נשים יהודיות בשואה

נשים בשואה מתייחס למצבן של נשים יהודיות משנת 1933 ועד תום מלחמת העולם השנייה ב-1945. התחום הגאוגרפי שבו מדובר הוא בעיקרו אירופה, ונוסף על כך האזורים שכבשו הגרמנים בצפון אפריקה. יש המוסיפים לתחום זה גם את הנשים הלוחמות כנגד הנאצים, בין שבאחד הצבאות הסדירים ובין שכפרטיזניות, וכן את הצנחניות הארץ־ישראליות.

נשים וילדים בין הנכנעים בעת דיכוי מרד גטו ורשה

סממניה הראשונים של השואה החלו עם עליית המשטר הנאצי. באפריל 1933 החלו לבצע פעולות מאורגנות נגד היהודים, במטרה לנדותם מכל מוקדי ההשפעה בחברה. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג, אשר הביאו לביטול האזרחות היהודית בגרמניה. רדיפת היהודים ובידודם מהחברה נמשכו עד לפרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939. בתקופה זו, כל יהודי אירופה נקלעו למשבר, למלחמת קיום ולמשבר זהות.

נשים יהודיות שעברו תקופה זו, התמודדו עם הקשיים בדרכים שחלקן היו זהות לדרכי הגברים וחלקן בעלות ייחוד משלהן.

ייחודן של הנשים עריכה

האתגרים שניצבו בפני נשים בשואה היו קשים מנשוא ובחלקם שונים מאלו שניצבו בפני גברים. הנשים מצאו עצמן מתמודדות בזירות שונות ובתנאים לא תנאים, כשהן מנסות לשרוד ולהפיק את המירב. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום שמתוך גטו ורשה תיעד את השואה כתב ביומניו כי "היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאישה היהודיה במלחמה[1]. היא תתפוס דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ לבה וכושר עמידתה. בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים". המילים החזקות הללו שנכתבו מתוך התופת כבר בשנת 1942 מצביעות על התמודדות יוצאת דופן של הנשים בתקופה. חוקרת השואה הרבנית אסתר פרבשטיין חילקה את תחומי ההתמודדות של הנשים לארבעה מעגלי סבל שונים, כשבכל מעגל ניצבות שאלות שונות של חיים ומוות, ובכל אחד מהמעגלים האישה נתקלת בסוגי התמודדויות אחרים. במעגל חיי היומיום -ניסיונן של אמהות לשמר את צלם האנוש כשהן נאבקות להאכיל את הילדים, לכבס את הבגדים ולשמור על היגיינה בסיסית. המעגל השניהוא מעגל הדורות - אל מול הנשים היהודיות ניצבה שאלת המשפחה, האם להתחתן? מאילו סיבות כן ומדוע לא, האם ללדת ילדים לעולם בו האכזריות שולטת?. המעגל השלישי הוא מעגל הזמן - שכן, הימים במחנות היו חסרי התחלה וחסרי סוף ובכל זאת השתדלו הנשים לשמור על מצוות הקשורות לזמנים ולמועדים. המעגל האחרון הוא מעגל החברה שכלל את העזרה ההדדית ומערכות תמיכה ועידוד של נשים בבנות קהילתן.

התמודדות ושמירה על צלם אנוש עריכה

ניהול חיי שגרה בגטו עריכה

נשים רבות היו שותפות בהנהגה ובסיוע לחיי היום יום בגטו. בגטו וייליצ'קה שבפולין הורכב היודנרט בראשיתו כולו מנשים.[2]

על פי תיאורים שכתבו יהודים על החיים בתקופה זו, היה ניסיון לנהל חיים נורמליים ככל האפשר בגטו. יושבי הגטאות קיימו קונצרטים, הצגות ומופעים שבהם השתתפו נשים רבות. רבות מן הנשים הקפידו על שמירת הסדר והניקיון בחדרים. בנוסף, תוארו הנשים כמקפידות על שמירה על היגיינה גם כשמשימה זו הייתה קשה. הרחצה הייתה במים קרים כשהייתה להן אפשרות.

היו נשים שכתבו יומנים ושירים אשר בהם הביעו את הכאב, הסבל והקושי שהן עוברות. דוגמאות מפורסמות לנשים אשר ניהלו יומן בשואה הן אנה פרנק ואתי הילסום ההולנדיות וכן אווה היימן ההונגריה. כמו כן נעשה שימוש באמנות כדי לשכוח את המציאות הקשה שבה נמצאו. אחת הדרכים הייחודיות שנשים נקטו לשמירה על שפיותן הייתה כתיבת מתכונים. על גבי ניירות שהשיגו, נכתבו מתכוני אוכל של מאכלים אשר זה זמן ממושך לא הגיעו לפיהן ושלא היה באפשרותן לאכול. במתכונים אלה הן הפריזו בכמויות החומרים, והוסיפו חומרים שלא קיימים במתכון המקורי. [3]

אחד הנושאים שעלה בעדויות של ניצולות שואה היה נושא הדלקת נרות שבת[4]; על פי עדויות אלו, נשים ייחסו חשיבות רבה להדלקת הנרות, הן מהבחינה של מילוי מצווה דתית והן מהפן של המשכיות ומתן צביון "נורמלי" להוויה שבה נמצאו.

עזרה לזולת ויצירת חברויות עריכה

נשים רבות ניצלו את כישוריהן כעקרות בית וכאימהות, ופיתחו אותם לכדי עבודה ציבורית ופעילות סיעודית: הן טיפלו בילדים במקומות המסתור ובבתי היתומים, עבדו כמורות, טיפלו בחולים ובקשישים ועבדו במטבחים ציבוריים. היו שעבדו כאחיות ורופאות עוד בטרם המלחמה, ובמהלך השואה המשיכו בעבודות אלו בגטאות, במחנות ובקבוצות הפרטיזנים.

במחנות הריכוז הופרדו הנשים ממשפחותיהן, וחלקן אף היו עדות לרציחתן. בעדויות על החיים במסגרת המחנות תיארו נשים רבות את החברות עם אסירות אחרות כאמצעי לשמור על כוחן ושפיותן ולנחמן על היעדר המשפחה. נשים רבות תוארו כמחַזקות, כתומכות וכעוזרות; היו שחילקו ביניהן את המזון והציוד המועט שברשותן. היו נשים אשר עשו כל שביכולתן ואף סיכנו את חייהן למען חברותיהן, למשל: החלפת כרטיסיות בין נשים שנפטרו עם נשים שיועדו לתאי הגזים, החבאת נשים רזות במיוחד או מבוגרות בזמן הסלקציה ודאגה שנשים חלשות יותר יעבדו בעבודות קלות יחסית ותחת מחסה.

דאגה לכלכלת המשפחה עריכה

בטרם המלחמה, מרבית הנשים היהודיות לא נטלו חלק בכלכלת המשפחה, והבעל היה לרוב המפרנס העיקרי.

נשים יהודיות באירופה (כמו נשים בכל העולם) הן אלו שהיו האחראיות הבלעדיות על הזנת בני המשפחה, באירופה של לפני המלחמה, המטבח היה ממלכה נשית. לרוב שהו בו בצוותא כמה נשים ותוך כדי הכנת האוכל גם דיברו, פינקו ילדים (ובעלים) שנכנסו למטבח, תכננו בו אירועים משפחתיים ודנו בחיי הבית. אחת הסיבות למרכזיותו של המטבח, פרט לאוכל, היה התנור שעמד במרכזו והיה מקור חום בימות החורף הקרים.

במהלך החיים בגטו נאלצו נשים רבות להיות המפרנסות היחידות של המשפחה, מכיוון שגברים רבים ברחו, איבדו את מקום עבודתם, חלו או נרצחו. נשים חיפשו הזדמנויות הכשרה לעבודות חדשות, והיו עוברות מתעסוקה אחת לאחרת כאשר זו לא פרנסה את בעליה. נשים עבדו כרופאות ואחיות, כפועלות במפעלים ובבתי אריזה וכמנקות. הן עברו מרחקים ארוכים למקומות עבודה מחוץ לגטו. נשים רבות הצליחו לכלכל עצמן ולהחזיק בחוג לקוחות, גם כאשר לא ניתן להן רישיון עסק. במקביל המשיכו הנשים בתפקידן המסורתי של טיפול במשפחה לצד העבודה.

התנאים בגטאות היו קשים, והיהודים חיו בצפיפות, דוחק ורעב. נשים מכרו את חפציהן תמורה למזון, וסיכנו עצמן ביציאה מהגטאות על מנת להשיג מזון הן למשפחתן והן לצורכי מסחר. היו שמצאו דרכים מקוריות לחלוקת המזון המועט בין כל בני המשפחה כשרבות מהאמהות ויתרו על האוכל שלהן על מנת שילדיהן יאכלו, והיו גם ששמרו למשפחתן את מנת המזון הנוספת שקיבלו בעבודה.

במחנות הופרדו הנשים משאר בני המשפחה, כך שאיבדו אף את תפקידן כאחראיות להזנת המשפחה. הרעב והדאגה לאוכל גרמו לחלקן להעלות על הכתב את התפריטים המשפחתיים, וככל שגבר הרעב כך תפס הדיבור על אוכל מקום מרכזי יותר בשיח הנשי.

שמירה על היגיינה עריכה

המחסור בסבון ובמים לרחצה ובחומרי הסקה לחימום הבית, והיעדר כל תנאים לכביסה, הכתיב את רמת הניקיון האישי. בגדים שבלו לא ניתן לחדש. במצב זה לא יכלו הנשים, ולו היעילות ביותר, לשמור על ניקיון בני המשפחה והמגורים, תפקיד שהיה תמיד מתפקידי האם. רמת הניקיון והציבורי ותנאי התברואה, היו ירודים ביותר בכל הגטאות. הגטאות הגדולים והבינוניים הוקמו בדרך כלל בשכונות העניות של הערים. כך היה בקובנה, בווילנה, בלודז' ועוד. לשכונות האלה גורשו לא רק יהודי העיר אלא גם יהודים מערי השדה. הגידול הרב במספר התושבים שיבש לחלוטין כל איזון בין מערכת התברואה והשירותים. האשפה נערמה בחצרות הבתים, בורות הספיגה עלו על גדותיהם, והחצרות והבתים מלאו ברפש. על אף המאמצים הרבים של הנהגת הגטאות, לא נמצאו לבעיה פתרונות סבירים. היעדר התנאים לשמירת הניקיון האישי של תושבי הגטו וחיסולם של שירותי התברואה הציבוריים, גרמו להתפשטות מגפות, בעיקר טיפוס הבהרות. התמותה בגטו ורשה הייתה חסרת תקדים: בשנת 1941 מתו בגטו 43,239 איש מכ- 400,000. כ-10% מבין המתים היו ילדים. בשלושת החודשים הראשונים של 1942 מתו 12,698 איש בגטו, כ-15% מהם ילדים.[5] עם זאת, לא בכל הגטאות היה המצב נואש במידה שווה, בווילנה הצליחו להשתלט על הזוהמה שנערמה בחוצות בחודשים הראשונים להקמת הגטו, וכך גם בקובנה ובמקומות אחרים. ההבדלים נגזרו מגודל הגטו וממספרם היחסי של המגורשים וחסרי הבית. מספרם הגבוה של המגורשים מערי השדה בגטו ורשה, היה הגורם המכריע לתנאים הקשים ששררו בו. לנוכח המציאות הזאת ניצבו האמהות חסרות אונים. הן ניסו נואשות לשמור על בריאות ילדיהן. לא אחת נאלצו להאכיל ילד חולה על חשבון הילדים האחרים במשפחה. מקצת האמהות הרימו ידיים והחליטו שמוטב להן למות עם ילדיהן ולא להוסיף לחיות בתנאים קשים כל כך: הן שכבו עם הילדים בחדרים מוזנחים, רעבו וגססו. מקצת האמהות יצאו לפשוט יד בתקווה שמישהו ירחם עליהן ועל ילדיהן. אמהות אחרות אזרו את שארית כוחן ומצאו דרכים מדרכים שונות לשמור על הילדים.

התמודדות עם גורל הילדים עריכה

נשים נאלצו להתמודד עם ההחלטה ללכת עם ילדיהן אל המוות או לבחור בחיים. היו מקרים שבהם הופרדו הנשים מילדיהן בכוח ונאלצו להתמודד עם חוסר הידיעה על העולה בגורלם או עם הידיעה שהם נשלחים למותם. כשהופעלו האקציות ובזמן חיסול הגטו, נשים ניסו בכל דרך להגן על חיי ילדיהן, למשל על ידי החבאתם במקומות מסתור או על ידי הרדמתם עם סמי הרדמה על מנת שלא ירעישו וייתפסו. באקציות ניסו חלקן להשיג אישור חדש להן ולילדיהן להישאר בגטו. היו שקנו מסמכים אריים, ובזכות החזות הארית של ילדיהן והשליטה בשפה או על ידי שוחד לשוטרים הוציאו את ילדיהן מחוץ לגטו. היו נשים שאף בחרו ללכת עם ילדיהן למוות. בזמן חיסול הגטו, על אף הידיעה שאנשי האס אס בודקים כל חבילה שבידי היהודים, הסתכנו נשים והוציאו את ילדיהן בתיקים ובשקים. במקרים מעטים נתנו נשים חסדים מיניים לשוטרים ובכך אפשרו לילדיהם העברה למחנות עבודה במקום להשמדה.

היריון ולידה עריכה

דפוסי ההריון והלידה היו שונים מאוד בין נשים שחיו בגטאות, לכאלו שהגיעו למחנות. בגטאות, על אף הצפיפות, הרעב והפחד, היהודים המשיכו לחיות בתא המשפחתי, ובדרך כלל גם בעיר שהכירו. "בגטו, גם אם היו נדחסות כמה משפחות בדירה אחת, עדיין השתמר במשהו התא המשפחתי, משהו בנורמטיביות של החיים נמשך – והיו גם הריונות ולידות. אפשר לחלק את הגטאות לגטאות עבודה, שהוקמו כדי לספק עובדי כפייה, וגטאות שלא לצורך עבודה. בגטאות עבודה, גם הנשים עבדו עבודות פיזיות קשות, שכמובן הקשו על נשיאת ההריון, וגרמו לנשים להשתדל להימנע מלהרות גם אם רצו בכך". לכך נוספו כמובן גם בעיות תזונה, היגיינה ופרטיות – לא היה איפה להתייחד, והנשים היו במצב גופני ירוד שלא תמיד אפשר להרות. "בחברה נורמלית, שיעור הנולדים גדול משיעור המתים, אבל בגטאות כמובן שהמצב היה הפוך, למרות שכן היה רצון של חלק מהנשים להרות וללדת", מציינת ד"ר פרייס.

איסור היריון ולידה בגטו עריכה

במהלך שנת 1942 התפרסמו בגטאות פקודות האוסרות היריון ולידה. בפקודות אלה נקבע מועד אחרון לביצוע הלידות. על הרופאים, האחיות והמיילדות נאסר להגיש עזרה לנשים בלידתן לאחר המועד הנקוב. לא היו אמצעי מניעה, ועל כן המשיכו הנשים להרות. אלה שהרו נאלצו להתמודד עם ההתלבטות לגבי קיום הפקודה לצד הרצון ללדת. העונש על הפרת פקודות אלה היה מוות. אישה שנמצאה בהיריון נענשה, היא ובני משפחתה. מחסור באמצעים רפואיים מתאימים ותנאים גרועים אילצו את הרופאים לבצע הפסקות היריון וזירוז לידות בדרכים לא בטוחות אשר סיכנו את חיי הנשים והתינוקות; ניתוחים בוצעו על גבי תנורים, בחדרים חשוכים, במקומות צרים ובתנאים לא סניטריים. בעקבות האיסור אירעו מקרים שבהם הועברו נשים בכפייה על ידי משטרת הגטו לבתי החולים לשם ביצוע הפלות. בחלק מהגטאות איים היודנראט על מפרות החוק בהפסקת כרטיסי המזון, בפגיעה בעבודה, במניעת עזרה רפואית מהאישה ואף בהסגרת המשפחה למשטרת הביטחון של הגטו.

בעקבות איסור ההיריון והלידה נאלצו נשים להתמודד עם ההחלטה לבצע הפלה או להמשיך בהיריון. היו שביצעו הפלה באופן מידי, היו שביצעו הפלה מלאכותית לאחר התלבטות ארוכה יותר והיו שסירבו לבצע הפלה חרף הסיכון. בין הנשים שהחליטו להמשיך בהריונן היו שעשו זאת מתוך רצון להמשיך את שושלת הבעל שנספה או מתוך רצון ליצור חיים במקום בו נלקחים חיים. בגטו וילנה הוקמה במרפאת הגטו תחנת ייעוץ לנשים הרות, אשר סיפקה אמצעי מניעה שפיתח ד"ר פינגרהוט ושחולקו בין היתר על ידי נשות המחלקה האפידמיולוגית שהיו ממונות על שמירת ההיגיינה בדירות ובבתים בגטו. בגטאות אחרים ביצעו הפלות ולידות מוקדמות על מנת להתמודד עם האיסור, והיו מקרים שבהם תינוקות שנולדו-חיים הומתו על ידי הרופאים בהסכמת האם מתוך הבנה לסיכון הגדול. נשים שבחרו להמשיך בהיריון נאלצו להסתתר בחודשי ההיריון האחרונים וללדת (לפעמים ללא סיוע רפואי) בסתר. ילדים אלו נרשמו כילדים שנולדו לפני הכניסה לגטו. היו מקרים שבהם הצליחו האימהות להוציא את ילדיהן בחבילות ובתיקים מהגטו למקום מסתור.

היריון ולידה במחנות עריכה

במחנות היה המצב שונה. הפקודות בדבר היריון ולידה לא היו חד משמעיות, והשתנו בהתאם לקפריזות של המפקדים והאחראים בדרגות השונות. כך, ניתנו פקודות המורות לשלוח את העוברים לצורכי ניסויים או לשלוחם למשרפות בעוד שהאמהות יכולות להישאר בחיים, אך בפועל נשים הרות היו מוצאות מחוץ למחנה. עדויות תיארו שוטרי מחנה שהיו מכים נשים בבטנן, משסים בהן כלבים וזורקים אותן חיות למשרפות. היו פקודות המאשרות לנשים ללדת ולתינוק לחיות אך במקביל מנעו מהאמהות תוספות מזון החיוניות להנקה או שמנעו מהן להיניק וכך תינוקות גססו למוות. [וולף-הוניגמן]

במחנות, בניגוד לגטאות, פעלו רופאות ללא צוות רפואי תומך, ולכן כל החלטה לעזור ולטפל באישה הרה הייתה בחירה ויוזמה אישית שלהן. ביצוע הפלות וכל התערבות בהריונות במחנה הנשים הוו סיכון לרופאה ואף על פי כן היו רופאות שסייעו לנשים הרות בהסתרת הריונן, בביצוע הפלות ובהרג התינוקות, על מנת להצילן.

רוב ההפלות בוצעו על רצפות הצריפים ללא מכשירים וכלים רפואיים. בוצעו גם לידות, אם כי מעטות, והתינוקות הומתו על ידי האמהות, נשים אחרות או הנאצים. במקרים בודדים נמסרו התינוקות לאימוץ.

ידוע על מספר תינוקות יהודיים שנולדו באושוויץ ונותרו בחיים[6]

נשיות בשואה עריכה

התעללות מינית נגד הנשים עריכה

הנשים היהודיות בשואה חוו התעללות מינית ואונס מצד גרמנים. גברים גרמנים התעללו ביהודיות אך לא הרבו לאנוס אותן בגלל איסור קיום יחסים בין ארי למי שאינו ארי על פי חוקי נירנברג - הראסנשאנדה [Rassensschande], מה שלא הפריע למשתפי הפעולה מעמים אחרים. היו גזרות מיוחדות שאילצו את הנשים היהודיות לעבור בדיקות משפילות בעירום, וביניהן בדיקות גינקולוגיות בידי רופא גרמני, חוויה אשר נחקקה בזיכרונן כקשה ביותר. מספרות השואה עולה, כי ההתייחסות אל נשים הייתה כשעשוע וכאל חפץ, וכי הן נפלו באופן זה קורבן לניצול מיני מצד הנאצים.

הנשיות כגורם מסייע עריכה

היהודים בגטו נשלחו לעבודות כפייה פיזיות וקשות. היו מקרים שבהם היחס לנשים בעבודות אלו היה שונה מהיחס לגברים, והיו חיילים שנהגו בנשים באופן לא אלים ואף העבירו להם תוספת של מזון. יופי היווה יתרון בתקופה זו, שכן נשים יפות נשלחו לעבודות במקומות אזרחיים, שם זכו לעיתים ליחס אנושי מהעובדים במקום. לפני הסלקציות היו נשים מורחות את עצמן בסומק כדי להיראות בריאות יותר.

נשים בתנועות ההתנגדות עריכה

 
פסל ארבע הגיבורות של אושוויץ ביד ושם

היו נערות צעירות שהשתייכו לתנועות הנוער שפעלו לפני המלחמה, ואשר לקחו חלק בארגוני הלוחמה כדוגמת "החלוץ הלוחם" ו"איסקרא". בארגונים אלה הן תפקדו ברוב המקרים כמטפלות, כמבריחות וכקשריות; מעטות היו בין המנהיגים. הסוכנות עברו מגטו לגטו בעודן מבריחות נשק, חומר נפץ ועיתונות מחתרתית. הן עזרו בניהול העבודה הטכנית, בריגול, במציאת מקומות מסתור, בזיוף תעודות ובהפצת חומר חינוכי. הן טיפלו באנשים שהסתתרו ובילדים שהוחבאו או התייתמו מהוריהם. בנוסף, הן ספקו אווירה משפחתית, חום ודאגה ללוחמים. בגטו ורשה פעלו, בין יתר הקשריות והלוחמות, צביה לובטקין, טוסיה אלטמן. ולונקה קוז'יברודסקה. בגטו ביאליסטוק ובגטו וילנה פעלה בין היתר טמה שניידרמן

גם במחנות הקימו נשים ארגוני התנגדות. הן יצרו קשרים עם המחתרות של מחנות הגברים והתעדכנו בכל התפתחויות המלחמה. הן ידעו על אקציות ופעולות שונות לפני ביצוען וכך הודיעו עליהם לשאר הנשים וייעצו להן כיצד לנהוג. הן ספקו מזון, ביגוד תרופות ועוד. בין הלוחמות במרד הזונדרקומנדו באושוויץ היו רוז'ה רובוטה, רגינה ספירשטיין, אסתר וייסבלום ואלה גרטנר.

בבודפשט, אליה פלשו הגרמנים רק ב-1944, נשים רבות מקרב המחתרת החלוצית בהונגריה בתקופת השואה, לקחו חלק בהצלה בעזרת תעודות מזויפות, אספקת תלושי מזון, מציאת מקומות מחסה ובהברחת צעירים לאזורים שנחשבו בטוחים ובעיקר לרומניה[7]. נשקה גולדפרב פעילה מרכזית במחתרת התבלטה בתושייתה ובאומץ לבה. היא עסקה במגוון רחב של פעילויות ושליחויות. באחת הפעולות נתפסה, יחד עם צבי וחברים אחרים, נחקרה ועונתה קשות, אך לא גילתה את סודותיה[8].

היו נשים שלקחו חלק בפעולות הפרטיזנים. בקבוצות הלא יהודיות לרוב לא היו נשים רצויות, ומשהתקבלו עסקו בניקיון או בטיפול, או שהיוו בנות זוג ללוחמים.

על אף הסיכון הגבוה, הכרוך בהשתתפות בארגוני התנגדות, נשים הצטרפו לארגונים מסיבות מגוונות: הרצון לנקום, המאבק למען העתיד, למען כבוד האומה היהודית, הערצה למנהיגים שונים או לחץ חברתי.

נשים רבות היו פעילות בהצלת יהודים, בין אם מתוך אזורי הכיבוש של הנאצים ובעלי בריתם כגון גיזי פליישמן מקבוצת העבודה בסלובקיה, ובין אם מחוץ לאזורי השליטה הנאצית, כגון רחה שטרנבוך שפעלה משווייץ.

קיימים לא מעט סיפורי גבורה של נשים, כגון גוסטה דוידזון דרנגר, חברה בתנועת הנוער עקיבא וממייסדות המחתרת החלוץ הלוחם בקרקוב שבפולין, שכתבה את סיפור תולדות המחתרת על קרעי נייר טואלט בזמן שהייתה עצורה אצל הגסטאפו ב-1943. היא הצליחה לברוח מהגסטאפו, אך נאסרה והוצאה להורג לאחר-מכן. הכתבים שלה פורסמו לראשונה בפולנית ב-1946, ומאז תורגמו לעברית ואנגלית תחת הכותרת היומן של יוסטינה. ועדיין, נשים גיבורות הן לא חלק מרכזי מהנרטיב של השואה, והפערים האלה עדיין לא מסבירים את מחיקתן מהשיח.

נשים בתפקידי לחימה עריכה

ככל הידוע גיוס נשים לצבא בכלל ולצבא זר בפרט היה תקדים בהיסטוריה היהודית. בהיעדר עצמאות מדינית גברים יהודים שירתו בצבאות המדינות שבהן הם חיו, אבל נשים יהודיות לא שירתו מעולם בצורה מאורגנת בצבא כלשהו. מלחמת העולם השנייה הייתה הפעם הראשונה שנשים יהודיות לבשו מדים ועזבו את הבית כדי להגן עליו ולסייע לעם היהודי ממרחקים[9].

כמעט שני מיליון נשים השתתפו במלחמת העולם השנייה, כ-7.5 אחוזים מהן היו יהודיות. מחציתן בקו החזית, בעיקר בצבא הסובייטי, האחרות במסגרת בעלות הברית ובמסגרות התנדבותיות (וולונטריות) שגייסו עשרות אלפים כתומכות לחימה, בהן טייסות, רופאות, חובשות ואחיות, מרגלות, נהגות, תצפיתניות, עובדות סוציאליות, טכנאיות ומחסנאיות. כמו כן הן גויסו לסייע בעורף החזיתות ולטפל בפליטי מלחמה[9].

כ-4,500 נשים מפלשתינה - ישראל התגייסו לצבא הבריטי בתוכן כ- 3,500 ל -Auxiliary Territorial Service ATS וכ- 700 ל- Service Force Air Auxiliary WAAFS. רובן היוו אחר כך תשתית להקמתו של "חיל הנשים" בצה"ל. בצבא הסובייטי נלחמו יותר מ-1,000,000 נשים, מחציתן בקו הראשון, מתוכן כ- 100,000 יהודיות. כ- 1,100 טייסות-קרב ומקלעניות-אוויר, מתוכן כ- 400 יהודיות, כ- 200,000 אחיות וחובשות, מתוכן כ- 50,000 יהודיות, כ- 100,000 בשריון, בעמדות נ"מ, בחיל החימוש וההנדסה, בצנחנים ובמודיעין. מתוכן כ- 30,000 יהודיות. כ-400,000 נהרגו בסך הכל. בצבא ארצות-הברית נלחמו כ-300,000 נשים, כ- % 10 מתוכן יהודיות. כ- 2,000 טייסות, כ- 20,000 בחיל הים, כ- 100,00 בחיל הרפואה שכללו רופאות, אחיות, חובשות ועובדות סוציאליות, כ- 500 נהרגו; בצבא הבריטי שרתו 250,000 נשים, 200,000 בחיל האוויר בתוכן 165 טייסות, 8,000 בחיל הים, כ- 300 נהרגו; בצבא קנדה שרתו כ- 45,000 נשים, 17,000 בחיל האוויר, 21,000 בחיל יבשה; בצבא אוסטרליה שרתו 27,000 נשים. במסגרת יחידות הפרטיזנים במזרח אירופה ומרכזה פעלו כ- 15,000נשים בהתקוממות ובלחימה ביערות נגד הנאצים ומשתפי-הפעולה. אלה רק כמה מהנתונים המדהימים אודות השתתפותן של נשים במערכות הצבאיות במלחמת העולם השנייה[10][9].

