סימון וייל (פוליטיקאית)

פוליטיקאית צרפתייה

סימון ויילצרפתית: Simone Veil; ‏13 ביולי 192730 ביוני 2017) הייתה פוליטיקאית ועורכת דין יהודיה-צרפתייה, ניצולת השואה. כיהנה כשרה בממשלות צרפת והייתה נשיאת הפרלמנט האירופי. בזמן כהונתה כשרת הבריאות וייל קידמה את זכויותיהן של נשים בצרפת ובניהן את הזכות להפלה. ויל כיהנה גם כנשיאת הקרן לזכר השואה.

סימון וייל
Simone Veil
.
סימון וייל, 2008
לידה 13 ביולי 1927
איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 ביוני 2017 (בגיל 89)
הרובע השביעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הפנתאון של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק פוליטיקאית, מפקחת על ביצוע החוק, עורך דין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה איחוד למען צרפת הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Antoine Veil עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא הפרלמנט האירופי
17 ביולי 1979–19 בינואר 1982
(שנתיים ו־26 שבועות)
Emilio Colombo
Piet Dankert
חברת הפרלמנט האירופי
17 ביולי 1979–30 במרץ 1993
(13 שנים)
Jean-Marie Vanlerenberghe
25 ביולי 1989–30 במרץ 1993
(3 שנים ו־35 שבועות)
24 ביולי 1984–24 ביולי 1989
(5 שנים)
17 ביולי 1979–23 ביולי 1984
(5 שנים)
מזכיר כללי
1970–1974
(כ־4 שנים)
Jacques Patin
Paul Fouret
שר הבריאות
27 במאי 1974–4 ביולי 1979
(5 שנים ו־5 שבועות)
Michel Poniatowski
Michel Poniatowski
29 במרץ 1993–18 במאי 1995
(שנתיים ו־7 שבועות)
Élisabeth Hubert
פרסים והוקרה
  • צלב גדול של לגיון הכבוד (13 ביולי 2012)
  • golden class of the honour medal for Health and Social Affairs (2012)
  • קצין גבוה בלגיון הכבוד (2009)
  • פרס היינריך היינה (2010)
  • ריכרד ניקולאוס פון קודנהובה-קלרגי (2010)
  • פרס מוניסמאניין (1977)
  • פרס קרל הגדול (28 במאי 1981)
  • פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בינלאומי (2005)
  • Schiller Prize of Marbach (2011)
  • הצלב הגדול של מסדר הנסיך אנריקה
  • גבירה מפקדת במסדר האימפריה הבריטית
  • אבירות במסדר ההצטיינות הלאומי
  • פרס זכויות האדם האירופאי של סינטי ורומה
  • מסדר שלושת הכוכבים, דרגה שנייה
  • פרס צפון–דרום עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature Simone Veil.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

וייל נולדה בניס בשם סימון אנני ז'אקוב, בתו של ארכיטקט יהודי. בשנת 1922 נישא הוא לאיבון שטיינמץ ולזוג היו ארבעה ילדים, סימון הייתה בת הזיקונים. המשפחה עברה להתגורר בחבל קוט ד'אזור. וייל סיימה את התיכון יומיים לפני מעצרה על ידי הנאצים ב-28 מרץ 1944[1]. במהלך מלחמת העולם השנייה, במרץ 1944, היא גורשה מצרפת עם משפחתה. יחד עם אמה ואחותה נשלחה וייל לאושוויץ-בירקנאו[2]. אמה נפטרה כעבור זמן קצר, טרם שחרור המחנה ב-1945. אביה ואחיה נפטרו גם הם בתקופה זו, בעוד וייל ושתיים מאחיותיה ניצלו ונותרו בחיים. בתום המלחמה שבה לצרפת והחלה בלימודי משפטים ומדע המדינה, במהלכם פגשה באנטון וייל ונישאה לו ב-26 באוקטובר 1946.

בשנים 19741979 כיהנה וייל כשרת הבריאות בממשלותיהם של ראשי הממשלה ז'אק שיראק וריימון באר[3]. במהלך כהונתה נחקקו חוקים המרחיבים את היתר השימוש באמצעי מניעה (1974) ולראשונה, לאחר מאבק פוליטי קשה, ניתן היתר חוקי לביצוע הפלות. בשנת 1979 נבחרה לכהן בפרלמנט האירופי ומיד לאחר מכן נבחרה לנשיאתו[4].

 
סימון וייל למעלה משמאל בשנת הלימודים 1941–1942

כהונתה כנשיאת הפרלמנט האירופי נמשכה עד 1982. וייל הייתה האישה הראשונה בתפקיד והייתה הראשונה לשאת בתפקיד כאישיות נבחרת (על פני מינוי פוליטי כפי שהיה נהוג עד אותה עת). בשנים 19841993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט. במהלך שנים אלו הייתה יו"ר הוועדה לעניינים משפטיים (1982–1984), חברת הוועדה לאיכות הסביבה, בריאות וצרכנות (1984-1992), חברת הוועדה לנושאים מדיניים (1989 ובשנית בין 1990–1992), חברת הוועדה לענייני חוץ וביטחון ובמסגרתה בוועדת המשנה לזכויות אדם (1992–1993) וממלאת מקום בוועדה למעמד האישה (1989 - 1992). בין השנים 1989–1993 הייתה וייל חברת המשלחת של הפרלמנט האירופי לאספת הנבחרים המשותפת של נציגי האיחוד האירופי ונציגי מדינות אפריקה, הקריביים והאוקיינוס השקט שחתמו על אמנת לומה. עד 1992 כיהנה באספה זו כסגנית יו"ר.

בשנים 19931995 שבה וייל לכהן בממשלת צרפת בתפקיד שרת הרווחה והבריאות והממונה על הרשויות המקומיות.

משנת 1998 כיהנה וייל כחברה באספה החוקתית של צרפת. בשנת 2005 לקחה חלק בקמפיין לעידוד יצירת חוקה עבור האיחוד האירופי. מעורבותה זו הייתה נתונה לביקורת פנימית בצרפת, לאור סתירות שקיימות מתוקף תפקידה באספה החוקתית במדינה ועל אף יציאתה לשבתון במהלך תקופה זו. משנת 2003 חברת מועצת הקרן לסיוע לקורבנות שהוקמה במסגרת בית הדין הפלילי הבינלאומי. בנובמבר 2008 נבחרה לחברה באקדמיה הצרפתית, וב-2010 נכנסה לתפקידה, במושב הקרוי על-שם ז'אן ראסין.

בשנת 1979 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן[5]. וייל היא כלת פרס קרל הגדול לשנת 1981, כלת פרס נסיך אסטוריאס לשנת 2005 ומשנת 1998 היא נושאת בתואר דיים במסגרת מסדר האימפריה הבריטית.

וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90. במלאת שנה למותה הועברה לקבורה בפנתיאון של פריז. וייל היא האישה החמישית שנקברה בפנתיאון[6].

לקריאה נוספתעריכה

  • סימון וייל, חיים, אוטוביוגרפיה, (תרגום מצרפתית: דורית דליות), ירושלים: הוצאת יד ושם והוצאת מטר, 2010.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סימון וייל בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה