ספר מקבים א'
ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.
 | |
| איור לספר מקבים, מתוך תנ"ך אלבה, 1430 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שפת המקור | עברית (אבד); יוונית קוינה |
| תורגם לשפות | רבות |
| סוגה | היסטוריה של עם ישראל; היסטוריוגרפיה |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | הוצאת יד בן-צבי |
| תאריך |
|
| תרגום |
|
| מהדורות נוספות | |
| תאריך מהדורה מדעית | תרגומו של אוריאל רפפורט (2004) |
| סדרה | |
| סדרת ספרים |
|
| ספר קודם | ספר טוביה |
| הספר הבא | ספר מקבים ב |
| קישורים חיצוניים | |
| ויקיטקסט | מקבים א |
שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים, בשפה היוונית.
המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.
מעמדו של הספר בדתות השונות
עריכההקתולים והיוונים אורתודוקסים מקבלים את הספר כקאנוני, וכוללים אותו בביבליה שלהם. ואילו ביהדות הוא נחשב אחד הספרים החיצוניים ולא הוכלל בתנ"ך. גם הפרוטסטנטים קיבלו את העמדה היהודית: בתחילה הוכלל הספר בקאנונים הפרוטסטנטיים בחלק נפרד, עם יתר החיצוניים, אך הושמט כליל מרוב ההוצאות במאה ה-19.
שם
עריכההסופר הנוצרי הקדום אוריגנס[1] העיד במחצית ה-1 של המאה ה-3 על קיומו של טקסט עברי מקורי של הספר וכתב תעתיק יווני של שמו: Σαρβηθ Σα[ρ]βαναι ελ (צלילית: "סַרְבֵֵּת' סַ[רְ]בַּנַי אֵל" או "שרביט-אל-הרבנים","רבן" הוא תארם של יוצאי שושלת הלל הזקן) או Σαρβηθ Σα[ρ]βανέελ ("סַרְבֵֵּת' סַ[רְ]בַּנֵאֵל"). אולם משמעות התעתיק סתומה. לתעתיק חסר-הפשר הוצעו פירושים רבים בידי חוקרים, כמו "סירוב סרבני אל", "ספר שרי בני אל" וכולי, וייתכן שהשם נובע מהכינוי "מסרבי מירון" שניתן למשמרת יהויריב, שאליה השתייך מתתיהו הכהן. אף אחד מהם לא התקבל כהסבר משכנע. גם הירונימוס דיווח, סמוך לשנת 400, שכתב-יד עברי של הספר היה מצוי תחת ידו.[2]
לא ידוע מה היו שמותיהם המקוריים של "ספרי המקבים".[3] הם מכונים כך בכתבי היד של התרגום היווני למקרא, הספטואגינטה,[4] ושמם שאול מכינויו של יהודה המקבי.[3] ייתכן שהשם הזה ניתן לספר מקבים א על ידי המתרגם שלו ליוונית, אולם סביר יותר שניתן על ידי המעתיקים או העורכים של קובץ הספטואגינטה, ואולי אף אלה הנוצרים.[5] בכתבי אבות הכנסייה מופיעים השמות Μακκαβαïκά או Μακκαβαῖοι לכלל ספרי המקבים. לשם "חשמונאי", המופיע במסורת חז"ל (בצורה "חשמונַי") ונזכר גם על ידי יוסף בן מתתיהו, אין זכר בארבעת ספרי המקבים ולכן, לדעת מנחם שטרן, לא ייתכן שהספרים נקראו בשם "חשמונאים" בעת העתיקה.[3] אולם גם השם "מקבים" ברבים אינו מופיע בספרים עצמם וגם לא במקורות יהודים עתיקים אחרים.
זמן החיבור
עריכהזמן חיבורו שנוי במחלוקת משולשת בין החוקרים. המקדימים קובעים אותו לזמן המרד עצמו.[6] בצלאל בר כוכבא כתב ש"הספר נחתם סמוך לשנת 129 לפנה"ס".[7] יש כאלו המקדימים אותו לזמן יוחנן הורקנוס הראשון (135 לפנה"ס ואילך),[8] ואלו המסתמכים על הפסוקים המסיימים של הספר, אף מאחרים אותו לתקופה של אלכסנדר ינאי (103 לפנה"ס ואילך). אולם לדברי מנחם שטרן, אילו נתחבר הספר לאחר הפיכת המדינה החשמונאית למלוכה (בזמן יהודה אריסטובולוס, 104–103 לפנה"ס), המחבר אוהד-החשמונאים לא היה מתלהב כל כך מהמשטר הרפובליקני הרומי.[9]
לא ידוע מתי תורגם הספר ליוונית, אולם ודאי שהתרגום נעשה לא יאוחר מהמאה ה-1 לספירה, מאחר שיוסף בן מתתיהו השתמש בו בספרו "קדמוניות היהודים".[10]
מחבר הספר והערכתו
עריכהעל פי רוב החוקרים הספר נחשב למדויק מאוד. ניכר במחבר שהכיר את הטופוגרפיה של הארץ, וציין נקודות ציון מדויקות, ומהלכים צבאיים מפורטים של קרבות המכבים, שרק מי שנחשף לשטח יכול היה לתאר. על פי בצלאל בר כוכבא נראה כי המחבר השתתף בכמה קרבות, או לפחות היה עד ראייה, בשל התיאור המפורט של מהלכי הקרב בקרב אמאוס ובקרב בית זכריה, ותיאור פרטים אותם ניתן לאמת.[11] ייתכן שלגבי תקופת יונתן ושמעון, המחבר השתמש כבר ביומן-חצר רשמי. ריבוי התאריכים המדויקים לפי מניין בית סלאוקוס תומך בהשערה שהמחבר השתמש גם במקור חיצוני, במיוחד בפרקים י–טז, בהם מתוארים באופן מפורט אירועים חיצוניים הקשורים בתולדות בית המלוכה הזה.[12] הבסיס לספירה על פי המניין הרשמי של הממלכה היה סתיו 312 לפנה"ס, אולם אצל הבבלים והיהודים התחילה הספירה מחודש ניסן 311 לפנה"ס. לפי שיטתו של החוקר אליהו ביקרמן, שני המניינים הללו משמשים בספר: הראשון לגבי אירועים חיצוניים הנוגעים לכלל הממלכה, והשני לגבי אירועים יהודיים פנימיים.[12]
