חנה סנש

לוחמת ומשוררת יהודיה, מצנחני היישוב

חנה סנשהונגרית: Szenes Anikó; "סנש אניקו"‎; י"א בתמוז תרפ"א, 17 ביולי 1921[2]7 בנובמבר 1944, כ"א בחשוון תש"ה[3]) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מ"צנחני היישוב", שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.

חנה סנש
Szenes Anikó
לידה 17 ביולי 1921
י"א בתמוז תרפ"א
הונגריההונגריה בודפשט, הונגריה
הוצאה להורג 7 בנובמבר 1944 (בגיל 23)
כ"א בחשוון ה'תש"ה
הונגריה
מקום קבורה בית הקברות הצבאי בהר הרצל (28 במרץ 1950) עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1939
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות חיל האוויר המלכותיחיל האוויר המלכותי חיל האוויר המלכותי
מנהלת המבצעים המיוחדים[1]
תקופת הפעילות 19431944
דרגה אשת-אוויר סוג 2[1]
תפקידים בשירות
צנחנית
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
תפקידים אזרחיים
חלוצה, משוררת
הנצחה
קיבוץ יד חנה
ספינת מעפילים
תיכון טכנולוגי "חנה סנש"
בית חנה סנש – קיבוץ שדות ים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
קברה של סנש בהר הרצל בירושלים. טעות בתאריך לידתה תוקנה ב-2022.
חנה סנש בקיבוץ שדות ים

ביוגרפיה

עריכה

חנה סנש נולדה בבודפשט שבהונגריה למשפחה יהודית ליברלית שהייתה מעורה בחברה הכללית. אביה, בֵּלָה סנש, היה עיתונאי, סופר ילדים ומחבר מחזות תיאטרון וקומדיות. בלה סנש נפטר כשחנה הייתה בת שש, ואמה, קתרינה סנש, גידלה אותה.

סנש התקבלה לבית ספר נוצרי קלוויניסטי לבנות, אך נטלה חלק בשיעורי יהדות שיועדו לתלמידים היהודים ובפעילות נוער בבית הכנסת הניאולוגי אליו השתייכה משפחתה. כאשר נבחרה למועצה הספרותית של בית הספר, נמנע ממנה למלא את התפקיד מסיבות אנטישמיות. היא נעשתה ציונית נלהבת לנוכח התפשטותה של האנטישמיות בהונגריה.

עלייה לארץ ישראל

עריכה

בשנת 1939 עלתה לארץ ישראל עם סרטיפיקט שקיבלה מויצו. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי לבנות של חנה מייזל שוחט בנהלל, והצטרפה לקבוצת צעירים שהקימו את קיבוץ שדות ים. בתקופה זו אף הדריכה בקן של הנוער העובד והלומד בקריית חיים.

התנדבות לצבא הבריטי

עריכה

ב-1943 התנדבה לצבא הבריטי, והצטרפה לקבוצת צנחנים שנועדו לצנוח על אדמת אירופה, במסגרת המאבק בגרמניה הנאצית. שם הצופן שלה היה "הגר". ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש, ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944, חצתה סנש את הגבול להונגריה ונתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, עיר הולדתה, שם נחקרה בעינויים. מותה תועד בפרוטוקולים "האסירה בת 23. במצב בריאותי טוב. היא עונתה קשות אבל סירבה להסגיר את חבריה או לבקש חנינה. כיתת היורים לא דייקה בירי, והיא סבלה במשך זמן ארוך עד שליבה הפסיק לפעום."[4]

העמדתה לדין והוצאתה להורג

עריכה

סנש הועמדה לדין בבית דין צבאי הונגרי באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944 (כ"א בחשוון ה'תש"ה).

לאחר מותה, בגיל 23, בבגדיה של סנש נמצאו שתי פתקאות. באחת מהן כתבה מספר חרוזים, בהם חזתה את קיצה, ובשנייה כתבה בקשת סליחה מאמה. סנש ניהלה יומן עד יומה האחרון. יומן זה יצא לאור בעברית ב-1946. אלמונים הביאוה לקבר ישראל, ב"חלקת המרטירים", בבית העלמין היהודי בבודפשט[5].

