציור, פיסול, ספרות, שירה, מוזיקה וכו').

לקלינגר הייתה תשוקה בכל חייו למוזיקה, ואלמנטים מוזיקליים באים לידי ביטוי באמנות שלו. מחזורי ההדפס שלו קיבלו מספרי אופוס, הקשורים בדרך כלל לפרסומים מוזיקליים. הסדרה שלו "פנטזיות על ברהמס" (1894) נועדה להיות שילוב של מוזיקה, שירה ואומנויות חזותיות: לצפייה עם ביצוע של המוזיקה של המלחין, יצירת גזאמטקונסטוורק או "צורת אמנות חובקת הכל". קלינגר ייצר גם פסלים של בטהובן, ברהמס וליסט.[2]

בהשראת דיווחים על גילויים ארכאולוגיים של שרידי פיסול עתיקים עשויים מאבנים צבעוניות שונות, קלינגר השתמש במגוון חומרים ברבים מפסליו. בבטהובן נעשה שימוש בתערובת של ארד, שנהב, אלבסטר וכמה סוגים של שיש. הוא חקר ומדד את מסכת המוות של בטהובן בווינה ונסע ללאס (אנ') שבדרום-מערב צרפת כדי לבחור באופן אישי את האלבסטר, ולהרי הפירנאים וסירה (או סירוס), ביוון כדי לבחור אבני שיש. אלזה אזנייף כתבה על התהליך המורכב והקשה באופן יוצא דופן הכרוך ביציקת כס הארד הגדול משעווה בספרה "Max Klinges Beethoven: Eine kunst-technische Studie" (בטהובן: מחקר אמנותי מעשי של מקס קלינג) שפורסם ב-1902. הפסל הוצג ב-1902. הפסל הוצג בשלב מוקדם יותר של התפתחות בפריז ב-1885 ואחר כך נדחה מתערוכות גדולות בברלין 1887 ו-1888. הוא פיתח מוניטין של כת עם השנים.

 
"בטהובן" צולם ב-1902 בתערוכה ה-14 של הזצסיון הווינאי עם ציור הקיר "לילה יורד" של אלפרד רולר על הקיר

בטהובן היה המוטיב של התערוכה ה-14 של הזצסיון הווינאי ב-1902, והפסל של מקס קלינגר הובא לווינה כיצירה המרכזית. הזצסיון הווינאי קיווה לרכוש את הפסל אבל זה לא התממש. בראשות אלפרד רולר, האמן של הזצסיון יצר עבודות בנושא עבור הגלריות, ורולר והאדריכל יוזף הופמן (אנ') פיקחו על המיצב הכולל. בטהובן של קלינגר הותקן באולם המרכזי עם ציור הקיר 'לילה יורד' של אלפרד רולר על הקיר מאחוריו. אפריז בטהובן (אנ') המכובד של גוסטב קלימט הוצג בחדר סמוך. אפילו גוסטב מאהלר, שפרש לגמלאות, והביישן בדרך כלל שוכנע לעבד מוזיקה מהסימפוניה התשיעית של בטהובן לחצוצרות ולבצע חזרות עם הנגנים לקראת הפתיחה. התערוכה, שהוצגה בתוך האדריכלות הספציפית, עם הפסל, הציורים והמוזיקה, הוצעה בחלקה בהקשר של הגזאמטקונסטוורק. התערוכה זכתה לעיתונות נרחבת, ויצרה שערורייה. רוב הביקורות העוינות והשליליות הופנו כלפי גוסטב קלימט וציורי הקיר שלו. עם זאת, גם הפסל של קלינגר ספג ביקורת משלו, חלקם דחו אותו כקיטש, בעוד שאחרים נעלבו כשראו את בטהובן מיוצג עירום. אוגוסט רודן נכח בתערוכה ודווח כי חלף על פני הפסל של קלינגר ללא הערות, אם כי במועד מאוחר יותר אמר שאין לזה שום קשר לפיסול.

קלינגר אוזכר על ידי אמנים רבים (בעיקר ג'ורג'ו דה קיריקו) כמקשר מרכזי בין התנועה הסימבוליסטית של המאה ה-19 לבין תחילתה של התנועה המטאפיזית. עבודתו זכתה גם להערצה והשפיעה מעצבת על אמן מאוחר יותר כמו מקס ארנסט ואמנים סוריאליסטים אחרים. ההיסטוריון הולגר יאקוב-פריזן (Holger Jacob-Friesen ) ממחיש ודן בפירוט בהשפעת הדפסיו של קלינגר על אמנים כמו פרנץ פון שטוק, קתה קולוויץ, אדוורד מונק, לוביס קורינת, אוטו גריינר (אנ'), אלפרד קובין, מקס סלפוגט, פאול קלה, ריכארד מילר, אוסקר קוקושקה, מקס בקמן, הורסט יאנסן (אנ'), וכן דה קיריקו וארנסט.

סדרת הדפסים בהוצאת מקס קלינגר
 
"אם וילד" ("אמא מתה"), 1898, חריטה ותצריב
  • 1879. Radierte Skizzen ("סקיצות צרובות"), Opus I, nos. 1-8.
  • 1879. Rettungen Ovidischer Opper ("גאולת קורבנות אובידיוס") Opus II, nos. 1-13.
  • 1880. Eva und die Zukunft ("חוה והעתיד"), Opus III, nos. 1-6.
  • 1880, Amor und Psyche ("קופידון ופסיכה"), Opus V, book with 46 etchings
  • 1881. Intermezzi ("אינטרמצו"), Opus IV, nos. 1-12.
  • 1881. Paraphrase über den Fund eines Handschuhs ("פרפרזה על גילוי כפפה"), Opus VI, nos. 1-10.
  • 1883. Vier Landschaften ("ארבעה נופים"), Opus VII, nos. 1-4.
  • 1883. Dramen ("דרמות), Opus IX, nos. 1-10.
  • 1884. Ein Leben ("חיים") Opus VIII, nos. 1-15.
  • 1887. Eine Liebe ("אהבה"), Opus X, nos. 1-10.
  • 1889. Vom Tode, Erster Theil ("על המוות, חלק ראשון") Opus XI, nos. 1-10.
  • 1894. Brahmsphantasie ("פנטזיות ברהמס"), Opus XII, nos. 1-41.
  • 1898-1910. Vom Tode, Zweiter Theil ("על המוות, חלק שני"), Opus XIII, nos. 1-12.

גלריה עריכה

ציור עריכה

פיסול עריכה

שרטוטים, הדפסים וגרפיקה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מקס קלינגר בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Galatea". www.metmuseum.org. נבדק ב-2020-12-15.
  2. ^ 1 2 3 Salsbury, Britany. (2000), The Graphic Art of Max Klinger.” In Heilbrunn Timeline of Art History. New York: The Metropolitan Museum of Art.
  3. ^ Klinger, Max (1891), Malerei und Zeichnung [Painting and Drawing], Leipzig, Reusche, 46 pp.
  4. ^ Mazzaferro, Francesco (2015), German Artists' Writings in the XX Century - Max Klinger, 'Painting and Drawing'. Part One: The Overall Context. Art Literature