על פי ברוך קנאל נראה שהספר נכתב על ידי היסטוריון רשמי של בית חשמונאי, וניכרת בו השפעה צדוקית. כנהוג בספרי היסטוריה רשמיים, הפרטים הריאלים מדויקים, אולם עם זאת תיאורו חד צדדי במידה מסוימת, והוא מסתיר פרטים שונים, שאינם תואמים את מגמותיו.[13] לדברי אוריאל רפפורט, מחברו של ספר מקבים א' היה ככל הנראה "סופר חצר" של בית חשמונאי, שכתב חיבור המציג את החשמונאים באור חיובי, מתוך אהדה לבני השושלת, ולא כיוון שנכפתה עליו הכתיבה. רפפורט מתאר את המחבר כדיפלומט, כיוון שהוא מיטיב להתעסק במרד המכבים הן מהפן הצבאי והן מהפן המדיני. הוא אף מוסיף ואומר כי המחבר ככל הנראה היה דובר יוונית, שכן הוא היה צריך להתעסק בתרגום תעודות של השליטים היווניים באזור לשפה העברית, שבה נכתב הספר.[14]
אף שהיו נקודות שבהם המחבר לא דייק, בשל רצון להאדרה של החשמונאים, כמו הפרזה בגודל כוחות הצבא הסלאוקי[15] (למעט קרב אלעשה), ותוכן הנאומים המפורטים של יהודה, שכנראה לא נאמרו על ידו, בשאר הנקודות כמו תיאור כוחות המורדים (למעט קרב אלעשה), השתלשלות הקרבות, והמהלכים היסטוריים, נראה שהמחבר דייק באופן מרבי.
על פי בצלאל בר כוכבא חלק מתיאורי הקרבות כמו קרב בית זכריה וקרב אלעשה, ואף חלק מהקרבות של יונתן ושמעון, היו יכולים להימנות על מיטב ההיסטוריוגרפיה הצבאית העתיקה.[16] לדברי מנחם שטרן, לספר יש ערך רב כמקור היסטורי ויש לו מקום נכבד "בשורה הראשונה של ההיסטוריוגרפיה העברית".[12]
מגמת הספר
עריכהספר מקבים א' מזוהה כבעל מגמה התומכת בשושלת מלכי בית חשמונאי. למשל, מפרק ה' 62, מנמק כותב הספר את הפסדם של יוסף בן זכריה ועזריה במילים: "הם לא היו מזרע האנשים ההם אשר נתנה תשועת ישראל בידם". הספר גם מדגיש את הסיוע של אלוהים למקבים בזכות ברית אבות ולא מציג את הסיוע כמותנה בהיות הנושעים ראויים לישועה. בנוסף, עיקר ההתייחסות למלחמה למען יכולת קיום המצוות בספר נוגע ליכולת לעבוד במקדש.[17]
תוכן הספר ומשמעותו
עריכההספר מכסה את כל תולדות מרד היהודים ביוונים הסלאוקים, החל מעלייתו לשלטון של אנטיוכוס הרביעי בשנת 175 לפנה"ס ועד לאחר מותו של שמעון התרסי בשנת 134 לפנה"ס. האירועים בספר מתרחשים בארץ יהודה, שהייתה אז פרובינציה קטנה בשלטון האימפריה הסלאוקית, שכבר החלה להחלש מול כוחה העולה של האימפריה הרומית.
הספר מסביר שישועת העם באה מידי אלוהים באמצעות משפחת החשמונאים ובמיוחד בני מתתיהו, יהודה, יונתן ושמעון. המחבר נמנע משימוש בשם האלוהים ומעדיף במקום זאת את הביטוי "השמיים".[18] האמונה בתחיית המתים אינה נרמזת.[18]
מבחינה סגנונית אין מדובר בספר הלניסטי, אלא ביצירה שמטרתה להשרות אווירה מקראית והיא מושפעת בדפוסי לשונה מספרי המקרא.[10]
פרק א'
עריכהבשנת 137 למניין השטרות עולה אנטיוכוס אפיפנס על כס המלוכה. המתיוונים (בלשון הספר: παράνομοι, בְּנֵי בְלִיַּעַל) מסתייעים בו לתפוס את השליטה בירושלים ובונים בה גימנסיון. על-מנת ליצור אחדות בקרב נתיניו, הוא מחליט לאסור כל אוטונומיה דתית לעמים הנשלטים עליו, מלבד הלניזם. אנטיוכוס שולח את צבאו לעלות על ירושלים, הוא הורג בה עם רב, שורף אותה ומשכן את אנשי צבאו במצודת העיר. הוא שודד את כלי המקדש ואוצרותיו וגוזר גזרות קשות האוסרות על עבודת בית המקדש, מחייבות את בני העם לעבוד עבודה זרה, אוסר על קיום מצוות ברית מילה ומחייב את בני יהודה לאכול מאכלים אסורים.
בשנת 145 למניין השטרות, נבנה "שיקוץ משומם" על מזבח בית אלוהים והוקמו במות בכל ערי יהודה. ספרי התורה שנמצאו נשרפו, תינוקות שנימולו ואמותיהם הוצאו להורג, ורבים מסרו נפשם ובלבד שלא לאכול מאכלים אסורים.
פרק ב'
עריכה
בימים ההם קם במודיעין מתתיהו, כהן מירושלים וחמשת בניו. היוונים מגיעים למודיעין לזבוח בה לאליליהם. מתתיהו הורג את מחללי השם, הורס את הבמה, ונס אל ההרים עם בניו. "קהל חסידים" רבים מצטרפים אליו ומתבצרים בהרים. היוונים עולים על המתבצרים ביום השבת וטובחים בהם כי היהודים סירבו להילחם. מתתיהו ובניו נחושים בדעתם להילחם בצורר ומצהירים כי להבא יתגוננו גם ביום השבת. מתתיהו קרב למות וקורא לעם ללכת בעקבות אבות האומה ולהילחם למען אלוהים והעם. מתתיהו מבקש מתומכיו להשמע לשמעון בנו כמנהיגם וליהודה כמצביאם.
המונח "חסידים" (פסוק 42) מופיע בספרות ההלניסטית רק כאן (גם בפרק ז) ובספר מקבים ב (יד 6). הוא מופיע בתעתיק יווני "אסידאיוֹי" (ביחיד "אסידאיוֹס", Ασίδαιος).[19]
פרק ג'
עריכהיהודה המכבי מנצח את אפולוניוס ואת סירון שרי צבא אנטיוכוס, ובסוף קרב בית חורון, נמלטים חיילי סירון אל "ארץ פלשתים".[20] אנטיוכוס ממנה את ליסיאס להילחם ביהודים. זה שולח צבא עצום בפיקוד גורגיאס, תלמי בן דורומינס וניקנור להילחם ביהודה המכבי. צבאו של גורגיאס נערך לקרב מול צבא יהודה באמאוס. יהודה קורא לאנשיו להילחם בגויים למען העם והמקדש.
פרק ד'
עריכהיהודה מביס את צבא גורגיאס ושרידיו נמלטים לארץ פלשתים. ליסיאס נערך לקרב חוזר מול יהודה בבית צור וניגף בפני יהודה המכבי. יהודה עולה לירושלים, רואה את המקדש בחורבנו, מטהר את בית המקדש ומחדש אותו, בונה מזבח חדש, וחוגג את חנוכת המזבח במשך שמונה ימים. יהודה מצווה על עם ישראל לחגוג מדי שנה את חג החנוכה במשך שמונה ימים בכ"ה בכסלו. יהודה מבצר את הר הבית ומציב בו חיל משמר.
פרק ה'
עריכההגויים מסביב זועמים על חידוש עבודת המקדש, ומתחילים להרוג ביהודים תושבי ממלכותיהם. יהודה נלחם באדום, בעמון ובאנשי הגלעד בהנהגת טימותיאוס. אולם, מן הגליל מגיעות ידיעות רעות על מצוקת היהודים באזור. יהודה מפצל את צבאו לשלושה כוחות משימה. האחד, בראשות שמעון, יוצא לגאול את תושבי הגליל. השני, בראשות יהודה עצמו ואחיו יהונתן, יוצא למתקפה בגלעד, והשלישי נשאר להגן על חבל יהודה.
משלחתו הצבאית של יהודה בגלעד מצליחה להביס את הגלעדים, לכבוש את עירם קרני גלעד ולשרוף את מקדשם. גם שמעון בגליל מצליח במשימתו, אולם הכח שנשאר בירושלים, בנסותו לחקות את מעשי הגבורה של יהודה המכבי, נכשל במשימתו וסופג תבוסה מכאיבה. יהודה מביס את בני עשו וכובש את חברון, כובש ובוזז את אשדוד וערי פלשתים נוספות, וחוזר ליהודה.
את כוח המשימה השלישי השאיר יהודה תחת פיקודם של יוסף בן זכריה ועזריה "ראש העם" (פסוק 18). האישים הללו אינם מוכרים, אולם מעצם אזכורם מתברר כי להנהגת המרד היו שותפים נוספים מלבד בני מתתיהו. תפקיד "ראש העם" (ביוונית "הגמון") אינו ברור, אולם נראה כי היה תואר רשמי וחשוב, מאחר ששם אביו של עזריה אינו נזכר ולכן תוארו הספיק לזיהויו. ייתכן שהכוונה היא ל"עם הלוחמים", כלומר הצבא. שני האישים הללו נזכרים שוב בהמשך (פסוקים 55–62) וכן בספר מקבים ב (פרק ח, פסוקים 22–23).[21]
מהפסוק הראשון של הפרק משתמע כי האירועים המסופרים בפרק אירעו ברציפות בתקופה שלאחר חנוכת בית המקדש בשנת 164 לפנה"ס, אולם רוב החוקרים תמימי דעים כי האירועים הללו רוכזו בפרק אחד מטעמים ספרותיים – במטרה לרכז מספר אירועים במסגרת נושאית, ולא בהכרח בסדר כרונולוגי פנימי או בזיקה לאירועים חיצוניים.[22]
פרק ו'
עריכה
מרוב עצב על נפילת הר הבית בידי יהודה, שנוספת אליה תבוסתו בעילם, לוקה אנטיוכוס בדיכאון קשה. הוא משוכנע כי הוא נוטה למות בגלל הרעה שעשה ליהודים. הוא ממליך את בנו, אנטיוכוס החמישי, למלך, ואת אחד מאנשיו, פיליפוס, לעוצר.
יהודה המכבי צר על מצודת החקרא, אולם מתייוונים מקרב העם מזעיקים את המלך אנטיוכוס לבוא לעזרתם. אנטיוכוס עולה על יהודה בחיל עצום שכולל פילים, פרשים, חיילים עוטי שריון קשקשים. אלעזר, שרואה פיל גדול ומפואר, סבור בטעות כי זהו פילו של המלך היווני. הוא תוקע את חרבו בפיל מתחתיו, והפיל נופל עליו וממיתו. אנטיוכוס מגיע להר הבית וצר עליו.
המגנים נמצאים במצב קשה ביותר מחמת הרעב, אך אנטיוכוס, על פי בקשת שריו וכדי שיוכל להתפנות לדיכוי מרידות במקומות אחרים, מציע ליהודים שלום ומבטיח להם להתיר להם לקיים את מצוות דתם. היהודים מסכימים ומניחים את נשקם, אולם אז מפר המלך את ההסכם והורס את חומות הר הבית.
פרק ז'
עריכהדמטריוס הראשון סוטר בורח מרומי ומשתלט על מלכות הסלאוקים ואנטיוכוס מוצא להורג. המלך ממנה את בקכידס לנקום בבני ישראל. אל בקכידס נספח אלקימוס, שביקש ממנו להתמנות לכהן גדול. בקכידס מגיע ליהודה עם צבא גדול ושולח שליחים אל יהודה המקבי עם הצעת שלום במרמה. הנהגת המרד רואה את גודל הצבא ודוחה את ההצעה, אולם "קהל סופרים" ו"החסידים" נותנים אמון בכהן ובאים אל בקכידס ואלקימוס לבקש שלום. בקכידס טובח ביהודים וממנה את אלקימוס לשלוט על יהודה ככהן גדול.
