משתמש:Avneref/מיכה גודמן/מנהיגים בתנ"ך

מיכה גודמן

• משתמש:Avneref/מיכה גודמן/ידע

שאול

ליהודים זהו נסיון ראשון למונרכיה - שנכשל; אחריו, דוד הצליח. דומה לבריאת העולם ← המבול, ואחריו; וללוחות הברית שנשברו ← הלוחות השניים

.

• שמואל (עפ"י מרטין בובר): אנרכיזם דתי; כמו: יהושע, גדעון בן יואש, שהתנגדו למלוכה. בובר: אלה הן דמויות "צפוניות", שגילמו רעיון, שאסור לאדם לשלוט על אדם - כי יש כבר מלך לישראל! זו השקפה מהפכנית, כי בעמי קדם האמינו שמלך ראוי לשלוט, כי הוא כמו אל.
• נציג ימי הביניים להשקפה זו: יצחק אברבנאל; התנגד לפוליטיקה - והיה היחיד בזמנו שזה היה מקצועו... אולי כי הכיר אותה מקרוב...

לשמואל יש דיסוננס קוגניטיבי: אנרכיסט - שצריך לייסד מלכות. אהב את שאול:

• פגש אותו בחום: ”עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה, וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם... וּלְמִי כָּל-חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל, הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ... וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה. וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים... וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר, שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ.” s:שמואל א ט
• כשה' פיטר את שאול - היה צריך לנחמו!
  • זה בולט בקשר לדוד: לא אמר כלום כשמשח אותו s:שמואל א טז יג.
• השמות: שמואל, כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו (מה הקשר?); שאול, אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַיהוָה

דטרמיניזם:

• ה' החליט מראש להרוג את בני עלי הכהן: וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם, כִּי חָפֵץ יְהוָה לַהֲמִיתָם, s:שמואל א ב כה
• וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם, s:שמות ט יב; אתר הניווט בתורה; אליה ליבוביץ, ויחזק ה' את לב פרעה, באתר הארץ, 28 במרץ 2001
• s:סוטה י א, והכתיב: s:שופטים יד ד ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא (כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים), כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל (כשהלך אליה, הלך אחרי נטית לבו, ולא לשם שמים!)
• הפילו גורל: שבט בנימין - השנוא ביותר בספר שופטים: כל הספר פילוגים, ומתאחדים רק כנגד - בנימין, מלחמה ונידוי! זה נראה כעונש על כך. משפחה: הַמַּטְרִי (הכי נחותים - ?). ומי: שאול; והוא בכלל לא שם - עם הכלים (באפסנאות!)
• יש ניגוד בין הפסיכולוגיה שלו (ביישן), לבין הביולגיה (גבוה). שמואל משחו, הגריל והכתירו - וכולם הלכו הביתה! - לגבע, שם היה מעשה פילגש בגבעה!
• בני בליעל לא קיבלו אותו - וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ; חשוב למנהיג, לא להתחבב על כולם - אחרת יהיה משותק. גם אחרי הנצחונות על הפלישתים, העם דרש להרוג את האופוזיציה (מקיאווליזם), ואילו שאול הראה ביטחון עצמי.
  • דוד תמיד ידע להפוך חסרון ליתרון (ולהיפך); גוליית לא מת מהאבן - אלא בגלל כובדו! דוד, בזריזותו, הרגו בחרב.
  • באמצע הקרירה של שאול - התהפך: אהבת העם לדוד שיגעה אותו. תומאס הובס: הכוח ממכר, וכל ניסיון להשביעו - רק מגביר התשוקה אליו. לורד אקטון: הכוח משחית.
• אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ - רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל s:שמואל א טו יז; שמואל התלהב מענוותנותו - ועכשיו אומר לו ההיפך!
• שאול: כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם - אין לו מנהיגות עוד.
• חז"ל שואלים: מדוע חס על אגג העמלקי, ואילו את כל כוהני נוב - רצח. "מרחם על אכזרים - מתאכזר לרחמנים" גודמן: לא ניגוד, אלא השלמה: ב-2 המקרים המניע היה אהבת העם!
• אריסטו: ענווה = שביל הזהב, התאמה בין דימוי עצמי, לבין ערך אמיתי של אדם. s:סוטה מט ב: ”משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא; אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא - אנא”!... (גודמן: תמיד חשבתי שזה הומור תלמודי, אבל לא); אולי זו צניעות אמיתית, של אריסטו: ר' יוסי הכיר בערכו, ולא השפיל עצמו יותר מדי. זוהי מידת ההשתוות של החסידות (רבנו בחיי אבן פקודה, סופיות סאסלאם, סטואה): ביטחון עצמי.
  • הסכנה, אדם עם דימוי-עצמי נמוך - שמקבל כוח: חשוף להתמכרות לכוח.
  • בזה, רמב"ם חלק על אריסטו: בכל דבר שביל הזהב - חוץ מבענווה, שאין בה הגזמה.
  • גודמן: ככל שתכיר בערכך באופן מאוזן יותר - פחות תהיה תלוי בהערכת אחרים; ענווה נובעת מדימוי עצמי בריא, לא נמוך!
• רגע אירוניה: כדי להפיג את הרוח הרעה, מביאים את דוד שינגן - אבל זו הסיבה לדיכאון מלכתחילה!...

