ספטמבר השחור

עימות שהתנהל בין צבא ירדן לארגוני טרור פלסטינים בחודש ספטמבר 1970

ספטמבר השחורערבית: أيلول الأسود, אַיְלוּל אַל-אַסְוַד; מכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא כינוי ללחימה שהתנהלה בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971.

ספטמבר השחור
أَيْلُول الْأَسْوَد
מחבלים מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה זרקא, אחד האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים הירדנית.
מחבלים מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה זרקא, אחד האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים הירדנית.
מחבלים מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה זרקא, אחד האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים הירדנית.
מלחמה: המלחמה הקרה בזירה הערבית
תאריכי הסכסוך 6 בספטמבר 1970 – 17 ביולי 1971 (45 שבועות)
מקום ירדן
תוצאה

ניצחון צבאי ירדני

הצדדים הלוחמים

ירדןירדן ירדן

° הכוחות המזוינים של ירדן

פקיסטןפקיסטן פקיסטן

סיוע צבאי:
ישראלישראל ישראל
תמיכה:
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
בריטניהבריטניה בריטניה

הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הארגון לשחרור פלסטין
פת"חפת"ח פת"ח
החזית העממית לשחרור פלסטיןהחזית העממית לשחרור פלסטין החזית העממית לשחרור פלסטין
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטיןהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין

נתמך על ידי:
מוג'אהדין ח'לק
ארגוני גרילה איראניים נוספים

סוריהסוריה סוריה (עד נובמבר 1970)
צבא השחרור הפלסטיני
צבא סוריה

מפקדים

הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטיניתיאסר ערפאת
הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטיניתאבו ג'יהאד
החזית העממית לשחרור פלסטיןהחזית העממית לשחרור פלסטיןג'ורג' חבש
החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטיןהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטיןנאיף חוואתמה
סוריהסוריהסלאח ג'דיד

כוחות

65,000-74,000 חיילים

הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית15,000-40,000 חיילים
סוריהסוריה10,000 חיילים
300 טנקים

אבדות

537 הרוגים

3,400 הרוגים פלסטינים
600 הרוגים ונפצעים סורים
120 טנקים ונגמ"שים שאבדו

במשך מספר שנים ארגוני טרור פלסטינים טפחו וגדלו בתוך ירדן, והוציאו מתוך שטחה פעולות טרור נגד ישראל. למעשה, ארגוני הטרור ופת"ח בראשם, הציתו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מיד בתום מלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה מערכה נגד המחבלים, ומדי פעם ביצעה פשיטות לתוך שטח ירדן, שהובילו לעימות ישיר מול הלגיון הערבי, הגדולה שבהן בפעולת כראמה. במהלך הלחימה ניסתה ישראל להפעיל לחץ על ירדן בכוח אש כדי שתרסן את המחבלים, וכתוצאה מכך נפגעו תשתיות הגדה המזרחית ומצבה הכלכלי החמיר.

ירדן מצידה העניקה תמיכה, במידה כזאת או אחרת, לארגוני הטרור, אך היחסים בינה לבין הארגונים הללו הידרדרו. ארגוני הטרור ישבו במעוז הכוח שלהם, מחנות הפליטים, והתנהלו כמיליציות ששלטו בשטח, ללא כבוד לממשל הירדני וללא היענות לחוקיה של ירדן. המיליציות הללו הפכו ל"מדינה בתוך מדינה" בלב ירדן, ומשלב מסוים איימו על עצם קיומה של הממלכה הירדנית. ההנהגה הירדנית, בראשה המלך חוסיין, ניסתה להימנע מעימות ישיר מול המחבלים, שכן עימות מסוג זה עלול היה להוביל להתפוררות הממלכה. כאשר החמיר המצב, נחטפו חיילים ירדנים, ארגוני המחבלים הקיצוניים קראו להדיח את המלוכה הירדנית ולהקים על מקומה מדינה פלסטינית וניסו להתנקש במלך חוסיין, הסיק המלך שאם לא יפעל במהרה יאבד את ארצו ויתכן שגם את ראשו, השליט משטר צבאי ופתח במערכה למיגור המיליציות החמושות של ארגוני הטרור.

במהלך המלחמה התערבה סוריה, פלשה לצפון ירדן במטרה לתמוך במחבלים, והייתה סבירות להתערבות של מדינות נוספות. המלך חוסיין, באמצעות תיווך אמריקאי, השיג את הסכמת ישראל שבמידה ויהיה על רגליו האחוריות אזי תתערב האחרונה וחיל האוויר הישראלי יפעל כדי לנטרל את האיום הסורי בצפון. בהנהגה הישראלית היו דיונים על התערבות קרקעית בתוך ירדן במידת הצורך, כדי למנוע מצב שבו תקרוס ועל מקומה תוקם מדינת מחבלים קיצונית הנתונה לחסות סוריה. בתום העימות הצליח הצבא הירדני למגר את האיום בכוחות עצמו, ללא עזרה ישראלית, טיהר את מחנות הפליטים מהחמושים והניס את צבא סוריה חזרה לארצו. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ניסה לתווך בין ירדן לארגוני הטרור הפלסטינים, אך מותו בחטף עצר את מאמצי התיווך.