לאחר עזיבת צבאו החזק של בקכידס חוזר יהודה ונוקם במשתפי הפעולה. בקכידס שולח ליהודה את שר צבאו ניקנור. זה מנסה להפיל בפח את יהודה אך הדבר אינו עולה בידו. ניקנור עולה לבית המקדש ומציב ביהירות לכוהנים אולטימטום: מסרו את יהודה המכבי לידי או שאחריב את בית המקדש. הכוהנים מתפללים לאלוהים לנקמה ברשע. יהודה מביס את ניקנור ליד בית חורון. העם שמח מאוד ומחליט לחגוג מדי שנה את יום ניקנור בשלושה עשר באדר.
פרק ח'
עריכההפרק מתחיל בתיאור גדולתה של האימפריה הרומית, הישגיה הצבאיים והמדיניים, נאמנותה לבעלי בריתה ומשטרה הנאור והמצליח. יהודה המכבי שולח שני שליחים, את אופולמוס בן יוחנן בן הקוץ ואת יאסון בן אלעזר כשליחים לרומא על-מנת לכרות ברית עם הרומאים. יהודה ורומי כורתים ברית לסיוע הדדי בעת מלחמה.
נראה כי אופולמוס היה כהן שנמנה עם בני הקוץ, המשמר השביעי מבין 24 משמרות הכהונה.[23][24] על פי ספר מקבים ב (פרק ד, פסוק 11), יוחנן, אביו של אופולמוס, הוא האיש שהשיג את הזכויות ליהודים שהעניק אנטיוכוס השלישי.[25] יש המזהים את אופולמוס זה עם אופולמוס שכתב ביוונית חיבור "על מלכי יהודה".[26]
פרק ט'
עריכה
המלך דמטריוס שומע על נפילת ניקנור ולא מוותר. הוא שולח שוב צבא גדול בפיקודם של בקכידס ואלקימוס. הצבא מגיע מכיוון סוריה, הורג יהודים רבים בבקעת ארבל ומגיע בחודש הראשון לשנת 152 לשלטון היוונים לירושלים. הצבא הסלאוקי עולה על ירושלים בכוח של עשרים אלף איש ובאלפיים פרשים בעוד לרשות יהודה המכבי החונה באלעשה עומדים רק 3000 איש. הישראלים רואים את הצבא היווני העצום ורבים מהם נמלטים בבהלה. הפעם אוחזת יראה גם ביהודה המכבי, אולם הוא אוזר עוז ויוצא לקרב נגד בקכידס. למרות מלחמת הגבורה, מובס חילו של יהודה והוא נופל בקרב. יונתן ושמעון קוברים את יהודה במודיעים ומספידים אותו.
לאחר מות יהודה עולה שוב כוחם של משתפי הפעולה עם היוונים. בקכידס ממנה אותם למושלי הארץ והם רודפים ומסגירים את תומכי יהודה המכבי לידי השלטון הסלאוקי. אנשי יהודה המכבי מתכנסים ובוחרים ביונתן לעמוד בראש המרד. לבקכידס נודע דבר המינוי והוא מבקש להמית את יונתן.
יונתן שולח את יוחנן אחיו לבקש סיוע ומחסה לרכושם של האחים החשמונאים, מבני נביות, שבט ערבי הקרוב למידבא. בני ימרי תופסים והורגים את יוחנן. יונתן ושמעון עוברים את הירדן, פושטים על בני ימרי והורגים בהם כדי לנקום את נקמת אחיהם, אולם בחזרתם, עלה עליהם בקכידס לקרב נוסף. אף על פי שהם מצליחים לגרום לבקכידס אבדות כבדות, נאלצים יונתן ואנשיו לסגת לעבר הירדן המזרחי. היוונים מציבים חיל מצב בירושלים ומבצרים רבים ביריחו, אמאוס, בית חורון, בית אל, תמנתה פרעתון, תפוח, בית צור, גזר ועוד. בשנת 153 מצווה אלקימוס להרוס את חומת חצר המקדש הפנימית, אולם כאשר הוא מתחיל במעשיו הוא חולה, מאבד את יכולת הדיבור ומת. בקכידס שב אל המלך דמטריוס ויהודה שוקטת במשך שנתיים.
משתפי הפעולה מקרב היהודים מזעיקים את בקכידס לבוא ולתפוס בשבי את יונתן, אולם מזימתם מתגלה. יונתן ושמעון מתבצרים במדבר, ובקכידס לא מצליח להתגבר עליהם. בקכידס מסכים לכרות הסכם שלום עם יונתן ועוזב את הארץ. יונתן מתיישב במכמש ומתחיל לשלוט בישראל.
פרק י'
עריכה
בשנת 160 לשלטון יוון, עולה אלכסנדר באלאס, בנו של אנטיוכוס אפיפנס, על עכו, כובש אותה וממליך עצמו על המדינה הסלאוקית. דמטריוס רוצה לדכא את המרד ויוצא נגדו למלחמה. שני הצדדים, אלכסנדר ודמטריוס מתחרים ביניהם על תמיכתו של יונתן. דמטריוס משיב ליונתן את בני הערובה ששהו במצודת החקרא ומאפשר לו לחזור לעיר. הנוכרים שהשאיר בקכידס בארץ נמלטים ורק בבית צור נשארים מתייוונים. אלכסנדר מגדיל לעשות ושולח ליונתן אדרת ארגמן ועטרת זהב וממנה אותו לכהן גדול. דמטריוס מתחרה באלכסנדר על ידי מתן הטבות כספיות והנחות במיסים, שחרור כל השבויים היהודים, מתן ימי חופשה רבים ליהודים בשבתות, בחגים ובראשי חודשים, מתן שכר לשלושים אלף אנשי צבא יהודים, סיפוח עכו וסביבותיה ליהודה ומימון לבניה מחדש של חומות ירושלים. יונתן לא נופל בפח ולא מאמין להצעותיו הנדיבות של דמטריוס.
יונתן ואנשיו תומכים באלכסנדר באלאס הגובר על דמטריוס ומשתלט על הממלכה הסלאוקית. אלכסנדר מתחתן עם קלאופטרה תאה, בתו של תלמי השישי פילומטור מלך מצרים. בכך לא תמו התלאות.
דמטריוס ניקטור, בנו של דמטריוס סוטר, עולה על סוריה. דמטריוס שולח צבא בראשות אפולוניוס לארץ יהודה וזה מגיע ליבנה. אפולוניוס מתגרה ביונתן וקורא לו לצאת נגדו למלחמה בשטח מישורי בעמק ולא להסתתר בערים. יונתן נענה לאתגר ויחד עם שמעון הם מצליחים להביס את צבאו של אפולוניוס. יונתן כובש את אשדוד ושורף את היכל דגון הנמצא בו, והורג רבים מאויביו לרבות אלפי אזרחים בערים ששרף. אלכסנדר מתרשם מביצועי ידידו ומעניק לו את עקרון במתנה.
לדעת מנחם שטרן, אגרת דמטריוס ליהודים (פס' 25–45) שבה הוא מבטיח ליונתן הבטחות מפליגות, היא אותנטית, וכך סבורים גם רוב החוקרים.[27]
פרק י"א
עריכהתלמי מלך מצרים קושר עם דמטריוס ומנצל את היעדרותו של אלכסנדר כדי לתפוס את השלטון גם באנטיוכיה. אולם בעקבות מותו תופס דמטריוס את השלטון. יונתן מחדש את הברית עמו ואף שולח לו חיל סיוע. בהמשך תופס את השלטון באנטיוכיה טריפון בשם אנטיוכוס בן אלכסנדר. גם הוא מכיר ביונתן ככהן גדול ושליט יהודה. יונתן נלחם מטעמם של אנטיוכוס וטריפון בעזה וכן בצבא דמטריוס מורד באזור קדש.
בפרק מופיע העתק שנשלח אל יונתן של אגרת דמטריוס ללאסתנס, בדבר אישור זכויות היהודים (פס' 30–37). לאסתנס זה אינו מוכר ממקורות אחרים.[28] הוא נעשה ראש השרים של דמטריוס והמכתב הופנה אליו בתוקף תפקידו זה.[29] בפסוק 70 נזכרים שני מפקדים שנשארו עם יונתן לאחר שחייליו ברחו: מתתיהו בן אבשלום ויהודה בן חלפי. השניים הללו נזכרים רק כאן.[30]
פרק י"ב
עריכהיונתן מחדש את הברית עם רומא וכן עם ספרטה. הוא יוצא למסע מלחמה באזור חמת ומנצח את צבא דמטריוס. שמעון ממשיך לבסס את שלטונו בחוף פלשת ולבצר את ירושלים ויהודה. טריפון לוכד את יונתן בעזרת מעשה רמיה.
באגרת יונתן לספרטה מצוטט מכתב שנשלח מאת אראוס הראשון מלך ספרטה (309–265 לפנה"ס) אל הכהן הגדול חוניו הראשון או השני,[31] בו נאמר כי "מצוי בכתב על הספרטאים והיהודים, שהם אחים מזרע אברהם". אגרת יונתן נשלחה כדי לחדש את הידידות עם ספרטה, ונאמר בה כי שני שליחים נשלחו לרומאים כדי לחדש את הברית איתם, וכי השניים נצטוו להגיע גם לספרטה ולמסור את האגרת. שני השליחים לרומא הם נומניוס בן אנטיוכוס ואנטיפטרוס בן יאסון. נומניוס נזכר גם בהמשך (פרק טו, פסוק 15). ייתכן שיאסון זה הוא שליחו של יהודה המקבי (פרק ח, פסוק 17).[32]
בסוף הפרק יונתן יוצא למלחמה על טריפון, וטריפון במרמה משיב ששוררת ביניהם שלום והוא לא חפץ במלחמה. יונתן וצבאו עולים אל עכו, אותה הבטיח טריפון לתת ליונתן, וצבא טריפון השוכן בעכו בוגד ביונתן, הורג את האנשים ולוקח את יונתן בשבי. העם שומע על הנעשה ליונתן וצבאו בעכו ומניח באופן מוטעה שיונתן מת, ומתאבל על מותו (פסוקים מ-נג).
פרק י"ג
עריכהשמעון עולה לשלטון במקום יונתן. הוא שולח את יונתן בן אבשלום לכבוש את יפו, והוא מגרש את תושביה הגויים ומיישב אותה ביהודים. טריפון נכשל בניסיונו להשתלט על יהודה. הוא הורג את יונתן וקובר אותו. לאחר מכן שמעון מביא את עצמותיו לקבורה במודיעין, שם הוא מקים מתחם קבר מפואר להוריו ואחיו. טריפון חוזר לארצו, הורג את המלך אנטיוכוס ותופס את השלטון. שמעון כורת ברית עם מתחרהו דמטריוס, כובש את גזר וכן את מצודת החקרא. הוא ממנה את בנו, יוחנן למפקד הצבא.
יונתן בן אבשלום הוא כפי הנראה אחיו של מתתיה בן אבשלום, הנזכר בפרק יא (פסוק 70).[33] בתיאור המצור על גזר נאמר ששמעון עשה לו "הלפוליס" – מגדל המצויד במכונות להתקפת חומות. מתברר אם כך שבשלב זה כבר היה צבאו של שמעון מצויד בציוד מלחמה הלניסטי.[34] בגרסת תרגום הוולגטה ללטינית, נאמר כי טריפון רצח גם את שני בניו של יונתן, ששמעון מסר לו כבני ערובה.[35] יוחנן בן שמעון מכונה אצל יוסף בן מתתיהו גם "הורקנוס", שם שאינו נזכר כלל בספר מקבים א.[36]
פרק י"ד
עריכהשמעון כובש את יפו, וכך יש לממלכת יהודה נמל ימי. ראשי ספרטה שולחים לשמעון אגרות ידידות. שמעון שולח לרומי שי - מגן זהב גדול (באמצעות נומניוס, הנזכר בפרק יב), כדי לקיים את הברית עם רומי. בני העם מחליטים, כהכרת תודה למשפחת החשמונאים על פעלם למען עם ישראל, למנות את שמעון נשיא וכהן גדול לעולם, וכן להיות שר הצבא והאחראי על המקדש.
