סמיר א-ריפאעי
סמיר א-ריפאעי (בערבית: سمير الرفاعي; 30 בינואר 1901 – 12 באוקטובר 1965) היה פוליטיקאי ירדני ממוצא פלסטיני שכיהן שש פעמים כראש ממשלת ירדן. כהונתו הראשונה הייתה כאשר אמירות ירדן הייתה חלק מהמנדט הבריטי על עבר הירדן, ושאר כהונותיו לאחר קבלת עצמאותה של ממלכת ירדן ב-1946, בזמן כהונתו השלישית נרצח המלך עבדאללה. שימש מספר פעמים גם כשר החוץ של ירדן[1].
לידה |
30 בינואר 1901 צפת, האימפריה העות'מאנית | ||||
---|---|---|---|---|---|
פטירה |
12 באוקטובר 1965 (בגיל 64) עמאן, ירדן | ||||
מדינה | ממלכת ירדן | ||||
השכלה | האוניברסיטה האמריקנית בביירות | ||||
מפלגה | עצמאי | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
ביוגרפיה
עריכהא-ריפאעי נולד ב-30 בינואר 1901 בצפת.
בשנות ה-30 וה-40 נמנה עם האליטה הפוליטית הפלסטינית בירדן[2], שם כיהן כמזכיר הכללי של ממשלת ירדן משנת 1933[3][4] ומונה לשר הפנים ביולי 1941[5]. כהונתו הראשונה כראש הממשלה החלה ב-15 באוקטובר 1944 והסתיימה בתאריך 19 במאי 1945, אז הוחלף בידי אבראהים האשם[6]. במהלך כהונתו הוא עסק רבות בענייני ארץ ישראל[7] והיה שותף לשיחות האיחוד הערבי והשתתף בוועידה האחדות הערבית בקהיר[8]. כן עסק א-ריפאעי בתוכנית להקמת סוריה רבתי בסוריה, לבנון, ארץ ישראל ועבר הירדן[9]. בעיתונות פורסמו שמועות שונות על הסיבות להתפטרותו במאי 1945[10].
א-ריפאעי עמד בראש משלחת עבר הירדן לשיחות לונדון בשנת 1946[11]
כהונתו השנייה כראש ממשלה הייתה בחודשים פברואר[12]-דצמבר של שנת 1947[13][14]. בעיתונות נטען שא-ריפאעי נדרש להתפטר בגלל חילוקי דעות עם המלך עבדאללה שרצה לפעול לסיפוח חלק מארץ ישראל ולמימוש תוכנית סוריה רבתי באופן חד צדדי, בעוד א-ריפאעי ביקש להגיע להסכמות בתוך הליגה הערבית[15].
בדצמבר 1948 יצא כשליח מיוחד של עבדאללה ללונדון[16] ובינואר 1949 ביקר בוושינגטון[17]. בסוף 1949 יצא בשליחות המלך לאיראן[18]. בתקופה זו כיהן כ"שר הארמון" או "שר החצר"[19] וניהל גם שיחות על הסכם שלום עם ישראל[20].
בתחילת מרץ 1950 נתבקש להקים ממשלה במקום אל-הודא[21], אולם הוא לא הצליח במשימה[22].
באפריל 1950 לא התמודד א-ריפאעי בבחירות לפרלמנט[23], ובמקום זאת מונה לסנאט[24].
את כהונתו השלישית כראש ממשלה החל בתאריך 4 בדצמבר 1950, לאחר שהחליף את קודמו סעיד אל-מופתי בממשלה שכללה את נציגי הקואליציה בפרלמנט[25]. לאחר חצי שנה בתפקיד, נרצח המלך עבדאללה במהלך ביקור בירושלים, וירש אותו בנו טלאל. שבוע לאחר מכן, לאחר הוצאתם להורג של הקושרים, התפטר א-ריפאעי מתפקיד ראש הממשלה[26]. הוא סיים את כהונתו השלישית ב-25 ביולי 1951.
כהונתו הרביעית של א-ריפאעי התרחשה בזמן מלכותו של חוסיין, בנו של טלאל. בספטמבר 1955 נחתם ההסכם הראשון בברית בגדאד, ברית הגנה אנטי-סובייטית ביוזמת בריטניה וארצות הברית. עיראק הצטרפה לברית, כמו גם מדינות אחרות באסיה, והבריטים ניסו לגייס גם את ירדן לקואליציה זו. חוסיין אמנם תמך ביוזמה זו, אולם ראש ממשלתו סעיד אל-מופתי והשרים הפלסטינים התנגדו לכך והתפטרו בסוף השנה. בעקבות זאת החלו בממלכה מהומות ברוח סוציאליסטית ואנטי-מערבית. שתי ממשלות קצרות מועד, של היזאע אל-מג'אלי ושל אבראהים האשם (בו כיהן א-ריפאעי כסגו ראש הממשלה ושר החוץ[27]) לא הצליחו להרגיע את הרוחות. ב-8 בינואר 1956 התמנה א-ריפאעי לראש ממשלה[28], והודיע באופן רשמי כי ירדן לא תצטרף לברית בגדאד[29]
א-ריפאעי כיהן בתפקיד ראש הממשלה במשך כחצי שנה, עד ל-22 במאי 1956, אז התפטר בעקבות חילוקי דעות עם המלך בענייני מדיניות בעולם הערבי[30]. בתחילת 1958 כיהן כשר החוץ וסגן ראש הממשלה[31] ובעיתונות הישראלית כונה "האיש החזק" של ירדן[32]. בתקופה זאת ניהל את המגעים בנושא היחסים עם ישראל סביב משבר העלייה להר הצופים[33] והוביל את הדיונים על איחוד בין ירדן ועיראק[34]. ב-19 במאי 1958, בעקבות חתימת הסכם האיחוד בין ירדן ועיראק, אבראהים האשם התפטר מתפקיד ראש ממשלת ירדן ומונה לסגן ראש ממשלת האיחוד, וא-ריפאעי מונה לראש ממשלה של ירדן[35]. כהונה זו ארכה כשנה, ובסופה התפטר פעם נוספת במאי 1959, בנימוק של הצורך במנוחה כדי לשמור על בריאותו[36]. עלתה הסברה שהרקע להתפטרות היה ניסיון התנקשות בחוסיין בידי סגן הרמטכ"ל הירדני צאדק אל-שרע בגיבוי מצרים, שעמדה אז בראשות קע"ם[37]. החליפו בתפקיד היזאע אל-מג'אלי. התפטרותו אפשרה ניסיונות להידוק הקשרים עם מצרים[38]. בנובמבר 1959 מונה א-ריפאעי לנשיא הסנאט הירדני[39].
בעקבות הפיכות הבעת' בסוריה ובעיראק בראשית שנת 1963, התפטר ראש הממשלה וספי א-תל וא-ריפאעי החליפו, עם ממשלה שהוגדרה כתקיפה יותר[40] שתפעיל יד קשה נגד גורמים נאצריסטים[41]. עם זאת, היו שהגדירו את מטרת ממשלת א-ריפאעי להדק את הקשרים עם מצרים למרות המתיחות של השנים הקודמות. א-ריפאעי הקים ממשלה שהייתה מורכבת מגורמים בעלי נאמנות מסורתית לבית המלוכה, ובמקביל ניסה לרצות את האופוזיציה. אולם דווקא בתקופה זו פרצו מהומות קשות בממלכה, על רקע ההכרזה על הקמת האיחוד המשולש בין עיראק, סוריה ומצרים. המהומות דוכאו ביד קשה, ובעקבות זאת נאלץ א-ריפאעי להתפטר ב-21 באפריל[42]. ביולי 1963 נתמנה ליושב ראש הסנאט הירדני[43], אולם בנובמבר 1963 הוא התפטר מהסנאט[44].
נפטר בעמאן ב-12 באוקטובר 1965[45].
עמדותיו
עריכהלאור פרסומים כאילו הסכים לעלייה של חצי מיליון יהודים לארץ ישראל והשגת שוויון יהודי-ערבי בה, פרסום גילוי דעת בו כתב שהוא מאמין בצדקתם של תושביה הערבים של ארץ ישראל ועושה כל אשר ביכולתו לסייע להם. הוא הוסיף שהוא רואה בציונות סכנה לעבר הירדן ושמחובתו להילחם בה בכל כוחו"[46].
באוקטובר 1947, הסביר א-ריפאעי בשיחה עם כתבים בריטיים את התנגדותו למדינה יהודית בפלשתינה: "היהודים הם עם שיש לחשוש מפניו, ראו מה עשו בתוך 27 שנה בלבד ... הם גייסו את הונם ואת השפעתם כדי להשיג מדינה מן האו"ם. תן להם עוד 25 שנה והם יהיו על פני המזרח התיכון כולו, בארצנו ובסוריה ובלבנון, בעיראק ובמצרים... הם היו אחראים להצתת שתי מלחמות עולם ... כן, אני קראתי ולמדתי, ואני יודע שהם עמדו מאחורי היטלר בתחילת התנועה שלו".[47]
חיים אישיים
עריכהמשפחתו של א-ריפאעי דומיננטית בפוליטיקה של ירדן. אחיו של סמיר, עבד אל-מונעם א-ריפאעי, שימש גם הוא כראש ממשלת ירדן. כמו כן, בנו זיד א-ריפאעי ונכדו סמיר זיד א-ריפאעי שימשו שניהם כראשי ממשלת ירדן.
לקריאה נוספת
עריכה- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 13–120.
הערות שוליים
עריכה- ^ Index Re-Ri
- ^ נבו, עמ' 25
- ^ הורכבה ממשלה חדשה בעבר הירדן, דואר היום, 20 בנובמבר 1933
- ^ בצל בלודאן, הירדן, 24 בספטמבר 1937
- ^ רבת עמון, דבר, 30 ביולי 1941
- ^ אחר חצות, משמר, 20 במאי 1945
- ^ למשל: ראש ממשלת עבר הירדן מוחה, הצופה, 31 באוקטובר 1944
אהרן כהן, שלב חדש במדיניות הערבית - בעיית ארץ ישראל, משמר, 16 במרץ 1945 - ^ מתאמצים להחיש את ועידת האחדות, דבר, 31 בדצמבר 1944
השלב האחרון בהקמת חבר מדינות ערב, משמר, 15 בפברואר 1945 - ^ סוריה רבתי אינה כוללת עליה יהודית, הַבֹּקֶר, 5 באפריל 1945
אגרות מבירת הארץ, המשקיף, 6 באפריל 1945 - ^ ועדת חקירה, משמר, 9 ביולי 1945
- ^ ואלה ראשי המשלחות הערביות, הַבֹּקֶר, 25 באוגוסט 1946
סוריה רבתי - ענין ערבי טהור, דבר, 25 בספטמבר 1946 - ^ ממשלה חדשה בעבר הירדן, משמר, 4 בפברואר 1947
ממשלה חדשה בעבר הירדן, דבר, 6 בפברואר 1947 - ^ ממשלה חדשה בעבר הירדן, הצופה, 29 בדצמבר 1947
- ^ ממשלה חדשה בעבר הירדן, דבר, 2 בינואר 1948
- ^ עמוס מזרחי, הממשלה העברירדנית החדשה, על המשמר, 9 בפברואר 1948
- ^ שליחו של עבדאללה מבקש הוראות בלונדון, הַבֹּקֶר, 24 בדצמבר 1948
- ^ אגרת עבדאללה לטרומן, דבר, 16 בינואר 1949
ואשינגטון תכיר בעבדאלה ותעניק לו מלווה, קול העם, 23 בינואר 1949 - ^ משלחת מעבה"י לפרס, דבר, 29 בדצמבר 1949
- ^ עבדאללה מטעים שוב את התנגדותו לבינאום ירושלים, דבר, 21 באוקטובר 1949
- ^ נובומייסקי מנהל מו"מ עם נציג עבדאללה, קול העם, 27 בפברואר 1950
המו"מ עם עבר הירדן מתקדם אך לא מסתיים, חרות, 1 במרץ 1950 - ^ ממשלת עבה"י התפטרה, דבר, 3 במרץ 1950
- ^ כיצד נכשל סמיר א-רפאי, הַבֹּקֶר, 6 במרץ 1950
- ^ מצדדי ההסכם עם ישראל מחוץ לפרלמנט, חרות, 12 באפריל 1950
- ^ עבדאללה מינה את הסינאט, על המשמר, 19 באפריל 1950
- ^ גבריאל שטרן, ראשי האופוזיציה צורפו לממשלה החדשה בעבר הירדן, על המשמר, 5 בדצמבר 1950
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 59
- ^ האשם הקים ממשלת־מעבר בירדן, הַבֹּקֶר, 22 בדצמבר 1955
- ^ שקט מתוח שורר בירדן, הַבֹּקֶר, 10 בינואר 1956
- ^ נבו, עמ' 71
- ^ נבו, עמ' 76
- ^ רפאעי: התקפות רדיו רמאללה על קהיר ודמשק - לא על דעת הממשלה, הַבֹּקֶר, 23 בינואר 1958
- ^ א-ריפאעי מקווה לתמיכת בריה"מ בגבולות החלוקה, על המשמר, 1 בינואר 1958
- ^ גבריאל שטרן, השיירה תעלה הבוקר להר, על המשמר, 9 במאי 1958
- ^ פורסמה חוקת האיחוד של עיראק וירדן, דבר, 20 במרץ 1958
- ^ ירדן ועיראק התאחדו רשמית, דבר, 14 במאי 1958
הורכבה ממשלת הפדראציה ההאשמית, דבר, 19 במאי 1958
ריפאעי חוזר על בעית פלשתינא, הַבֹּקֶר, 23 במאי 1958 - ^ התפטרה ממשלת "ירדן", חרות, 6 במאי 1959
- ^ נבו, עמ' 105
- ^ נבו, עמ' 116
- ^ ריפאעי - נשיא הסנט הירדני, הַבֹּקֶר, 2 בנובמבר 1959
- ^ אל תל התפטר; ריפעאי הרכיב ממשלה חדשה בירדן, הצופה, 28 במרץ 1963
- ^ ממשלת יד חזקה הוקמה בירדן, הַבֹּקֶר, 28 במרץ 1963
- ^ ראש ממשלת ירדן הודיע על התפטרותו, דבר, 21 באפריל 1963
- ^ רפאעי נתמנה ליו"ר הסנט הירדני, הַבֹּקֶר, 11 ביולי 1963
- ^ חוסיין לביקור בהודו ופרס, הַבֹּקֶר, 1 בדצמבר 1963
- ^ מת סמיר א־ריפאעי, דבר, 13 באוקטובר 1965
- ^ ראש ממשלת עבה"י על סוריה רבתי, הצופה, 6 באפריל 1945
- ^ בני מוריס, הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים, עמ' 264, הערה 15.