במהלך מעצרה פעלה אימה קטרינה ככל יכולתה להצילה. במשפט קסטנר העידה קטרינה כי ניסתה שוב ושוב להיפגש עם ישראל קסטנר, על מנת להשתמש בקשריו ההדוקים עם ראשי האס.אס על מנת שיתערב ויסייע להצלת בתה, אך הוא נמנע מלהיפגש איתה בכל התקופה הרלוונטית. קטרינה וגיורא, אחיה של חנה, טוענים בתוקף כי קסטנר נמנע במכוון מהצלתה.

בתחילת 1947, ניסה מפקד ההגנה במזרח אירופה, יעקב סלומון, להתחקות אחר גורלה של סנש בימיה האחרונים. אנשיו, יוסף מאיר וחנה ריבלין, עקבו אחר המשפט שנערך לשופטה של סנש, בטענות ששפט אותה כמרגלת ולא כשבוית מלחמה, ושלא הודיע לעורך דינה לפני הוצאתה להורג. בנוסף, נפגשו סלומון ואנשיו עם אישה שישבה עם סנש בכלא והעידה על ימיה האחרונים. פרטים על התנהלות המשפט ועל העדות, נמסרו למזכירות הקיבוץ המאוחד בדו"ח שכתבה ריבלין במאי 1947[6][7].

הבאת ארונה לישראל

עריכה

במרץ 1950 הובא ארונה של חנה סנש מבודפשט לווינה, שם קיבלה אותו משלחת רשמית של מדינת ישראל, שכללה גם את אחיה של סנש, גיורא. מווינה הובא הארון על סיפון האונייה "קדמה" עד סמוך לחופי הארץ וכאן קיבלו את פניו שלוש ספינות מלחמה של חיל הים הישראלי. הארון הועבר בטקס צבאי לאחת מאוניות המלחמה הישראליות, הוצב על סיפונה כשהוא עטוף בדגל הלאום, מכוסה פרחים ומוקף במשמר כבוד. ב-26 במרץ 1950, הגיע הארון לנמל חיפה. המונים חלקו לחנה סנש כבוד במסע ההלוויה שהתחיל ברחובות חיפה והמשיך בקיבוץ שדות ים שסנש הייתה מראשוניו. שם הוצב ארונה עם משמר כבוד ב"בית חנה סנש" שנחנך באותה שנה[8]. מסע ההלוויה המשיך אחר כך לתל אביב והסתיים בחלקת "יד לצנחני היישוב בארץ שנפלו באירופה" בהר הרצל בירושלים, שבו הובאו לאחר מכן לקבורה גם הצנחנים חביבה רייק ורפאל רייס. מאחורי הארון צעדו אמה, קתרינה סנש, אחיה, גיורא סנש ויואל פלגי, נציג הקבוצה של חנה סנש במחנה שדות ים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרי הממשלה והרמטכ"ל יגאל ידין הניחו זרי פרחים ופלוגת צנחנים ירתה מטח כבוד לזכרה עם סתימת הגולל[9].

ביולי 1993, בהנחיית ממשלת הונגריה, הוצא על ידי בית המשפט העליון של צבא הונגריה פסק דין המבטל את פסק הדין שנקבע לחנה סנש ואת גזר דין המוות שהוטל עליה[10].

משפחתה

עריכה

אמה של חנה, קטלין או קתרינה סנש, ואחיה של סנש, גיורא, התיישבו בחיפה. אמה נפטרה בישראל בשנת 1992 בגיל 96. גיורא סנש נפטר בשנת 1995, והשאיר אחריו שני בנים: איתן ודוד; וחמישה נכדים: רקפת, לילך, דגנית, עומר ועדי. דוד סנש, לימים פסיכולוג, נלקח לשבי במצרים במהלך מלחמת יום כיפור[11].

בן דוד של אביה של חנה סנש, אנדור סנש (1899–1935) היה משורר, מתרגם ועיתונאי בהונגריה. בנו של אנדור, איבאן סנש (1924–2010) היה סופר, מחזאי וזמר-יוצר בהונגרית. בתו, אנדראה סנש (ילידת 1962) הייתה אשת טלוויזיה, מפיקה, עיתונאית ופסיכולוגית.

שירתה ומורשתה

עריכה

סנש כתבה את שיריה בחשאי, וכולם התגלו רק לאחר מותה. שניים משיריה הנודעים הם "אשרי הגפרור" ו"הליכה לקיסריה", המוכר יותר במילותיו "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם".

דמותה של חנה סנש משמשת מופת, ודורות חונכו עליה. סנש הפכה לסמל בהקרבתה למען מדינה עברית ובעמידתה האיתנה בעינויי השבי. תרמו למעמדה הסמלי, ששאר הצנחנים לא זכו לו, שיריה, מכתביה והכתבים הרבים שהשאירה.