מסמך ההחלטה על מינוי שמעון (פסוק 27) ניתן בי"ח באלול שנת 172 למניין הסלאוקי – השנה השלישית לכהונת שמעון, כלומר ה-13 בספטמבר 140 לפנה"ס. זוהי העדות היחידה על השימוש במניין שנות שלטונו של שמעון.[37] מבנה התעודה זהה למקובל בהחלטות דומות בעולם ההלניסטי.[38] המשפט הפותח את התעודה מסתיים במילה "באסרמל". את מילה חסרת פשר זו הוצע לשחזר לעברית הן כשם המקום בו נתקיימה האספה והן כשם תואר של שמעון. בין ההצעות: "חצר עם אל", "עזרה גדולה" או "שר עם אל".[39] שתי ההצעות הראשונות רומזות על כך שהאספה נערכה בחצר בית המקדש או בעזרה הגדולה שלו.[40] לא ידוע מה היה הביטוי המקורי בעברית של הגוף שהחליט. ביוונית נעשה שימוש במילה "סינאגוגֵי". מנחם שטרן תרגם "כנסת גדולה". אוריאל רפפורט התנגד לזיהוי עם מוסד הכנסת הגדולה שנזכר בספרות חז"ל ותרגם "אספה גדולה". מילה יוונית זו משמשת בתרגום השבעים למילים עבריות שונות, כגון קהל ועדה.[41] ההחלטה ממנה את שמעון "לעולם", אך מסייגת: "עד אשר יקום נביא אמת" (פסוק 41).
פרק ט"ו
עריכהאנטיוכוס בן דמטריוס שולח מכתב לשמעון ובו הבטחה לשמור על כל הזכויות שניתנו לו בעבר, וכן לכבד את שמעון ואת עם יהודה כבוד גדול. אנטיוכוס צר על טריפון. הרומאים שולחים בידי נומניוס מכתבים לכל מלכי האזור, ובהם דרישה שלא להילחם עם היהודים ולא לסייע לנלחמים בהם. שמעון שולח אלפיים חיילים לסייע לאנטיוכוס במצור שלו על טריפון בדֹאר, אך הוא מסרב לקבלם, ואף שולח לשמעון שליח המאשים אותו בהשתלטות על ערי ממלכתו - יפו וגזר. שמעון משיב לו: ”לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו”. טריפון בורח, ואנטיוכוס מנסה לרדוף אחריו. הוא בינתיים שולח את קנדבאיוס עם כוחות צבא ליהודה, וזה מתחיל "להרגיז את העם, ולנחול ביהודה, ולקחת את העם בשבי, ולהרוג".
שליחו של אנטיוכוס לשמעון, אַתֶנוֹבִּיוֹס, מעמדו בחצר המלוכה היה של "רע המלך". הוא אינו ידוע ממקור אחר.[42]
פרק ט"ז
עריכהשמעון מנה את שני בניו הגדולים, יהודה ויוחנן, להילחם בקנדבאיוס. הם נלחמים עמו באזור מודיעין, ומנצחים בקרב. תלמי בן חבּובּ (ביוונית: "אבּוּבּוֹס"), חתנו של שמעון ונציב (סטרטגוס) על בקעת יריחו, מארח את שמעון ואת שני בניו, יהודה ומתתיה, במבצר דוק שבנה מעל יריחו. במהלך משתה, מתוך מגמה לעשות הפיכה ולעלות לשלטון, הוא הורג את שמעון ובניו. הוא שולח שליחים כדי להרוג גם את יוחנן, אך הדבר נודע ליוחנן והוא הורג את האנשים שנשלחו להמית אותו. בסיום הספר - הפניה ל"ספר ימי כהונתו הגדולה" של יוחנן, שם מתוארים "דברי יוחנן ומלחמותיו וגבורותיו אשר עשה, ובניין החומות אשר בנה, ומעשיו".
מתתיה, בנו של שמעון, נזכר רק כאן.[43] אין עוד עדות לקיומו של ספר על תולדות יהודה בימי יוחנן. ייתכן שמדובר במעין יומן שנמצא בארכיון ונרשמו בו אירועי התקופה (כמקובל אצל שליטים הלניסטיים ואחרים), ולא עובד עד אז לחיבור היסטורי. ייתכן שהמשפט "ויתר דברי יוחנן... כתובים בספר" הוא חיקוי ספרותי בלבד של נוסח הסיום הרווח בספר מלכים. אולם אם כך, הרי שבספר מקבים א נעדר משפט הסיום בנוסח ספר מלכים "וישכב... עם אבותיו", מה שעשוי ללמד על כך שהספר כולו נכתב עוד בימי חייו של יוחנן.[44]
השפעת הספר
עריכהספר מקבים א', פרקים א-יג, היה המקור העיקרי של יוסף בן מתתיהו בכותבו את ההיסטוריה של תקופת החשמונאים והפרקים המקבילים בספרו "קדמוניות היהודים" מבוססים על ספר מקבים א' כמקור עיקרי או אף יחיד.[45]
ספר מקבים א' נחשב למקור עיקרי בתיאור מרד החשמונאים וקרבות יהודה המכבי. הספר נחשב לאמין מאוד ומדויק מאוד, וניכר כי את רוב תיאורי הקרבות כתב המחבר מגוף ראשון (ואף נטל חלק במספר קרבות), או לכל הפחות היה לו ידע ממקורות ממדרגה ראשונה. ניכר שהמחבר מכיר היטב את הטופוגרפיה של אזורי הקרבות, את הרכב הצבא הסלווקי, פיקודו, חימושו, דרכי פעולתו, והשתלשלות הקרבות. ברוב הקרבות (למעט קרב אלעשה) מספר החיילים היהודים נחשב למהימן. לעומת זאת בדיוק המספרי של הצבא הסלווקי (למעט קרב אלעשה) ניכרת הגזמה רבה, שמטרתה העיקרית היא להעטיר הילה מיוחדת על החשמונאים.[46][47] בצלאל בר כוכבא אף כותב כי חלק מתיאורי הקרבות כמו קרבות אמאוס, בית זכריה ואלעשה, כמו גם הקרבות של יהונתן ושמעון, יכולים להימנות על מיטב ההיסטוריוגרפיה הצבאית בעת העתיקה.[16]
