נס פך השמן

נס פך השמן הוא סיפור המובא בתלמוד הבבלי ובמקורות נוספים, כאחד מהניסים שהתרחשו בתקופת מרד החשמונאים וכאחת הסיבות העיקריות להדלקת נרות בחג החנוכה וחגיגתו למשך שמונה ימים לדורות. לפי הסיפור, התרחש הנס סמוך לאחר שחרור בית המקדש השני במרד החשמונאים, בשנת 164 לפנה"ס, והוא מתאר כיצד נמצא פך (כלי קיבול קטן לנוזלים) שמן טהור, שכמותו אמורה הייתה להספיק להדלקת המנורה למשך יום אחד, ולמעשה הספיק להארת מנורת המקדש לשמונה ימים.

תיאור הנסעריכה

ברייתא בתלמוד הבבלי מסבירה מדוע בחנוכה שמונה ימים אסורים בתענית:

"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

כאשר היוונים הגיעו לבית המקדש, הם טמאו את כל השמנים שהיו בו. כאשר החשמונאים כבשו את ירושלים וביקשו לחדש את העבודות בבית המקדש, אשר כללו את הדלקת המנורה, הם חיפשו שמן טהור להדליק איתו את המנורה, אולם מצאו רק פך קטן של שמן טהור, אותו זיהו משום שהיה סגור בחותם הכהן הגדול. בפך הייתה כמות מספקת רק להדלקת יום אחד, אולם אירע נס, והשמן הספיק להדלקת המנורה שמונה ימים. לזכר נס זה, חוגגים את חג החנוכה במשך שמונה ימים. שמונת הנרות רומזים לשמונה הימים של חנוכה ולא לנרות המקדש, שהיו שבעה במספר.[1]

סיפור נס פך השמן וטעמים אחרים לקביעת חג החנוכה לשמונה ימיםעריכה

סיפור נס פך השמן אינו נזכר בספרי המכבים או בכתבי יוסף בן מתתיהו, וגם לא בתוספת לתפילה של חג החנוכה ("על הנסים"). הוא מופיע רק בברייתא בתלמוד הבבלי. מאוחר יותר נזכר גם בסכוליון למגילת תענית.[2] סיפור המעשה מובא גם במגילת אנטיוכוס[3] ובמקורות מאוחרים יותר.

ספר מקבים א, שנכתב רק כמה עשרות שנים לאחר האירוע, מתאר את טיהור המקדש בהנהגת יהודה המקבי, במהלכו עשו הכהנים "כלי קודש חדשים, הביאו את המנורה... העלו את הנרות אשר על המנורה והם האירו בהיכל". הספר מציין כי יום חנוכת המקדש, כ"ה בכסלו, היה היום "אשר טמאוהו הגויים", וכי "שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח". לאחר מכן "יהודה ואחיו וכל קהל ישראל קבעו לחוג את ימי חנוכת המזבח במועדם בכל שנה ושנה שמונה ימים".[4] בספר מקבים ב מצוינת הסיבה לשמונה ימי החגיגה - לשם ציון חג הסוכות, אשר לא נחגג כראוי עקב המלחמה.[5] יוסף בן מתתיהו הולך בעקבות ספר מקבים א ומציין כי שמונת הימים שנקבעו לדורות, הם כנגד הזמן שארכו החגיגות המקוריות בירושלים לרגל חנוכת המקדש.[6]

הוויכוח על הסיפור בתלמודעריכה

המקורות והידיעות על החשמונאים בספרות חז"ל מועטות מאוד. על רקע מיעוט מידע זה, בולט סיפור נס פך השמן כתיאור כמעט יחידי בספרות חז"ל לרגע השיא של המרד החשמונאי, אשר נקבע בו חג לדורות.[7]

אחת ההשקפות הרווחות במחקר ביחס למאורע זה, היא שמדובר בניסיון של חז"ל לטשטש את זכר החשמונאים. מחזיקי דעה זו סוברים שחז"ל המירו את המציאות ההיסטורית של מרד החשמונאים באנקדוטה ואת הניצחון האנושי החליפו בנס שלא כולל את זכר החשמונאים.[8]

באמצע המאה ה-20, חל שינוי בגישת המחקר, וחוקרים יהודים בני דור התחייה עסקו במציאת תימוכין לכך שחז"ל הזדהו עם בית חשמונאי. לדעת חוקרים אלה, ניסוח המעשה ואופיו הושפע ממקור החומרים הללו - מגילת תענית; ומטרתם - מתן הסבר לכך שמדובר בחג בן שמונה ימים.

קושיית הבית יוסףעריכה

  ערך מורחב – קושיית הבית יוסף

רבי יוסף קארו, שאל בספרו בית יוסף מדוע חוגגים שמונה ימים, שהרי הנס נמשך רק שבעה ימים.[9] לשאלה זו ניתנו תשובות שונות, ביניהן התשובות הבאות:

  • חוגגים יום אחד לזכר הניצחונות הצבאיים במרד החשמונאים, ויתר הימים הם לזכר נס פך השמן.
  • על מנת לחסוך בשמן השתמשו הכהנים כל יום בשמינית מהשמן, כך שהנס התרחש כל יום בכך שהמנורה דלקה כל הלילה, למרות כמות השמן הקטנה.
  • חוגגים יום אחד לכבוד עצם המציאה של פך השמן.
  • כל יום (החל מהיום הראשון) מלאחר מילוי הנרות נחסרה מפך השמן רק שמינית מהכמות שנמזגה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ על פי התלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב'
  2. ^ מגילת תענית, סכוליון: כסליו, כג: "שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". באתר דעת
  3. ^ מגילת אנטיוכוס: "ויבקשו שמן זית זך להדליק המנורה, ולא מצאו כי אם צלוחית אחת, אשר הייתה חתומה בטבעת הכהן הגדול, וידעו כי הייתה טהור, והיה בה כשיעור הדלקת יום אחד. ואלוהי השמים אשר שיכן שמו שם, נתן בה ברכה והדליקו ממנה שמונה ימים". מתורגם לעברית, באתר דעת.
  4. ^ ספר חשמונאים א, פרק ד, סעיפים מט–נט (תרגום הרטום).
  5. ^ ספר חשמונאים ב, פרק י, סעיפים ו, ח: "חגגו בשמחה שמונה ימים כחג הסוכות, בזכרם כי לפני זמן־מה בילו את חג הסוכות בהרים ובמערות כדרך החיות... וקבעו בפקודה ובגזרה על דעת כולם לכל עם היהודים לחוג את הימים האלה בכל שנה"; וכן, פרק א, פסוק ט: "ועתה עשו את ימי חג הסוכות בחודש כסלו" (תרגום הרטום).
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יב, פרק ז, פסקה ז, סעיפים 323–325: "ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים... וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם... עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים. ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו (חג) האורים".
  7. ^ ורד נעם, ‏נס פך השמן: האומנם מקור לבירור יחסם של חז"ל לחשמונאים?, 'ציון', סז, ד (תשס"ב), 381–400, באתר JSTOR (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה) (ותיקון טעות)
  8. ^ הפניות ומראי מקום לטענה זו יש במאמר המתנגד לגישה זו שנכתב על ידי אלון: גדליה אלון, 'ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?', מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב, תשי"ז, עמ' 15-25.
  9. ^ כיום לאחר שנדפסו כתבי הראשונים שלא היו למראה עיני הבית יוסף נתגלה ששאלה זו נשאלה בתוס' הרא"ש וכן בבית הבחירה להמאירי (שניהם במסכת שבת כא ע"ב.)