לוחמות אימהות עריכה

דומה שאין תקדים בהיסטוריה להתגייסות אימהות לצבא סדיר ועוד בצעד התנדבותי ולא בחוק. גם במדינות שבהן נחקק חוק לגיוס חובה של נשים אנגליה או שהוצא צו ברוסיה במלחמת העולם השנייה וגם אחריה, לא עלה הנושא של גיוס אימהות. קבוצה ייחודית מאד היו כ־120 אימהות מפלשתינה - א"י מבין המגויסות ששירתו בכוחות הבריטיים כמעט 3% מכלל המגויסות. בספרות העוסקת בשירות נשים בצבאות במלחמת העולם השנייה, לא נמצאו נתונים כלשהם על שירותן של אימהות בצבא. כאשר נקראו נשים להתגייס לצבאות בעלות הברית, הופנתה הפנייה לנשים רווקות או נשואות ללא ילדים. בספר הרשמי של ATS, שיצא לאור בבריטניה מטעם משרד המלחמה בשנת 1949 אין התייחסות לנושא האימהות. כך גם בספר התקנות הרשמי של ATS שהופץ בבריטניה תוך כדי המלחמה והקיף את כל תחומי השירות של הנשים שהתגייסו לחיל. עד מלחמת העולם השנייה אימהות היו חברות בארגונים צבאיים ־ מחתרתיים. כך למשל רבות מחברות 'ההגנה' היו נשואות ואימהות לילדים, בניגוד למשל לחברות הפלמ"ח ולנשים בארגון 'השומר', אבל את תפקידיהן בארגון הן מילאו נוסף על עיסוקיהן האזרחיים הרגילים, ולא התנתקו ממשפחותיהן.[11]גיוס נשים מהיישוב היה פרי יזמה של 'מועצת ארגוני הנשים'. המועצה, שבראשה עמדה הדסה סמואל, פנתה אל מפקדת הצבא הבריטי במזרח התיכון כבר במרס 1941. רוב המגויסות, מתוך 120 האימהות שהתגייסו בסך הכול, התגייסו לATS, ומקרב אלה – רובן בשנה הראשונה לגיוס, כלומר בשנת 1942 .רוב האימהות שהתגייסו לWAAF עשו זאת בשנת 1943. רוב האימהות היו נשואות. לרוב האימהות המגויסות היה ילד אחד, לרבע מהן שני ילדים, ולאחדות אף שלושה או ארבעה ילדים. שתי אימהות היו בנות פחות מעשרים בעת גיוסן לצבא, כמחצית מכלל האימהות היו בשנות העשרים והשלושים לחייהן, כרבע מהן בשנות הארבעים לחייהן, ושלוש נשים היו בנות יותר מחמישים . רוב מוחלט של האימהות היו ילידות חוץ לארץ הרוב המוחלט של האימהות היו ותיקות בארץ וחיו בה יותר מעשרים שנה, בהשוואה לכלל המגויסות, שרובן המוחלט גרו בארץ עד עשרים שנה. עובדה זו יכולה להצביע על הקשר שלהן לארץ ועל המוטיבציה שלהן להתגייס. שיעור האימהות שהתגוררו בערים היה דומה לשיעור העירוניות בכלל המגויסות. רוב האימהות העירוניות שהתגייסו היו שכירות שעבדו במגוון של עבודות: פועלות, עובדות משק בית, מורות, פקידות, מלצריות ועוד. פחות מחמישית מכלל האימהות עבדו במשק ביתן כאשר התגייסו, ומעטות היו עצמאיות רופאות, עורכות דין, ציירת ועוד. מנתונים אלה נראה כי רוב האימהות עזבו מקום עבודה מסודר ושכר כדי להתגייס לצבא, כלומר כמו שאר המגויסות, גם האימהות לא התגייסו מסיבות של אבטלה. ההערכה היא שרוב האימהות המגויסות שירתו בצבא כשלוש שנים, מיעוטן שירתו שנה ואחדות שירתו ארבע שנים. מקצתן שירתו בארץ ישראל והגיעו לביתן רק בסופי שבוע. אחדות שירתו במצרים והגיעו לחופשות של שבוע רק כל שלושה חודשים[11].

כיום עריכה

נושא הנשים בשואה נחקר כיום כחלק מחקר השואה ומהווה נדבך משמעותי בהבנת תקופה זו. עם המודעות הפמיניסטית ההולכת וגדלה, נחקרים תחומים שונים הנוגעים לנשים וכך גם גדלה המודעות לנושא זה. בשנים 2002 ו-2003 התקיימו לראשונה כנסים העוסקים בנושא זה, שהיו משותפים לבית ברל, בית לוחמי הגטאות ובית טרזין, משתתפות הכנסים נסעו ושמעו הרצאות כל יום במוסד אחר מהשלושה במורשת הוצגה התערוכה פנים להתנגדות – נשים בשואה[12], אשר בה מונצחים סיפורי חייהן והתנגדותן של עשרות נשים.