תרגומים
עריכהמקור הספר בעברית אבד. אחד ההסברים הוא שבעקבות מרידות היהודים התכופות (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר-כוכבא), החליט השלטון הרומאי כי סיפור החשמונאים הוא המקור למרדנות היהודים ולשאיפות השחרור הלאומי שלהם ואסר על המשך הפצתו.[דרוש מקור]
הספר שרד משום שנכלל בכתבי היד של תרגום השבעים ליוונית (מהמקור העברי). הוא אינו נמצא בכתב היד B (קודקס ותיקנוס), אך נמצא בשלושה כתבי יד עיקריים אחרים: A (אלכסנדרינוס (אנ')), S (סינאיטיקוס) והוֶנֶטוס (Venetus, מהמאה ה-8).[12]
גם לתרגום ללטינית יש חשיבות, משום שהוא מבטא מסורת טקסטואלית שאינה תלויה בכתבי היד היווניים המצויים בידינו, ומקורה בנוסח יווני קדום יותר, משנת 200 לספירה לערך, שלעיתים עדיפה על המסורת היוונית שבכתבי היד שבידינו. הספר תורגם לסורית מיוונית ולא מעברית. יש הסבורים כי בעת כתיבת "קדמוניות היהודים", עמד לפני יוסף בן מתתיהו גם המקור העברי, מלבד התרגום היווני.[48]
בשנת תרנ"ו נתפרסם נוסח עברי של חלק גדול מספר מקבים א מכתב יד שבפריז ("שריד ופליט" מאת ד' חוואלזאהן), שנכתב כנראה בוורמס או בסביבותיה במאה ה-12. אין זה הנוסח העברי המקורי, אלא תרגום לעברית מן התרגום הרומי שנעשה כנראה באיטליה במאה ה-10.[49]
בעת החדשה הספר תורגם לעברית שלוש פעמים. בשנת 1937 בתרגומו של אברהם כהנא עם מבוא ופירוש מפורט. בשנת 1958 בתרגומו של אליה שמואל הרטום עם פירוש קצר. בשנת 2004 בתרגומו של אוריאל רפפורט עם מבוא מקיף ופירוש מפורט, בהוצאת יד בן צבי.
מהדורות
עריכההמקור העברי של ספר מקבים א' אבד במרוצת הדורות, ונשתמרו נוסחים יוונים שלו מתרגום השבעים (הספטואגינטה). בראשית המאה הרביעית לספירה הוא תורגם ללטינית על ידי הירונימוס במהדורת הוולגטה שלו (לדבריו, הוא נסמך על מקור עברי של החיבור), ובהמשך תורגם הספר לשאר השפות. לעברית תורגם הספר לראשונה במאה ה-19 (1850).
- מכבים א (μακκαβαιων α) בקודקס סינאיטיקוס (יוונית, המאה ה-4 לספירה)
- מקבים א בנוסח הוולגטה, מהדורת "Bible Foundation and On-Line Book Initiative", באתר Perseus Digital Library.
- ספר מקבים א (LIBER PRIMUS MACCABAEORUM), מהדורת "נאו-וולגטה", באתר הוותיקן. (לטינית)
מהדורות בעברית (מתורגמות)
- תרגומו של יצחק זעקיל פרענקיל (מגרמנית, לייפציג 1830)
- "ספר חשמונאים א", בתוך: כתובים אחרונים, תרגום: יצחק זעקיל פרענקיל, Fridericum Fleischer, Lipsiae (לייפציג) תק"צ 1830. (עמודים 3-68)
- (מהדורת אינטרנט, עורך: יהודה איזנברג) חשמונאים א, מבוסס על תרגומו של יצחק זעקיל פרענקיל, ווארשא 1855.
- "מקבים א'" (מבוסס על תרגומו של יצחק זעקיל פרענקיל), בתוך: ספרים חיצוניים, עורך אחראי: דב איכנולד, מבוא: יוסף דן ויהושע גרינץ, סדרת "עם הספר", ידיעות ספרים, הוצאת משכל, תל אביב תשס"ט 2009. ISBN 9789654825429
- שריד ופליט: מתרגום עברי ישן לספר הראשון מספרי החשמונאים / י"ל על פי כתב יד משנת 1160-1180 לערך, על ידי ד. חוואלזאהן, ברלין: הוצאת מקיצי נרדמים, תרנ"ה.
- נדפס במהדורת א"ש הרטום, כנספח לס' חשמונאים ב' (עמ' 78 - 88). הרטום הוסיף ניקוד ופיסוק, וציין את הקטעים שאינם נמצאים בנוסח היווני שבידינו.
- נוסח של מגלת בני חשמונאי ע"פ כתב-יד, ערוך על ידי משה גסטר; בתוך: "Studies and Texts in..., Hebrew Apocrypha"
- תרגומו של אברהם כהנא (1937) (ניסיון לשחזור המקור העברי, להערכת המהדורה ולניסיונות נוספים ראו בהערת שוליים[50])
- "ספר המקבים" בתוך: הספרים החיצונים לתורה לנביאים לכתובים ושאר ספרים חיצונים, עורך: אברהם כהנא, הוצאת "מקורות", תל אביב, תרצ"ז.
- ספר המקבים, תרגום אברהם כהנא, הוצאת מסדה, ירושלים, תשכ"ב.
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, הוצאת יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון, ירושלים, תשמ"א/1980.
- טקסט הספר מבוסס על מהדורת א' כהנא, עם תיקונים ושיפורים של ב' בר-כוכבא.[51]
- תרגומו של אליה שמואל הרטום (1958) (תרגום עממי, ללא יומרה מדעית[52]
- הספרים החיצוניים; מפרשים פרוש חדש בצירוף מבואות על ידי א"ש הרטום, (כרך ב', ספר א'), הוצאת יבנה, תל אביב, תשכ"ג-תשכ"ט.