דוד

עלה בהדרגה: מכנופיה (400, כגדוד), לכל יהודה, הממלכה, לכל האזור. ונפל מסיבות פנימיות: מרד אבשלום, מרד שבע בן בכרי, מגפה. הסיבות הן (1) תאולוגיות (חטא לה'), ׁׁׁׁׁׁׁׁׂ(2) פוליטיות: שבטו מרד בו, בעיר בירתו חברון; דוקא כי הם בני שבטו - מרדו כי לא העדיף אותם בחלוקת השלטון. אחרי דיכוי המרד הוא מתרצה: תקבלו יחס מועדף s:שמואל ב יט יב. ואז מורד בו שבע בן-בכרי. (3) פסיכולוגיות: התנ"ך התאהב בדוד בעמק האלה, כשהיה בחזית, לפני כולם מול האויב; כעת: וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָ‍ִם בזמן שכל הצבא בחזית. הוא קם בערב ורואה את בת שבע, טובת מראה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח, מרטין בובר: מילה מנחה, חוזרת; דוד עושה בשלט-רחוק. מחזיר את אוריה, כדי לשלחו שישכב עם אשתו ובכך יטייח את חטאו. דוד שואל לִ-שְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה, ואומר: "לך להתקלח!" (יודע שיש לו בבית אמבטיה...) אוריה אומר וַאדֹנִי יוֹאָב, חז"ל: רמז למרידה במלך; דוד פוגש את הגירסה המוקדמת (המוסרית) של עצמו. כשהטיוח לא עובד - תכנית ב': שולח ביד אוריה "ספר" ליואב, ובו הוראת השמדה-עצמית... גודמן: איך ידע שהתכנית תפעל? - מאותה סיבה שתכנית א' לא פעלה: נאמנותו השלמה של אוריה, שלא הציץ במכתב. הטיוח חמור מהמשכב.

אחרי שנתן הנביא מוכיחו - דוד מתנהג מוזר: לא מגיב, בורח מאבשלום, ובכך מגשים את הנבואה. התנהגותו מפילה אותו. כמו שעשה לאוריה - בסוף הוא משמיד את עצמו. אמנון שאנס את תמר - שונא את קרבנו (יותר משאהב אותה בתחילה); דוד דוקא מזדהה עם "קורבנו" - הוא עצמו...

גודמן: אי אפשר להיות מלך ליהודים - השמיכה קצרה מדי לכולם... התנ"ך הוא חלון, דרכו מביטים בעצמנו; יש בו כנות כואבת. התנ"ך מתעניין יותר בנפילה מאשר בנצחונות של דוד; מבחינת התנ"ך, זה יותר דרמטי. אבל גם אחרי הנפילה, הוא ממשיך "להעריץ" אותו. הוא מביא להשלמה - עם חוסר השלמות של דוד. ליאו שטראוס: ביצירות הגדולות (תנ"ך, ויליאם שייקספיר), לא חשוב כל כך מה היצירה אומרת, אלא מה האפקט שלה.