שיריה הנודעים

עריכה

שיריה של חנה סנש "אשרי הגפרור", "הליכה לקיסריה" ו"בדידות" הולחנו בידי אברהם דאוס[12], דוד זהבי וגל שריג[13], וזכו לביצועים של זמרים רבים, בהם, בין היתר, אילנה רובינא, חנן יובל, נתנאלה, גדעון זינגר, נורית גלרון, גלי עטרי ומזי כהן, עפרה חזה, שלמה בר, עמיר בניון, וצילה דגן.

אשרי הגפרור

עריכה
 
השיר "אשרי הגפרור", בכתב ידה של חנה סנש
 
חנה סנש בתחפושת פורים, לבושה במדי הצבא ההונגרי, לפני עלייתה לארץ
 
תבליט של חנה סנש בשדות ים. התבליט נוצר ב-1945 על ידי הפסל ההונגרי אנדראש בק לפי בקשתה ובמימונה של קתרינה סנש, אמה של חנה והוא הוצב על קברה של חנה בבודפשט. ב-1950 הובאה חנה לקבורה בישראל והפסל נשאר בבית העלמין בבודפשט. ב-2007 ביוזמת איתן סנש, אחיינה והמשפחה, הועברה אבן התבליט מבודפשט והוצבה בשדות ים, ביתה של חנה בארץ ישראל. הפסל הועבר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון ובסיוע מפעל "אבן קיסר" והפסלת יעל ארצי
 
שלט הנצחה לחנה סנש ברחוב חנה סנש בפתח תקווה

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלְּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדוֹל בְּכָבוֹד...
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

2 במאי 1944, סרדיצה, קרואטיה

הליכה לקיסריה

עריכה

אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.

בדידות

לוּ פָּגַשְׁתִּי אָדָם הַמֵּבִין אֶת הַכֹּל –
בְּלִי מִלִּים וּבְלִי חֵקֶר,
בְּלִי וִדּוּי וּבְלִי שֶׁקֶר,
בְּלִי לִשְׁאֹל.

אֶפְרֹשׂ לְפָנָיו כְּמַפָּה לְבָנָה
אֶת הַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ –
הַזָּהָב וְהָרֶפֶשׁ
וְהוּא יָבִין רַב הֲבָנָה.

וּכְשֶׁשָּׁדַדְתִּי הַלֵּב,
כְּשֶׁהַכֹּל הֵרַקְתִּי וּמָסַרְתִּי,
לֹא אַרְגִּישׁ צַעַר וּכְאֵב,
אֵדַע כִּי הִתְעַשַּׁרְתִּי.

14 באוגוסט 1942, גבעת זייד

הורה לבת גולה

עריכה

ב-1994, התגלה שיר נוסף שכתבה חנה סנש בפברואר 1943, ונותר בין כתביה. השיר "הורה לבת גולה" מתאר את הניגוד שבו עומדת צעירה יהודייה המגיעה לארץ מאירופה – ניגוד בין רצון להשתלב בשמחה ובנעורים המגלמים את החזון הציוני החדש, ומתבטאים בריקוד ההורה, לבין תחושת הבדידות והגעגועים למשפחה, לתרבות ולשפה שהשאירה מאחור[14][15].

השיר זכה לפרסום מחודש בתקשורת לאחר שהולחן בשנת 2012 על ידי נורית הירש וזכה לביצוע של ירדנה ארזי, ששוחרר לרדיו במרץ 2013, ונכלל באלבומה "געגועים לנחל"[16].

הוֹרָה רוֹעֶשֶׁת, גּוֹעֶשֶׁת, סוֹעֶרֶת,
פּוֹרֶצֶת, בּוֹעֶרֶת סְבִיבִי
בְּקֶסֶם שֶׁל קֶצֶב מִגִּיל וּמֵעֶצֶב
מוֹשֶׁכֶת גּוּפִי וְלִבִּי.

הַרֶגֶל צוֹעֶדֶת, הַשֶּׁכֶם רוֹעֵד,
הַשִּׁיר מִתְלַקֵּחַ, הַזֶּמֶר לוֹהֵט
רִקּוּד וְשִׁירָה, תְּפִלָּה בְּלִי מִלָּה
אֶל אֵל הֶעָתִיד, אֶל אֵל יְצִירָה.

וּלְפֶתַע דְּמוּת מְרַחֶפֶת לְנֶגֶד עֵינָי
זְרוֹעִי הִתְּחַמְקָה מֵחִבּוּק חֲבֵרָי
לִבִּי מִתְּנַכֵּר לַשִּׁירָה הַגּוֹעֶשֶׁת
קְרוֹבָה וּרְחוֹקָה אֶת כֻּלִּי הִיא כּוֹבֶשֶׁת.

עֵינַיִם כְּחֻלּוֹת
מַבָּט כֹּה שׁוֹאֵל
שְׁתִיקָה עֲצוּבָה וּפֶה עַקְשָׁנִי,
גּוֹבֵר בִּי הַשֶּׁקֶט
נִשְׁאָרְתִּי עוֹמֶדֶּת
בֵּין מֵאָה, בּוֹדֶדֶת, הִיא וָאֲנִי.

יומנה

עריכה

קטעים מיומנה פורסמו לאחר מותה, ובהם הציטוט הבא:

"אינני זוכרת אם סיפרתי כבר שאני ציונית... אני מרגישה שעכשיו אני יהודייה בעלת הכרה, ובכל מאודי. אני מתגאה ביהדותי ומטרתי לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניינה...
רעיון אחד מעסיק אותי ללא הרף: ארץ ישראל.

לאחר מותה נמצא בבגדיה השיר האחרון שכתבה, מ-20 ביוני 1944, ימים ספורים לאחר מעצרה (בתרגומו של אביגדור המאירי):

אחד – שנים – שלשה... שמונה האורך
שני צעדים הוא רוחב הצלע –
החיים מרפרפים בסימן שאלה.

אחד – שנים – שלשה ... אולי עוד שבוע
או סוף הירח ימצאני פה עדיין.
אך ממעל לראשי – האין.

כעת בחודש יולי בת כ"ג אהי
במשחק נועז עלי מספר עמדתי
הקוביה כרכרה, הפסדתי.

כתביה שראו אור

עריכה

הנצחה

עריכה

סרטים, ספרים ומחזות אודותיה

עריכה
 
תפאורה להצגה "חנה סנש" מאת אהרן מגד בתיאטרון הבימה, 1958. התפאורן: אריה נבון
 
רחוב חנה סנש בנתניה

על חייה ומותה של סנש נכתבו 12 מחזות, ספרים רבים, וכמה סרטי קולנוע. בשנת 1958 הועלה בארץ המחזה "חנה סנש" שכתב הסופר והמחזאי אהרן מגד, אשר הכיר היכרות קרובה את סנש משהותם המשותפת בקיבוץ שדות ים. את סנש גילמה השחקנית מרים זוהר ובתפקיד "אליהו", המפעיל הדמיוני שלה מן "ההגנה", שיחק מישא אשרוב.

הסופר מנחם תלמי חיבר סיפור על משפטה ומותה של חנה סנש שזכה בפרס למדן של עיריית רמת גן כשפורסם בקובץ סיפורים "בעוז רוחם"

בשנת 1988 יצא סרטו של מנחם גולן "מלחמתה של חנה" ("Hanna's War"), שמספר את סיפורה של הצנחנית האמיצה, אשר נפלה שבי בידי צבא הונגריה[21]. בתפקידים המשניים שיחקו הישראלים יהודה אפרוני, שמעון פינקל, אלי גורנשטיין, רמי ברוך ועוד. את חנה סנש גילמה השחקנית ההולנדית/צרפתייה מרושקה דטמרס (Maruschka Detmers).

בשנת 1994 הוצג בערוץ הראשון מחזה מאת מוטי לרנר בשם "קסטנר". המחזה עסק ב"משפט קסטנר", ובמחזה התקיים דיאלוג שבו טוען קסטנר כי סנש נשברה בחקירת הנאצים וחשפה את חבריה, אמירה שאין לה בסיס במציאות[22]. משפחתה של סנש פנתה לבג"ץ בדרישה לאסור את הקרנתו בטלוויזיה של המחזה או לצנזר ממנו את החלק הפוגעני. בג"ץ, בהרכב של שלושה שופטים, פסק שהקרנת המחזה היא חלק מחופש הביטוי, והמחזה הוקרן. בעמדת מיעוט עמד השופט מישאל חשין שפסק, כי זכות היסוד של כבוד האדם של חנה סנש גוברת על זכות חופש הביטוי של המחזאי, וכי אין להקרין את המחזה[23].

בשנת 2008 יצא לאור סרט תיעודי באנגלית בשם Blessed Is the Match (אשרי הגפרור).

בשנת 2021 יצא סרט עלילתי אודותיה בסטורי של הרשת החברתית אינסטגרם, הסרט מגולל את סיפור חייה מעלייתה לארץ עד לתפיסתה והוצאתה להורג. הסרט מבוסס על יומנה המפורסם[24].

בינואר 2024 יצא לאור הספר "חנה סנש - הכוכב שנפל בטרם עת" מאת שאול ובר[25].

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 פרטי הרישום של חנה סנש באתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
  2. ^ על פי דף העד שמסרה אמה של חנה סנש, קטרינה סנש, באתר יד ושם
  3. ^ קורין אלבז-אלוש, תיקון היסטורי: תלמידה שמה לב לטעות, ובמצבת חנה סנש עודכן תאריך הלידה, באתר ynet, 18 באפריל 2022
  4. ^ יאיר לפיד, זיכרונות אחרי מותי סיפורו של יוסף (טומי) לפיד, ירושלים: הוצאת כתר, 2010, עמ' 132
  5. ^   יעל גרינפטר, חנה סנש הובאה לקבורה, באתר הארץ, 22 במרץ 2013
  6. ^ משה יטבת, יענקלה סלומון - זיכרון קרוב רחוק, קיבוץ דליה: זהבית דרור-סלומון, 1999, עמ' 77-79
  7. ^ יוסף בן פורת ואלי נצר (ע), דרכו של לוחם - על יושקה מאיר, קיבוץ דליה: קרן "חבצלת", העמותה לחקר תנועת הנוער החלוצית בהונגריה, המועצה האזורית מטה אשר, מילואות, קיבוץ געתון, 1889, עמ' 58-59
  8. ^ תולדות הבית (בית חנה סנש), באתר העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה
  9. ^ עצמותיה של חנה סנש למנוחות בהר-הרצל, דבר, 20 במרץ 1950
  10. ^ אילן מרסיאנו, מסמכים: חנה סנש גססה שעות ארוכות לפני מותה, באתר ynet, 12 במאי 2003
  11. ^ זיכרונות השבי של ד"ר דוד סנש מסרבים להרפות, ‏2/4/2010
  12. ^ משה גורלי, קומפוזיטורים ארץ ישראליים, דבר, 8 באוגוסט 1947
  13. ^ בדידות - גל שריג / מילים: חנה סנש, נבדק ב-2022-01-27
  14. ^ יהודית באומל, "גשרים בין אתמול ומחר", מקומה של תרבות הגולה בסיפור חייהן של גיבורות העלייה החמישית, קתדרה 114, טבת תשס"ה
  15. ^   בן שלו, ריקוד ההורה העצוב של חנה סנש, באתר הארץ, 14 באפריל 2013
  16. ^ "הורה לבת גולה: שיר חדש של חנה סנש, אתר חיל השריון, 6 בספטמבר 2012
  17. ^ האמנית רות בקמן מלכא עיצבה את הדיוקן והאמן אריה גלזר עיצב את הגיליון. המקור: יעקב צחור (עורך), בולי ישראל תש"ח - תשס"ב, קטלוג מס' 14, רשות הדאר - השירות הבולאי, כתר הוצאה לאור, 2008, עמ' 227
  18. ^ אלי אשכנזי, אחרי 57 שנה, גם המצבה של חנה סנש הועברה לישראל, באתר הארץ, 7 בנובמבר 2007
  19. ^ ג'ולי רוברטסון, חנה סנש בציור קיר ענקי בסן דייגו 2019.
  20. ^ שוש להב, 100 שנים להולדתה: בית חנה סנש המחודש נחנך בקיבוץ שדות ים, באתר IAS, ‏2021-07-20
  21. ^ "מלחמתה של חנה". sratim.co.il
  22. ^ משפט הדיבה של חנה סנש
  23. ^ בג"ץ 6126/94 גיורא סנש ואחרים נ' רשות השידור ואחרים, ניתן ב-26 ביולי 1999
  24. ^ סיפורה של צנחנית: סרט מצמרר מבית צה"ל על חנה סנש | צפו, באתר ערוץ 20, ‏2021-07-25
  25. ^ דף הספר באתר של הוצאת כרמל