- ספר מקבים, סדרת "תרמיל" (מהדורת כיס) (עורך הסדרה: חיים פסח), הוצאת בבל, תל אביב, תשס"ג/2002. (64 עמודים) (ביקורת ספרים: עמינדב דיקמן, כהן ועורך, באתר הארץ, 28 באפריל 2003)
- תרגומו של אוריאל רפפורט (2004) (מהדורה מדעית)
- ספר מקבים א, מבוא, תרגום ופירוש: אוריאל רפפורט, סדרת ספרים: "בין מקרא למשנה", הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ד 2004. (414 עמודים) ISBN 9652172219 (הספר זמין לצפייה למנויים לאתר כותר)
- מגילת חנוכה, חגי בן ארצי, הוצאת ספריית בית אל, 2007 (תורגם לאנגלית ולצרפתית)
- ספר מקבים א, תורגם מיוונית ללשון הקודש על ידי אברהם כהנא, עם הערות וביאורים והשוואות לדברי חז"ל ולספרי יוסף בן מתתיהו הכהן בתוספת תמונות, מפות ותרשימים. נערך על ידי לוי יצחק חריטן, ירושלים תשע׳׳ח.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- ראו ספרות נוספת בנושא (ספרי המקבים) ב קטלוג ספריית הקונגרס (אינדקס BS 1822-1825; שיטת ספריית הקונגרס).
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ימי יהודה המקבי, הוצאת יד יצחק בן-צבי ומשרד הביטחון, ירושלים, תשמ"א/1980.
קישורים חיצוניים
עריכה
ספר המקבים א, מהדורת א' כהנא, באתר ויקיטקסט- מידע על מקבים א בקטלוג הספרייה הלאומית
- תרגום: יצחק זעקיל פרענקיל, עריכה וניסוח: יהודה איזנברג, חשמונאים א, באתר "דעת", מהדורת ווארשא, 1885.
- מהדורת פרענקיל באתר היברובוקס.
- רשימת מאמרים על ספר מקבים א' באתר רמב"י
- רשימת פרסומים על מקבים א באתר הספרייה הלאומית
- ד. חוואלזאהן, שריד ופליט, מתרגום עברי ישן לספר הראשון מספרי החשמונאים / י"ל על פי כתב יד משנת 1160-1180 לערך, ברלין, תרנ"ה-1895, באתר היברובוקס;
- מופיע גם בקובץ על יד - כרך ז, ברלין, תרנ"ו - תרנ"ז, באתר היברובוקס
- מופיע גם בקובץ על יד - כרך ז, ברלין, תרנ"ו - תרנ"ז, באתר היברובוקס
הערות שוליים
עריכה- ^ אוריגנס אצל אוסביוס, תולדות הכנסייה, ספר 6, פרק 25, סעיף 2.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, מבוא, עמ' 9–10; הערה 13: הירונימוס אומר בהקדמה לתרגומו לספרי שמואל ומלכים (Prologus Galeatus): "את ספר מקבים הראשון בעברית מצאתי".
- ^ 1 2 3 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 347.
- ^ א. ש. הרטום, חשמונאים א, מבוא כללי לספרי החשמונאים.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, מבוא, שמו המקורי של מקבים א, עמ' 12.
- ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 139–147; עמ' 141: "המחבר היה עד ראייה למאורעות, ואף נטל בהם חלק פעיל ביותר"
- ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 144
- ^ ברוך קנאל, "מלחמות הגבורה של יהודה המכבי"
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 348–349.
- ^ 1 2 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 349.
- ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 140–144
- ^ 1 2 3 4 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 351.
- ^ ברוך קנאל, "מלחמות הגבורה של יהודה המכבי", מחניים, גיליון פ"ז
- ^ רפפורט, עמ' 49-48
- ^ מיכאל אבי-יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים פ"ב וכן בר-כוכבא
- ^ 1 2 בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 140
- ^ ישעיהו גפני, "לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'", ציון, שנה מ"ה, חוב' ב, תש"ם, עמודים 85-91
- ^ 1 2 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 350.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 132.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, פרק ג, 24, עמ' 144: המונח "ארץ פלשתים" הוא אנכרוניסטי. המילה "פלשתים" מופיעה ביוונית "בתעתיק, בשונה ממקומות אחרים, כמקובל בשבעים, שם מתורגמת המילה פלשתים במילה אַלופילוי=נכרים".
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 174.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, פרק ה, עמ' 166.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ד, פסוק י'.
- ^ מנחם שטרן, "התעודות למרד החשמונאים", בתוך: אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 6, עמ' 129.
- ^ כפי הנראה, הכוונה לזכויות הכלולות במכתבי המלך המצוטטים אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, סעיפים 138–156.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 227.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, כרך ד, יחידה 7, עמ' 20.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, כרך ד, יחידה 7, עמ' 23.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 274.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 283.
- ^ מנחם שטרן, "התעודות בספרות היהודית של תקופת הבית השני", עמ' 52, בתוך: אוריאל רפפורט וישראל רונן (עורכים), מדינת החשמונאים, קובץ מאמרים, עמ' 156.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 287.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 295.
- ^ מיכאל אבי-יונה, "הקרבות שבספרי החשמונאים", בתוך: מדינת החשמונאים, עמ' 196.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 298.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 307.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 315.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, כרך ד, יחידה 7, עמ' 34.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 315–316.
- ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, כרך ד, יחידה 7, עמ' 35.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 316.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 344.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 349.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, עמ' 352.
- ^ ישעיהו גפני, "לדרכי שימושו של יוספוס בספר מקבים א'", ציון, שנה מ"ה, חוב' ב, תש"ם, עמודים 81-85
- ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 60
- ^ מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מדינת החשמונאים, עמ' 191-192
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 352.
- ^ א. ש. הרטום, מבוא לספר חשמונאים א, עמ' 9.
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, הקדמה, עמ' 2.
- ^ בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, עמ' 147–148
- ^ רפפורט, ספר מקבים א, הקדמה, עמ' 1.