סולימאן א-נאבולסי

פוליטיקאי ירדני

סולימאן א-נאבולסיערבית: سليمان النابلسي; בתעתיק מדויק: סלימאן אלנאבלסי; 19081976) היה פוליטיקאי ירדני בעל נטיות סוציאליסטיות. שימש כראש ממשלת ירדן בשנים 19561957.

סולימאן א-נאבולסי
سليمان النابلسي
לידה 1908
סלט, עבר הירדן
פטירה 1976 (בגיל 68 בערך)
עמאן, ירדן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ירדןירדן ממלכת ירדן
השכלה האוניברסיטה האמריקנית בביירות עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה החזית הלאומית
ראש ממשלת ירדן
29 באוקטובר 195613 באפריל 1957
(23 שבועות ו־6 ימים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

שנים מוקדמות עריכה

סולימאן א-נאבולסי נולד בסלט שבעבר הירדן בשנת 1908. למד משפטים באוניברסיטה האמריקנית בביירות, והחל לשמש בתפקידים פוליטיים מאז עצמאותה של ירדן, כנאמן בית המלוכה. הוא כיהן כשר האוצר והכלכלה בשנים 1947-1949 ושוב בשנים 1950-1951[1] ובשנים 19531954 שימש לתקופה קצרה כשגריר ירדן בבריטניה[2]. לאחר שהותרה פעילות מפלגתית בדצמבר 1953, בעקבות צעדי הליברליזציה של ראש הממשלה פאוזי אל-מולקי, נוצר נתק בין נאבולסי למלך חוסיין[3]. ב-1954 א-נאבולסי הקים את "המפלגה הלאומית הסוציאליסטית" שבראשה עמד. כמנהי הסוציאליסטיים א-נאבולסי שאף לנתק את הקשר ההיסטורי בין ירדן ובריטניה, ולחזק במקום זאת קשרים עם מדינות ערב ועם הגוש הקומוניסטי. נאבולסי החרים עם אחרים את הבחירות לפרלמנט באוקטובר 1954 בגלל דיכוי האופוזיציה לטענתם[4] והוא נעצר בגל מעצרים של מתנגדי המשטר והוגלה מהבירה עמאן[5][6]. בשנת 1955 עמד סולימאן בראש המתנגדים לברית בגדאד[7][8]. עמדה זאת הביאה פופולריות רבה למפלגתו[9].

ראש ממשלה עריכה

בבחירות שנערכו באוקטובר 1956 זכתה המפלגה הלאומית הסוציאליסטית ב-12 מושבים מתוך 40 והייתה למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט וחוסיין הטיל על נאבולסי להקים ממשלה[10], למרות שנאבולסי עצמו נכשל במחוז שלו ולא נבחר לפרלמנט. יחד עם המפלגה הקומוניסטית ומפלגת הבעת' הירדנית הקים א-נאבולסי ב-29 באוקטובר ממשלה[11][12], שלא סרה למרותו של המלך חוסיין. א-נאבולסי כיהן גם בתפקיד שר החוץ בממשלתו, אך לצד זאת מינה את מנהיג הבעת', עבדאללה רימאוי לשר בלי תיק במשרד החוץ. שבוע לאחר הקמת הממשלה פרצה מלחמת סיני שבה לחמה ישראל לצד בריטניה וצרפת נגד מצרים. המלך חוסיין היה נחוש להיחלץ לעזרתו של נאצר, בהתאם להסכם שנחתם בין המדינות זמן קצר לפני כן. אך א-נאבולסי, יחד עם הדרג המדיני והצבאי הבכיר, התנגדו מפני שחששו שירדן תצא נפסדת מהמערכה. חוסיין הסכים שלא להכריז מלחמה על ישראל רק לאחר שנאצר הבהיר שאין לכך טעם[13][14].

בהתאם לנטיותיו הסוציאליסטיות והאנטי-אימפריאליסטיות, א-נאבולסי פעל לנתק סופית את הקשר המסורתי בין ירדן לבין בריטניה. כישלון בריטניה כנגד נאצר במלחמת סיני סימן את תום התקופה הבריטית במזרח התיכון, וכך שני הצדדים הבינו כי הקשרים עומדים להיפסק. ב-13 במרץ 1957 בוטל החוזה האנגלו-ירדני. המחלוקת נתגלעה באשר לזהותה של הפטרונית שתירש את בריטניה. א-נאבולסי רצה לחזק את קשרי המדינה עם סין ועם ברית המועצות, וכן פעל להדק את הקשרים עם מדינות ערב המהפכניות - מצרים, סוריה ועיראק[15]. זאת בעוד חוסיין העדיף דווקא את חיזוק הקשרים עם ארצות הברית כחלופה לבריטים, ויצא בגלוי כנגד החבירה לקומוניסטים.

א-נאבולסי, מעודד מביטול ההסכם האנגלו-ירדני, ובהשפעתו של עבדאללה רימאווי, נטה יותר ויותר לגישות קומוניסטיות ובכלל זאת לאפשרות להדיח את המונרכיה בירדן. ב-2 באפריל החליט לכונן קשרים ישירים עם ברית המועצות, בניגוד גמור למדיניותו של חוסיין. ב-7 באפריל א-נאבולסי הרהיב עוז והגיש רשימה של בעלי תפקידים, כולם מקורבים לבית המלוכה, שהממשלה דורשת את התפטרותם. בעקבות זאת המלך דרש את התפטרותה של הממשלה[16].

במקביל א-נאבולסי חיזק את קשריו עם הלגיון הירדני, בייחוד עם הרמטכ"ל דאז עלי אבו נואר. ב-8 באפריל הציבו כוחות הלגיון יחידות בפאתי הבירה כאיתות למלך על כוונותיו ויכולותיו של הצבא ("מבצע האשם"). ב-10 באפריל הממשלה הגישה עוד רשימה של פקידים שדרשה את התפטרותם, אך לכך חוסיין כבר לא היה מוכן להסכים. המלך שלח את בהג'ת א-תלהוני אל הממשלה בדרישה להתפטר. א-נאבלוסי, בטוח ביכולותיו ובתמיכתו בידי הצבא, הסכים לכך[17]. ב-13 באפריל הורה אבו נואר למלך לכונן ממשלה שתהיה מוסכמת על כל הצדדים. במה שנודע לימים בשם "קשר זרקא", הורה ליחידות צבא להתקדם מבסיס זרקא לבירה עמאן ולכתר את ארמון המלוכה. אולם בשלב זה התגלעו מחלוקות בתוככי הצבא. חלק מן הכוחות סרו למרותו של אבו נואר, ואילו חלק הארי, רובו ממוצא בדואי, נותר נאמן לחוסיין. עד מהרה כשל הקשר, אבו נואר הוגלה מן המדינה והחל לפעול נגד המלוכה הירדנית מדמשק. א-נאבולסי גם הוא איבד את כוחו הפוליטי[18].

שנים מאוחרות עריכה

את א-נאבולסי החליף בתפקיד ראש הממשלה חוסיין אל-ח'אלידי. בעקבות הקשר והחשש של חוסיין, הוא הפסיק את המדיניות הליברלית שניסה להנהיג במדינה למן עלותו לשלטון. בסוף אפריל הוכרז מצב עוצר, וכל המפלגות הוצאו אל מחוץ לחוק[19]. בעקבות הדחתו של א-נאבולסי ירדן גם הפנתה עורף לגוש הקומוניסטי וחברה לארצות הברית במסגרת דוקטרינת אייזנהאואר[20]. ביולי החל משפטם של מבצעי הקשר - אנשי צבא והשר עבדאללה רימאוי. א-נאבולסי הושם במעצר בית ושוחרר רק בשנת 1961[21].

בהמשך חייו המשיך בפעילות פוליטית אופוזיציונית. מתחילת שנת 1963 עלה שמו בעיתונות מספר פעמים כמועמד לשוב לתפקיד ראש הממשלה, בצעד של חוסיין להרגיע את דעת הקהל, אולם הוא לא מונה לתפקיד[22]. בנובמבר 1963 מונה נאבולסי לסנאט הירדני[23].

בשנת 1968 עמד בראש הליכוד הלאומי[24], ארגון שגיבש את אנשי השמאל בירדן בתמיכה בפעילות של אש"ף כנגד ישראל[25][26]. בנובמבר 1968 חתם הארגון הסכם לשיתוף פעולה עם אש"ף[27]. ארגון הליכוד הלאומי התקיים עד לאירועי ספטמבר השחור[28].

א-נאבולסי נפטר בשנת 1976[29].

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא סולימאן א-נאבולסי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ממשלה חדשה הורכבה בעבה"י, חרות, 5 בדצמבר 1950
    מו"מ כספי ירדני בריטי, דבר, 16 ביולי 1951
  2. ^ ציר ירדן מקדם בברכה הצהרת גארבט, הַבֹּקֶר, 8 בנובמבר 1953
    הסיוע בריטי לעבה"י - 2.350.000 ל"ש, חרות, 17 בנובמבר 1953
  3. ^ שמואל שגב, הבחירות יזעזעו את ירדן, מעריב, 19 באוקטובר 1956
  4. ^ הבחירות בירדן, קול העם, 24 באוקטובר 1954
  5. ^ השבתון בבירה, זמנים, 22 באוקטובר 1954
  6. ^ א. שאנן, ראש ממשלת ירדן "בובה" בריטית, דבר, 20 בדצמבר 1954
  7. ^ נגד הברית, על המשמר, 20 בפברואר 1955
  8. ^ משבר ממשלתי בירדן בגלל הצעות טמפלר, דבר, 14 בדצמבר 1955
  9. ^ בריטניה שנואה - אהדה למצרים מצפים להכרעה בשאלת א"י השנה, למרחב, 10 בינואר 1956
  10. ^ נבולסי ירכיב ממשלה בירדן, דבר, 28 באוקטובר 1956
  11. ^ נאבולסי משלים הרכב ממשלתו, הַבֹּקֶר, 29 באוקטובר 1956
  12. ^ הושבעה הממשלה בירדן, הַבֹּקֶר, 30 באוקטובר 1956
  13. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 115-116
  14. ^ ראו תיאור מעט שונה ב-משה ז"ק, החשבון והפחד של חוסיין, מעריב, 12 באוקטובר 1986
  15. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 76-79
  16. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 79-80
  17. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 125-126
  18. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 81-83
  19. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 84
  20. ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 133
  21. ^ חוסיין קורא להפסקת הפגנות השנחה, דבר, 3 באפריל 1961
    סולימאן אל-נאבולסי שוחרר ממעצר בית, קול העם, 14 באוגוסט 1961
  22. ^ נאבולסי במקום ווצפי א-תל?, על המשמר, 21 בינואר 1963
    ממשלה פרו-נאצרית תוקם בירדן, הַבֹּקֶר, 24 במרץ 1964
    חוסיין עומד למנות לראש־הממשלה את סולימאן נאבולסי הפרו־נאצרי, דבר, 21 במרץ 1968
  23. ^ נאבולסי חוזר לזירה המדינית בירדן, קול העם, 3 בנובמבר 1963
  24. ^ סימנים של אופוזיציה גוברת לשלטון חוסיין, דבר, 20 בספטמבר 1968
  25. ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 157
  26. ^ ירדן על פרשת דרכים, הצופה, 8 באוקטובר 1968
    "מאבק בהמשכים" ביז חוסין וארגוני החבלה, הצופה, 7 בנובמבר 1968
  27. ^ ארגוני־החבלה חתמו על הסכם לתיאום פעולה, דבר, 17 בנובמבר 1968
  28. ^ חוסיין דורש לשתף את ירדן בדיוני המועצה הלאומית הפלשתינאית, דבר, 2 ביוני 1970
  29. ^ נאבולסי מת בירדן, מעריב, 15 באוקטובר 1976