פתיחת התפריט הראשי

סיירת אגוז הוקמה לראשונה בשנת 1956, כסיירת הפיקודית של פיקוד הצפון בהוראת אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, אחרי שישראל פלשה לסיני במהלך מבצע "קדש". מקימה ומפקדה הראשון היה אריה גרדי. הסיירת פורקה בשנת 1974.

סיירת אגוז
Egoz unit 1956-1974.png
Egoz Unit.png
פרטים
מדינה ישראלישראל  ישראל
שיוך צה"לצה"ל  צה"ל
סוג סיור
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1956 עריכת הנתון בוויקינתונים
מקים היחידה אריה גרדי
פירוק היחידה 1974 עריכת הנתון בוויקינתונים
מלחמות מלחמת ששת הימים מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים מלחמת יום הכיפורים
פיקוד
יחידת אם פיקוד הצפוןפיקוד הצפון  פיקוד הצפון
מפקדים אריה גרדי (מפקד ראשון)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

מטרתה של היחידה, שהוקמה בשנת 1956 על ידי מפקדה הראשון אריה גרדי, הייתה לפעול בעורף האויב הסורי במקרה שהסורים יחלצו לעזרת בעלי בריתם, המצרים בעקבות מבצע קדש. היחידה הורכבה מחיילים דרוזים בלבד שמטרתם הייתה לעבור את הגבול בין סוריה לישראל ולהתקדם לכיוון הר הדרוזים. באותה תקופה הדרוזים בסוריה היו מסוכסכים עם השלטון הסורי, ותפקיד היחידה היה להמריד את הדרוזים כנגד השלטון כדי לרתק את הסורים לענייני פנים. בסופו של דבר הסורים החליטו שלא להצטרף ללחימה, ורבין הציע לגרדי להמשיך לפקד על היחידה, שנקראה בשם סיירת "אגוז" ולשלבה בפעילויות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון. סיירת אגוז פורקה ב-1957 לאחר שכוח של היחידה עלה על מארב של משמר הגבול באזור שייח אל סקנדר שבאזור אום אל-פאחם. באירוע נהרג חסן אבו נג'ים, חייל הסיירת, מאש ידידותית. בעקבות המקרה הוטלו האשמות הדדיות בין הגורמים שהיו אחראים על תיאום הפעולות.

היחידה הוקמה מחדש בשנת 1963 על ידי סרן יהושע (שייקה) ארז, ותפקידה העיקרי היה לאבטח את המוביל הארצי ואחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1965 קיבל סגן-אלוף חיים סלע את הפיקוד על הסיירת, הסיירת פעלה בלוחמה בהסתננות והייתה חלוצה והניחה יסודות ללוחמה אלקטרונית שהייתה בתחילת דרכה. בשנת 1967 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל את הפיקוד בתור ממלא מקום, סגנו של סלע, סרן אבי תלם שמילא בסיירת מספר תפקידים ובהם, סמ"פ, מ"פ וסגן מפקד הסיירת, והגיע אל הסיירת מסיירת מטכ"ל, את תפקידו מילא עד אוגוסט 1968. בשנת 1967, הפכה לגדוד הסיור הפיקודי של פיקוד הצפון. הגדוד התפרס באזור בית שאן במזרח בקוניטרה ברמת הגולן ובבירנית במערב כשתפקידו העיקרי מארבים באזורי חדירה של מחבלים. עם הקמת הפלוגה הרביעית התמקמה הפלוגה ברמות נפתלי. ממפקדי הגדוד הבולטים באותם ימים היה אורי שמחוני, שפיקד על הגדוד בין השנים 1972-1970. תחת פיקודו בלט הגדוד בביצוע משימות רבות של חדירה באזור דרום לבנון, ופיצוץ מפקדות מחבלים ובתים שמוקמו בכפרים שהיו חשודים ושימשו כבסיסי התארגנות ויציאה של המחבלים, בהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא, הסמוך לבינת ג'בייל, בדצמבר 1970, פשיטה רגלית בלילה קר וגשום במיוחד בה נהרגו כחמישה מחבלים[1], והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם. הגדוד פורק באביב 1974 בגלל מצוקת כוח אדם ביחידות אחרות בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

כוח מן הסיירת, בפיקוד דוד מטק, השתתף בכיבוש פסגת שיא החרמון, לאחר שב-13 באפריל 1974 תקף כוח קומנדו סורי את פסגת שיא החרמון המצויה 15 קילומטרים בעומק השטח הסורי ונשלטה על ידי צה"ל כחלק מהמובלעת. מטרת הסורים הייתה להדוף את צה"ל מנקודת תצפית זו החולשת על עומק המערך הסורי ועל דמשק. הסורים ידעו כי בגלל תנאי השטח ותנאי האקלים הקשים, הסתפק צה"ל בסיורים בלבד בפסגה ולא אייש אותה דרך קבע והצליחו לכבוש את הפסגה ולהשתלט עליה. למחרת, ב-14 באפריל, הורכב כוח בן שישים לוחמים מיחידת האלפיניסטים, סיירת אגוז ומסיירת מטכ"ל[2], בפיקוד רס"ן עמירם לוין, לכבוש את שיא החרמון, בגובה של למעלה מ-2,800 מטר[3]. הכוח העפיל לפסגה, שם ניהל קרב קשה כנגד הקומנדו הסורי שבסופו נכבש שיא החרמון על ידי לוחמי צה"ל[4]. מספר ההרוגים הסורים היה כ-12 ועוד מספר של שבויים ולצה"ל היו כ-30 פצועים. לימים טען לוין, שהקרב היה אחד החשובים בתולדות מדינת ישראל, אך סיפורו נבלע בעקבות מלחמת יום הכיפורים[5].

במאי 2018 פורסם בתכנית הצינור עם גיא לרר כי שמו של החלל הראשון של הסיירת, חסן אבו נג'ים, הודר מהאנדרטת נופלי היחידה, ומשפחתו של אבו נג'ים כלל לא ידעה שאביה נהרג בפעילות של היחידה. בעקבות התחקיר, נערך בדצמבר 2018 טקס לזכרו של אבו נג'ים בהשתתפות חיילי יחידת אגוז כיום, ושמו נוסף לאנדרטה לזכר נופלי הסיירת.

מפקדי היחידה
שם תקופת פיקוד
אריה גרדי 1956–1957
שייקה ארז 1963–1965
חיים סלע 1965–1967
אבי תלם (ממלא מקום) 1967–1968
אורי אלחנני 1968–1970
אורי שמחוני 1970–1972
אבי תלם 1972–1974
משה כפרי 1974

בשנת 1995 הוקמה בפיקוד הצפון יחידת אגוז, שנקראה בשמה של סיירת אגוז.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב ארז, "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים", עמוד 65, אורי שמחוני: "את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות. פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של שלושים- ארבעים מטר, היו תפוסים. רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום".
  2. ^ איזה פריט צה"לי היה הכי משמעותי עבורכם?, אתר פז"ם, ‏ 26.09.2011.
  3. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000. תקופת עמירם לוין, עמוד 165.
  4. ^ משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000, עמוד 164, "לוין ניווט היטב את חייליו וניהל את הקרב בתבונה. בקרב השתתפו גם לוחמי סיירת אגוז בפיקודו של דוד מטק. הלוחמים התקדמו לאט מאוד לקראת מגע אש עם הסורים; כמה מהסורים נהרגו, ואחדים מהם ברחו. ההר נכבש ללא הרוגים ליחידה, אבל שבעה עשר לוחמים נפצעו".
  5. ^ יחידת האלפיניסטים, כיבוש שיא החרמון על ידי כוח בפיקודו של עמירם לוין, מתוך אתר "יחידה".