לאחר מותו של נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה מדיני רחב יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בתהליך בן מספר חודשים של גירוש המחבלים כולם מירדן. בתום מלחמת האזרחים הקצרה שבה למלך חוסיין השליטה בארצו. ארגוני הטרור נסוגו, ברובם, ללבנון, שם הקימו "מדינה בתוך מדינה" חדשה (פתחלנד), ואיימו בפעולות טרור וירי רקטי על מדינת ישראל. פעילותם בלבנון הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ואיומם על ישראל ממנה הוביל, כעבר שתים עשרה שנה, למלחמת שלום הגליל.

רקע עריכה

 
קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטינים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטינים לאיום של ממש על יציבות המשטר. אנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.

ירדן סבלה גם מתגובתה הקשה של ישראל על המתקפות הבלתי פוסקות של הארגונים הפלסטינים על ישראל משטחה של ירדן. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).

המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטינים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטינים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.

פרוץ העימות עריכה

בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי. תחילת העימות הגלוי בניסיון התנקשות בחיי חוסיין, שנערך ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה של בסיסי המחבלים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה, בעיקר בצפון ירדן.

הסלמה ומעורבות בינלאומית עריכה

 
גמאל עבד אל נאצר (במרכז) מתווך להפסקת אש ב-26 בספטמבר 1970. מימין, המלך חוסיין ומשמאל, יאסר ערפאת

בעקבות הידרדרות היחסים בין הממשל הירדני לארגונים הפלסטינים החליט המלך חוסיין לפזר את ממשלת ירדן ולהקים ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, שאף כי היה פלסטיני במוצאו הוא נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטינים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטינים.

במסגרת המתקפה החזיתית של צבא ירדן כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטינים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטינים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטינים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימוניהם של רבים מתוכם היו חלקיים בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הארגונים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטינים עתידים להפסיד במערכה אם לא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ[1].

ההתערבות הסורית עריכה

בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטינים, ב-18 בספטמבר פלשו כוחות שריון סורים לירדן. הכוח הפולש מנה שני גדודים של צבא השחרור הפלסטיני מתוגבר בטנקים מחטיבת השריון 88 שנעו לכיוון אירביד, וב-19 הצטרפה אליהם חטיבת שריון 91 וחטיבה ממוכנת 67. הכוח הסורי מנה כ-300 טנקים. הכוחות כבשו את אירביד והתקדמו דרומה על הציר הראשי לעמאן.

ב-20 לחודש נכנסה חטיבה 60 הירדנית (שריון) לקרב מול הכוחות הסורים. בקרב שהתנהל במשך 6 שעות השיג השריון הירדני עליונות על הסורים ואילץ אותם להסיג את כוחותיהם. ב-21 לחודש תגברו הסורים את כוחותיהם באגד שריון 12 מדיוויזיה 5 ויצאו להתקפת נגד. לטענת הסורים כתוצאה מההתקפה נסוג הכוח הירדני. כוחות סוריה וירדן ביססו קוי הגנה, אך הירדנים הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על הסורים, ובנוסף הותקפו הסורים על ידי חיל האוויר הירדני שפעל ללא הפרעה, בשל חשש הסורים להתערבות אווירית ישראלית. ב-22 לחודש החלו הסורים לסגת משטח ירדן, נסיגה שהושלמה ב-23.

מהלכים מדיניים עריכה

במקביל, פנה המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטינים, לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאים היה עתיד להיות תהליך ממושך אשר עלול להסתיים מאוחר מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית (שכונה "פתחלנד") ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל.

כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה[2]. בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום[3]. בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלה תנועת טנקים סורים חזרה לסוריה. כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.

תוצאות עריכה

בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטינים הוכו על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך המובהק שלהם כנגד השלטון הירדני, אולם רק באמצע יולי 1971 הסתיימו הקרבות לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטינים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם[4].

אחרית דבר עריכה

מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב-2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר גבוה הרבה יותר: כ-20,000. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו המחבלים הפלסטינים מצאו מקום חדש לפעילותם - לבנון. הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם[5]. בנוסף, כווית ולוב שללו מירדן את הסיוע הכספי שהעניקו לה עד לספטמבר 1970, מהלך שמנע מירדן לפתח את צבאה והיה אחד השיקולים של המלך חוסיין שלא להצטרף לסוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים.[6]

סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ספטמבר השחור בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 236-237
  2. ^ עמוס גלבוע, מר מודיעין (ידיעות אחרונות 2013) עמ' 540
  3. ^ אירועי ספטמבר, באתר "יד לשריון"
  4. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 238-239
  5. ^ "קדושים מעונים"
  6. ^ פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, 2021, עמ' 89