על פי חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוצגה ביד ושם ב-2007 תערוכה העוסקת בנשים בשואה בשם כתמים של אור - להיות אישה בשואה,[13] אשר בה מוצגים פריטים של נשים מתקופת השואה, שירים, מתכונים ויומנים אישיים שנכתבו בידיהן.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • נעמה שי"ק, בצריחות אילמות: נשים יהודיות באושוויץ־בירקנאו, 1945-1942, יד ושם, 2022
  • נחמה טק, נשים וגברים בצל השואה, יד ושם ומכון בן-גוריון, 2013
  • נ' וולף-הוניגמן, דרכי התמודדות עם איסור ההיריון והלידה בתקופת השואה, בתוך: חמדעת, 4, 2002–2003, עמ' 126–134.
  • אסתר הרצוג, נשים ומשפחה בשואה, אוצר המשפט, 2006
  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, הקיבוץ המאוחד, 2010.[14]
  • לאה פרייס, סוגיות של רפואה, אתיקה ומוסר בגטאות וילנה, קובנה ושאוולי, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 71, 2001, עמ' 23–41.
  • פליציה קראי, הנשים בגטו קרקוב, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 71, 2001, עמ' 109–129.
  • מרגריטה שוואלב, יהודיות מסלובקיה במחנה אושוויץ, ילקוט מורשת, בהוצאת בית מורשת, 53, 1992, עמ' 93–101.
  • דורית שריר, דמות האישה בשואה ובציונות בספרי ק' צטניק, מאזנים: ירחון לספרות, ע"א(6), 1997, עמ' 52–55.
  • רחל הודרה, "האישה היהודיה בפולין מראשית הכיבוש ועד לגירוש למחנות", יד ושם קובץ מחקרים 32 (2004), עמ' 325–352.
  • דליה עופר, "נקודת ראותה מבעד למבטי: צציליה סלפאק מספרת על נשים בגיטו ורשה", ילקוט מורשת 75 (2003), עמ' 111- 130.
  • מריון א' קפלן, "לעמוד בעין הסערה ולשמור על ארשת שלוה: נשים יהודיות וחיי היום יום בגרמניה הנאצית", בשביל הזיכרון 18 (1996), עמ' 10–18.
  • יהודית תידור באומל, "הנצחת נשים באנדרטאות לזכר השואה במדינת ישראל", בשביל הזיכרון 12 (אדר-ניסן תשנ"ו\מארס 1996), עמ' 9–13.
  • רושל ג. סיידל, הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, בית לוחמי הגטאות ו, יד ושם, 2007.
  • בתיה דביר, השמיעיני את קולך ונסו הצללים: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה, יד ושם ומורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2019. עם הנשים שנסקרות בספר נמנות חנה סנש, חנה ארנדט, חייקה גרוסמן ועוד.
  • ליאת שטייר-לבני, "הגלות המשולשת – דימוייה של ניצולת השואה בקולנוע הישראלי 2008-1947", בתוך מרגלית שילה וגדעון כ"ץ (עורכים) מגדר בישראל: עיונים בתקומת ישראל (סדרת הנושא), מחקרים חדשים על מגדר ביישוב ובמדינה, עמ' 497 – 520.
  • לילי הלפרט-זמיר, לילי קשטיכר: האישה שכתבה באושוויץ, הוצאת מוסד ביאליק ומורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2021.
  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות שואה בחברה הישראלית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים)
  • Joan Ringelheim, Women and the Holocaust: A Reconsideration of Research, in: Signs, Vol. 10, No. 4, Communities of Women (Summer, 1985), The University of Chicago Press, pp. 741-761.
  • C Rittner & JK Roth, Different voices: women and the Holocaust, New York: Paragon House, 1993.
  • D Ofer & LJ Weitzman, Women in the Holocaust, Yale University Press, 1998.
  • S. Milton, Women and the Holocaust: The Case of German and German-Jewish Women, R. Bridenthal et al.
  • Renate Bridenthal, Atina Grossmann & Marion Kaplan (Editors), When Biology Became Destiny: Women in Weimar and Nazi Germany, New York, 1984, pp. 297-333.
  • Fuchs, E. (Editor). Women and the Holocaust: Narrative and Representation. Lanham & Oxford: University of America Press. 1999.
  • Liat Steir-Livny, Remaking Holocaust Memory: Documentary Cinema by Third-Generation Survivors in Israel, Syracuse: Syracuse University Press, 2019, pp. 25-66.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ עמנואל רינגנבלום, יומן ורשימות מתקופת המלחמה: גטו ורשה - ספטמבר 1939- דצמבר 1942' (כתבים מימי המלחמה א), ישראל גוטמן, יוסף קרמיש וישראל שחם (עורכים), ירושלים: יד ושם, 1992, עמ' 51.
  2. ^ על גטו וייליצ'קה, באתר יד ושם
  3. ^ ישראל גוטמן בשיחה עם יהודית ענבר, יוני 2006 קיימות עדויות דומות במכון משואה וכן במחברת מתכונים ששרדה ממחנה הריכוז לנשים רוונסבריק
  4. ^ מתוך הרצאה של שולמית אימבר,יד ושם
  5. ^ ישעיהו טרונק, מלחמה קעגן יידן דודך פארשפרייטן קראנקייטן [מלחמה נגד היהודים על ידי הפצת מחלות],, ייוו"א בלעטער,, 1953
  6. ^ נולדה באושוויץ
  7. ^ מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה 1944, באתר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
  8. ^ חברי המחתרת, באתר העמותה לחקר תנועות הנוער הציוניות בהונגריה
  9. ^ 1 2 3 דר' תמר קטקו, עשויות ללא חַת: התגייסותן של נשים יהודיות במלחמת העולם השנייה, באתר IDF לוחמה יהודית במלחמת העולם השנייה מיזם משותף של המחלקה להיסטוריה בצה״ל ושל מרכז דדו, ‏אפריל 2021
  10. ^ דר' תמר קטקו, נשים במלחמה, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה
  11. ^ 1 2 ענת גרנית הכהן,, נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים,2011, באתר הוצאת יד יצחק בן-צבי,, ‏2011
  12. ^ פנים להתנגדות – נשים בשואה, באתר מורשת בית עדות ע'ש מרדכי אנילביץ
  13. ^ התערוכה "כתמים של אור" באתר יד ושם
  14. ^ אל האחות הלא ידועה באתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד