משתמש:Avneref/ספרות/ראובן שוהם
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
ביאליק עריכה
- ספיח
- הבריכה
- וְאִם-יִשְׁאַל הַמַּלְאָךְ
- לא זכיתי באור מן ההפקר
- המתמיד
- גבעולי אשתקד
- עיניה (בראשונה, שם בחורשה)
- העינים הרעבות
- הלילה ארבתי
- לְבַדִּי
- הם מתנערים מעפר
מקורות עריכה
- על סף בית-המדרש
- מְגִלַּת הָאֵשׁ
- דָּבָר
- צנח לו זלזל
- הכניסיני תחת כנפך
- חוֹזֶה, לֵךְ בְּרַח
אלתרמן עריכה
- נתן אלתרמן בן-גוריון כינה אותו: נתן החכם
- אפלטוןי, מופשט, צורני, אידאי, מרוחק; ניאו-רומנטי? (השלמות של - הקלאסיקה); ביאליק: ארצי, אינטימי
- מאמר של אורי: המקצב האוקסימורוני ב"כוכבים בחוץ"
- עוד חוזר הניגון: גיבור דמוני
- השיר הזר
- את הלילה שלך מרגיעים
- ירח
- בדרך הגדולה ("ואמות ואוסיף ללכת" - פרה-דסטינצה)
- מזכרת לדרכים [1]
- הרוח עם כל אחיותיה [2]
- אל תתנו להם רובים ”אֲחוֹתִי, עוֹד רֶגַע. שְׁנֵי בָּנִים לִי. שְׁנַיִם... אֲהַבְתִּים מְאוֹד. לִבּוֹתֵיהֶם טוֹבִים. אַךְ בְּבוֹא הַיּוֹם... לְמַעַן הַשָּׁמַיִם, אַל תִּתְּנוּ לָהֶם רוֹבִים!”
- שיר פציפיזם, ומעט אח"כ כתב שיר מלחמתי לגמרי: זמר הפלוגות
- הדליקה
- [3] אין טעם לשאול "מה התכוון המשורר"; זה לא משנה, יש לפנינו רק טקסט, ממנו בונים היפותזה על הדובר המשתמע. האם הוא מייצג את הדובר האמיתי (אלתרמן) - אי אפשר לדעת (הוא מת...);[1] ראובן: אין לי עניין עם המחברים עצמם. אפילו אפשר היה לפגוש אותו, והוא היה מכחיש שזו כוונתו - זה לא היה משנה; הרי זה מה שהשתמע מהטקסט, וזהו! זה הדבר היחיד שאפשר לעשות, בהינתן הטקסט. מותר לתת פרשנויות והגדרות כרצונך (כמו במתמטיקה), אבל - אסור להגיד "מדוע זו דעתי? - ככה", חייב לנמק, להצביע על המקום בטקסט שעליו אתה מסתמך. יש מחבר-משתמע (לא הטקסט - שהוא רק מילים בדף), דובר-משתמע, קורא-משתמע (זה שהכותב מושך אותו באף), וקורא-חוץ-טקסטואלי (ראובן: זה שלא מוכן להיסחף בהתלהבות מהשריפה, אלא - מזועזע מההרס ומהמוות). כדי להבין זאת, חייבים לקרוא לאט, לא בריצה על הטקסט. להשהות את השיפוט, לדחות סיפוקים. ראובן: אין קשר בין אי-אמינות (הגדרה של ויין בות', "The Rhetoric of Fiction": אי התאמה בנקודות המבט בין הדובר לבי המחבר המשתמע) לבין מוסר; האקלברי פין הוא ילד מוסרי, שמתבטא בסיפור באופן לא-אמין - אומר כל הזמן שהוא ילד רע (והמחבר המשתמע אומר בזה: הוא טוב!). ראובן: הפינג-פונג (שקלא-וטריא) בין דעות שונות (מנומקות) הוא - התהליך התרבותי; בתנאי שהוא מעשיר, מעניין; לפעמים (הרבה פעמים), ה"חפירות" האלה במחקר הספרות מעשירות ועושות טקסט ליותר מעניין ממה שהוא נדמה בתחילה.
- ראובן: כתב את השיר בגיל 28! תובנות, וראיה היסטורית.
- טקסט "המשך": בדרך נׂא אמון בשירי מכות מצרים
- ראובן: רוב מומחי אלתרמן (עוזי שביט, דן מירון, בעז ערפלי, אברהם בלבן) ראו ב-2 הבתים האחרונים את התפקחות הדובר המשתמע, ו"חזרתו בתשובה" חד לערכים הומניסטיים; ראובן: לא, בכל השיר, עד הסוף, הדובר לא רואה אנשים בכלל! - כולל הפסל, משיש לבן, קר. הדובר בלתי-מהימן, עד הסוף; לא מקבל גיבוי מהמחבר המשתמע.
- הנאום [4]
- ויכוח מר עם נתן זך, התחיל על "משקל אלתרמן": [5] יעקב אורלנד: "נתן היה אומר"
- פיתח את רעיון "הדליקה" למחזה שלם: פונדק הרוחות.[2] חננאל (גיבור בלתי-מהימן בעליל) מממש את יעודו כמוזיקאי, בפונדק הרוחות נקשר למלאך המוות, ומבין שרומה. ראובן: אלתרמן חושש לממש את ייעודו כמשורר, ולאבד את אנושיותו, ואת חובתו הפועלית; ניתוק מהעולם הריאלי. אבל - ניסיון הבריחה מייעודו כמשורר - אל העולם הארצי, מ"הניגון שזנחת" - לשוא (יהיה), זה לא יצליח לו. העריץ את אחותו הפועלת לאה בניר דוד (טיפחה את נחל האסי...).
- ראובן: כולם התאהבו באלתרמן מיד, בגלל האסתטיקה והשפה, הריתמוס היפהפה (ש-זך שנא); אבל לא הבחינו שמתחת ל"צלופן הנוצץ" יש עולם קודר, מאיים, של פספוס, תסכול ודיסוננס.
- שמחת עניים
- איגרת [6] ו[7]
- איגרת - אל מי? ראובן: אל דמון השירה. המלחמה הנוראה (פסיכומאכית) בנפש משורר, בין האח התאום התמים, הנעקד-מעונה-נרצח (המיוצג ע"י המיתוסים של הבל, יצחק, יעקב, יוסף) שרוצה לחיות חיים ארציים פשוטים - לבין המשורר, שרוצה לברוח מחובת היצירה, אל חובת החיים (ולא יכול - אחרי שרצח את אחיו התאום, הוא מתחנן לדמון השירה שיקבל אותו).
- אלתרמן השפיע מאגית על כל משוררי תש"ח. סיפור: אחרי שחיים גורי הוציא ספר ראשון, אמר חצקל איש כסית: הוא גנב ממך בתים שלמים! אלתרמן ענה ברשעות: בתים?! שכונות!... וע. הלל כתב למשה שמיר: אחרי שאני כותב, אני מוחק בזעם שורות שלמות, כדי להעלים את כל האלתרמניות... ראובן: רק מאוחר הצליחו להשתחרר מהשפעתו, ולמצוא כל אחד את הקול שלו (גורי: "שושנת הרוחות"). גם ניסים אלוני לקח מפה את הדוב המרקד.
- דן מירון (גם בלבן): אמנם הוא "רצח", אבל בסוף יש "השלמה" עם ייעודו המשוררי; ראובן: לא מקבל. הבעיה של אלתרמן: הוא כל כך מיומן בשירתו, מלוטש ומבריק - שמאבד קשר לחיים עצמם.
- אצלו לעולם אין סוף - עד "שהשופט שורק לסיום"; גם המתים, ממשיכים לפעול בעולם.
ספרים עריכה
ראובן: אלתרמן ו(ביאליק?) לא סתם כתבו שירים - כתבו ספרי שירה (הוציאו רק ספרים שלמים).
- כוכבים בחוץ: ארס פואטיקה; עולם אידאי, נטול בחירה; דמונים
- עיר היונה: מעריציו חיכו לו שנים; אבל כשיצא - מחובר למציאות - והיווה מהפך וסטיה מהאסתטיקה ומהאידאות - מפח-נפש.
לקריאה עריכה
הערות עריכה
- ^ אם זה מז'אנר מונולוג דרמטי (דיברנו על כך, בביאליק) - יש סתירה ביניהם (יש חוקים בז'אנר, אחד מהם - לתת לדובר המשתמע ללכת "עם האמת שלו"); אם זה לירי-רומנטי - יש זהות, וזאת הכוונה האמיתית של המשורר. אם הדובר המשתמע סותר את עולמו הרוחני, ערכיו של הדובר האמיתי - אז הדובר המשתמע לא אמין... וזה משמש אמצעי ספרותי להבעה של רעיון, דעה.
- ^ כתב במיוחד לחנה מרון את שיר הפונדקאית, ביום אחד, כי לא הסכימה להופיע בלי "מספר" רציני.
,