סודיות (המכונה גם לעיתים כחשאיות או ערמומיות), היא פעולה של הסתרת מידע (כולל מידע מסווג) מאנשים מסוימים או מקבוצות, בזמן שאולי המסתיר חולק את המידע עם אנשים אחרים. דבר שמוסתר מוכר כסוד.

סודיות היא לפעמים בעלת חשיבות של חיים או מוות. בתמונה, חייל אמריקאי במחנה במלחמת העולם השנייה מביט במראה עם הכיתוב:"אם תדבר יותר מדי,האיש הזה עלול למות"(רמיזה לכך שעשויים להוציא אותו להורג על הפרת הסודיות).

סודיות לעיתים קרובות שנויה במחלוקת, בהתאם לתוכן הסוד, הקבוצה או האנשים שנצרו את הסוד, והמוטיבציה לסודיות. סודיות על ידי גופים ממשלתיים היא לעיתים קרובות מגונה כמוגזמת. התגלות יתר של מידע על אנשים יכולה להתנגש עם מעלות של פרטיות וסודיות.

סודיות אצל בעלי חיים ובני אדם עריכה

 
סודות אצל בני אדם

בעלי חיים מסתירים את מיקום הקן או מיקום הבית שלהם מפני טורפים. סנאים קוברים אגוזים, מסתירים אותם, ומנסים לזכור את מיקומם בשלבים מאוחרים יותר.

בני אדם מנסים להסתיר במודעות היבטים של עצמם מאחרים בשל בושה, פחד מאלימות, דחייה, הטרדה, אובדן הכרה או אובדן של תעסוקה. בני אדם יכולים גם לנסות ולהסתיר היבטים של העצמי שלהם, כאשר אינם מסוגלים לשלב פסיכולוגיה לישות המודעת שלהם. משפחות לפעמים שומרות "סודות משפחה", ומחייבות את בני המשפחה שלא לדון בנושאים מביכים או מביישים, הנוגעים למשפחה עם אנשים זרים, ולפעמים אפילו בתוך המשפחה. רבים מ"סודות משפחה" נשמרים באמצעות הסכמה הדדית (סיפור משפחתי רשמי) כאשר מדבר אדם מהמשפחה עם אדם זר. הסכם לשמירת הסוד הוא לעיתים קרובות בכפייה ודרך התייחסות "מבישה" לכבוד המשפחה. הסוד עשוי להיות אפילו דבר טריוויאלי כמו מתכון בישול.

לשמור בסוד את האסטרטגיה של אדם הוא דבר חשוב בהיבטים רבים של תורת המשחקים.

שיתוף הסוד (אנתרופולוגיה) עריכה

באנתרופולוגיה, שיתוף הסוד הוא דרך של גברים ונשים לקיים יחסים מסורתיים עם גברים ונשים אחרים. הנרטיב הנפוץ שמתאר התנהגות מסוג זה הוא סיפורו הקצר של ג'וזף קונרד - "משתף הסודות".

סודיות בממשלה עריכה

ממשלות לעיתים קרובות מנסות להסתיר מידע מממשלות אחרות ומהציבור. סודות המדינה האלה יכולים לכלול עיצובי נשק, תוכניות צבאיות, טקטיקות של משא ומתן מדיניות וסודות שהושגו כדין מאחרים (מודיעין). לרוב המדינות יש צורה כלשהי של חוק הסודות הרשמי ולסיווג חומר על פי רמת ההגנה (מכאן המונח: "מידע מסווג"). אדם צריך סיווג ביטחוני לגישה ולשיטות הגנה אחרות, כמו שמירת מסמכים בכספת וכדומה.

מעטים יחלקו על התועלת שבשמירת סוד קריטי כמו תכנון נשק גרעיני, אבל רבים מאמינים שסודיות הממשלה היא מוגזמת ולעיתים קרובות מדי מועסקת למטרות פוליטיות. למדינות רבות יש חוקים המנסים להגביל את סודיות הממשלה, כגון חוק חופש המידע. פקידי הממשל לפעמים מדליפים מידע שהם אמורים לשמור בסוד (לדוגמה: פרשת פליים, בשנת 2005).

סודיות בבחירות היא בעיה גוברת, במיוחד החשאיות של ספירת הקולות במכונות ספירה ממוחשבות. במהלך ההצבעה, אזרחים פועלים בייחודיות בבחירת הנציגים שלהם לממשלה. נאמר כי סודיות היא אסורה כנגד הציבור באזור הבחירות כשהממשלה מקבלת את כל הכוח. בכל מקרה, ויתור על סודיות משתנה באופן משמעותי עם ההקשר המעורב.

סודיות של חברות כלכליות עריכה

ארגונים, החל מרב לאומיים עד לחברות רווח לצדקה ללא מטרות רווח, שומרים את הסודות כדי להשיג יתרון תחרותי, על מנת לעמוד בדרישות החוק, או, במקרים מסוימים, כדי להסתיר התנהגות נפשעת. מוצרים חדשים בפיתוח, טכניקות ייצור ייחודיות, או פשוט רשימות של לקוחות, הם סוגי מידע המוגנים על ידי חוקי הסימנים המסחריים. החברה מעודדת את הממציאים לפרסם מידע על פטנטים, בתמורה למונופול מוגבל בזמן על השימוש בו, למרות העידודים האלה, בהתחלה הפטנטים נשמרים בסוד. אגודות שונות משתמשות בסודיות כדרך למשוך אנשים על ידי יצירת תחושה של חשיבות.

חוקים אחרים דורשים מארגונים לשמור בסוד מידע מסוים, כגון רישומים רפואיים או דוחות כספיים, שהם בשלבי תכנון או הכנה (כדי להגביל את הסחר במידע פנים). באירופה יש חוקים נוקשים במיוחד לגבי פרטיות של מסד נתונים.

במדינות רבות, רפורמות נאו-ליברליות של הממשלה כוללות הרחבת מיקור החוץ של משימות ממשלתיות ופונקציות לעסקים פרטיים, במטרה לשפר את היעילות והאפקטיביות בניהול הממשלתי. עם זאת, בין הביקורות על הרפורמות הללו קיימת הטענה כי לשימוש נרחב של "מסחריות בביטחון" (או סודיות) יש סעיפים בחוזים בין הממשלה לספקים פרטיים נוספים, המגבילים אחריות ציבורית של ממשלות ומונעים ביקורת ציבורית נכונה של ביצועים וטוהר מידות של החברות הפרטיות. חששות הועלו כי "מסחריות בביטחון" פתוחה להתעללות משום שניתן להשתמש בה במכוון כדי להסתיר מנהל רע ארגוני או ממשלתי ואף שחיתות. שרשרת של גילויים שערורייתיים בפומבי על ניהול כושל, בזבזני או מושחת של חוזים ממשלתיים במימונים פרטיים לא יטופלו לתקופות ארוכות, לעיתים קרובות גם בניהול של בית סוהר.

סודיות של טכנולוגיה עריכה

  ערכים מורחבים – קריפטוגרפיה, כימוס

שימור הסודות הוא אחד מהמטרות של אבטחת מידע. טכניקות בשימוש כוללות אבטחה פיזית וקריפטוגרפיה. הקריפטוגרפיה תלויה בחשאיות של מפתחות ההצפנה. סודיות היא מקום מרוכז לפשע מאורגן. רבים מאמינים כי טכנולוגיית אבטחה יכולה להיות יעילה יותר אם הוא עצמה לא נשמרת בסוד.

כימוס הוא עיקרון עיצוב בהנדסת תוכנה בהרבה מקרים. זה נחשב לקל יותר כדי לוודא את אמינות התוכנה, אם אפשר להיות בטוחים שאפשר לקבל גישה אל חלקים שונים של התוכנה (ולכן זה תלוי) וכן יש כמות מוגבלת של מידע.

סודיות צבאית עריכה

  ערך מורחב – מודיעין צבאי

סוד צבאי הוא מידע סודי שנעשה ללא זמין לציבור הרחב בכוונה תחילה, ולכן גם לא לאויב, על ידי הצבא כדי להשיג יתרון או כדי לא לחשוף חולשה, להימנע ממבוכה או כדי לסייע במאמצי תעמולה. רוב הסודות הצבאיים הם צבאיים בטבעם, ובדרך כלל מסתירים דברים כמו עוצמות וחולשות של מערכות נשק, טקטיקות, שיטות אימונים, מיקום של כלי נשק ספציפיים ותוכניות. חלק מהמידע הוא גם בתחומים רחבים יותר, כגון תקשורת מאובטחת, הצפנה, פעולות מודיעיניות ושיתופי פעולה עם צדדים שלישיים.

השקפות על סודיות עריכה

 
סודיות ושמירה על סודות. איור משנת 1896

סודיות מוגזמת מצוטטת לעיתים קרובות כמקור לדילמה אנושית. ייתכן כי יש צורך לשקר כדי להחזיק סוד, דבר שעלול להוביל להשלכות פסיכולוגיות. אלטרנטיבית, תשובה על שאלה כששואלים משהו, עשויה להציע את האמת ולכן עשויה לא תמיד להיות מתאימה לשמירת סוד. לפני כמעט 2500 שנים, סופוקלס כתב: "אל תעשה דבר בסתר, הזמן רואה ושומע את הכל, וחושף את הכל".[דרוש מקור] גם גאוטמה בודהה אמר פעם כי "שלושה דברים לא יכולים להישמר זמן רב בסתר: השמש, הירח והאמת".[דרוש מקור]

סוד ביהדות עריכה

בספר משלי[1] נאמר: הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר. במשנה[2] למדו מן הפסוק כי אל לו לדיין לגלות לבעלי הדין את שהתרחש בין כותלי בית הדין: ”ומנין לכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר: אני מזכה וחבירי מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי; על זה נאמר 'לא תלך רכיל בעמיך' ואומר 'הולך רכיל מגלה סוד'”.

בתלמוד[3] מצאנו: ”אמר רבי מנסיא רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא ב'בל יאמר', עד שיאמר לו לך אמור - שנאמר (ויקרא א, א) וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר”. לפי ביאור המאירי, אף אם הדבר לא נאמר בסוד אין לספר אותו ללא קבלת רשות: ”למדנו דרך ארץ - למי שאומר דבר לחבירו אף על פי שלא מסרה לו בסוד - שהוא ב'בל יאמר', אא"כ אמר לו בעל דבר שהוא אומר לו אותן הדברים ב'לך אמור', והוא ענין אומרו: 'נאמן רוח מכסה דבר' - כלומר דבר אף על פי שאינו סוד, ו'הולך רכיל מגלה סוד' - אף על פי שנאמר לו בסוד”. לדעת החפץ חיים[4], דברי הגמרא שאין לספר את ששמע מחברו בלי קבלת רשות אפילו אם סיפור הדברים לא יגרום לו צער או נזק, הם בגדר "מידה טובה בעלמא", או באופן שהכניסו לביתו וסיפר לו ביחידות שמשתמע מכך קצת שהוא מקפיד שלא יגלה לאחרים.

בתלמוד[5] מסופר, כי רב אמי הוציא תלמיד מבית המדרש בעקבות שמועה שגילה דברים שנאמרו בבית המדרש לאחר 22 שנה, והכריז: "דין גלי רזיא" (זה - מגלה סודות).

רבינו יונה פסק בספרו שערי תשובה[6]: ”וחייב האדם להסתיר הסוד אשר יגלה אליו חברו דרך סתר אף על פי שאין בגלוי הסוד ההוא ענין רכילות, כי יש בגלוי הסוד נזק לבעליו וסבה להפר מחשבתו, כמו שנאמר (משלי טו, כב): "הפר מחשבות באין סוד", והשנית - כי מגלה הסוד אך יצא מדרך הצניעות והנה הוא מעביר על דעת בעל הסוד”. כך גם פסק רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים[7].

הרב אליעזר פאפו כותב בספרו פלא יועץ[8]: ”ומה מאד צריך לזהר שלא לגלות סודו של חברו לשום אדם, באשתו אמרו. ואף אם יצוה ויאמר אל תגלה, כי גם חברו כמעשהו ממנו יעשה ויגלה לאחר על מנת שלא יגלה וסוף דבר הקול נשמע. ואמרו באדרא קדישא, דמאן דמגלי רזין כאלו קטן גוברין וכאלו פלח לעבודה זרה, וסימן דא אוקימנא - ההוא דמגלה רזין בידוע דנשמתה לאו איהו מגופא דמלכא קדישא, בגין כך לית בה רזא וכד יפוק נשמתה לא אתדבקא בגופא דמלכא דהא לא אתרה הוא, וי לההוא בר נש, וי לה, וי לנשמתה; זהו תרף דברי הזהר הקדוש (פרשת האזינו, דף רצד ב). יחרד האיש וילפת ולא יגלה סוד חברו. ולא זו אם נאמר לו בדרך סוד, אלא כל שלא אמרו לו לך אמר הרי הוא בבל יאמר כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יומא ד, ב). וכמה פעמים אדם מדבר דבריו עם קרוביו ומידעיו ואינו חושש לצוות שלא יגלו, והולכים ומספרים דברים לחוץ ונפק חרבא. הביטה וראה מה ארע לרבי שמעון בן יוחאי עליו השלום שהלך רבי יהודה בן גרים וספר דברים לחוץ, ופוק חזי מאי סליק בה (שבת לג, א). הנה כי כן סמא דכלא משתוקא, וכמה מהגנות והדפי ואסורא מגיע על אותם המחטטים ומחפשים לידע סוד אחר על ידי שמיעה אחרי הכתל או גנבות דעת או פתיחת אגרות, וידוע חרם דרבנו גרשום מאור הגולה זלה"ה. וכבר כתב בתשובות הלכות קטנות (ח"א סי' רעו) שהמחטט לידע סוד אחר עובר על לא תלך רכיל בעמך (ויקרא יט טז), דמה לו אם מגלה סוד חברו לאחר או מגלה לעצמו, וגם מזה נפיק חרבא ושנאה וקטטה, ואש להבת המחלקת עולה לאין מרפא”.

אחד מהחרמות שתיקן רבינו גרשום הוא שלא לקרוא מכתב של אחר ללא רשותו[9].

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא סודיות בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ספר משלי, פרק י"א, פסוק י"ג
  2. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק ג', משנה ז'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ד', עמוד ב'
  4. ^ הלכות לשון הרע - כלל ב' סעיף י"ג באר מים חיים ס"ק כז, וכלל ט' סעיף ו' באמ"ח ס"ק ט"ו. וראה גם בהלכות רכילות כלל ח' סעיף ה'.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"א, עמוד א'
  6. ^ שער ג', אות רכ"ה
  7. ^ הלכות רכילות כלל ח' סעיף ו'
  8. ^ ערך סוד
  9. ^ הובא בכל בו (סימן קטז), וכן פסק הבאר הגולה (יורה דעה סוף סימן שלד).