רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך זה עוסק במפלגה בסוריה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בעת (פירושונים).
מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית (בערבית: حزب البعث العربي الاشتراكي, תעתיק: חִזְב אלבעת' אלערַבי אלאִשְתִראכי) הידועה בקצרה כמפלגת הבעת' הוקמה בדמשק בשנות ה-40 כתנועה חילונית, לאומניתסוציאליסטית וערבית, במטרה להיאבק בשלטון הקולוניאליסטי המערבי. משמעות המילה בעת' בערבית הוא "תחייה" או "לידה מחדש". המפלגה פעלה כתנועה פאן-ערבית באמצעות שלוחות בכמה מדינות ערביות, אבל זכתה להצלחה בעיקר בעיראק ובסוריה, בהן עלתה לשלטון בהפיכות ב-1963. שלוחות פחות דומיננטיות של הבעת' התקיימו גם בלבנון, ירדן, לוב ובמידה סמלית גם בערב הסעודית וכווית. הארגון לשחרור פלסטין שנוסד בשנת 1964 אימץ את עיקר המצע שלה וגם את הדגל, אך עם דגש על "תבוסת הציונים", שאותם ראו כחלק מהאימפריאליזם המערבי.
שלוחת הבעת' בסוריה עלתה לשלטון במהפכת 8 במרץ 1963 והחזיקה בשלטון עד לנפילתו ב-8 בדצמבר2024. ב-1966 התפצלו השלוחה הסורית והשלוחה העיראקית של התנועה לארגונים יריבים, בשל מחלוקות אידאולוגיות ומאבק על הנהגת העולם הערבי. בעיראק, מפלגת הבעת' הצליחה להחזיק בשלטון לתקופה קצרה בשנת 1963, אולם אז איבדה את אחיזתה, ורק ביולי1968 חזרה לשלטון מכוח הפיכה נוספת. שלטון הבעת' בעיראק נמשך עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, כשבמרבית שנות האחיזה במוסדות השלטון החזיק סדאם חוסיין בתפקיד הנשיא. תנועות הבעת' בסוריה ועיראק שהו ביחסים קרובים עם אש"ף, והתחרו על תמיכה בו. בהמשך קם גם סניף של בעת' ברשות הפלסטינית.
העקרונות האידאולוגיים של התנועה כוללים סוציאליזם ערבי, לאומנות ופאן-ערביות. עמדותיה החילוניות עומדות בסתירה לאלה של מספר משטרים שמרניים יותר במזרח התיכון. המוטו של הארגון הוא "אחדות, חירות וסוציאליזם" (בערבית: وحدة، حرية، اشتراكية, תעתיק: וַחְדַה, חֻריה, אִשְתִרָאכִּיה). ה"אחדות" מתייחסת לאחדות העולם הערבי; ה"חירות" מתייחס לחופש מהשפעה, התערבות זרה ואף מאסלאם ושבטיות, המהווים מכשול בפני הקדמה הערבית; וה"סוציאליזם" מתייחס לגישה הערבית הסוציאליסטית, השונה מהמרקסיזם.
משנת 1934 עבד כמורה בבית ספר תיכון יוקרתי בדמשק – "התג'היז'". הסטודנטים ותלמידי בתי הספר התיכוניים היו בעלי תודעה פוליטית ערה ביותר בציבור, ולכן היוו קרקע פורייה להפצת רעיונותיהם של עפלק ושל ביטאר. בשנת 1935 סייעו השניים בייסודו ובעריכתו של שבועון שמאלני בשם "א-טליעה" (חיל החלוץ).
כסטודנט, הושפע עפלק ממשנתו של מרקס, ולימים ביסס את מצע המפלגה על חלק מעקרונות המרקסיזם. עפלק התרועע עם קבוצת קומוניסטים אינטלקטואלים, איתם הוציא לאור את מגזין שמאלני בשם "ונגארד" (א-טליעה).
סלאח א-דין אל-ביטאר (1912–1980) נולד למשפחה מוסלמית סונית מקובלת. הוא למד יחד עם מישל עפלק בסורבון, והיה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה. ביטאר הוא סינתזה של איש מחשבה ואיש מעשה, אשר ניחן בכושר ארגוני ופוליטי רב, ותרם רבות להתפתחות המפלגה.
לאחר לימודיו בפריז עבד ביטאר כמורה בסוריה יחד עם עפלק. ב-1936, כאשר חזרו השניים מצרפת, נתקו כמעט לחלוטין את קשריהם עם הקומוניסטים. לדברי עפלק, הם החליטו שקומוניזם עם דגש על עקרון הבינלאומיות לא אפשרי בעולם הערבי. עד 1936 טענו השניים, "היינו אז מרקסיסטים, עם הסתייגויות מועטות".
השניים הקימו תחילה תנועה בשם "תנועת התחייה הערבית" (חרכת אל-אחיאא' אל-ערבי), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת'". בהדרגה הפכה תנועתם לדומיננטית מבין שתי קבוצות הבעת' שהיו קיימות באותו הזמן. התנועה הטמיעה בתוכה גם את ארגונו של ארסוזי, שלא הצליח להתרומם למדרגת מנהיג לאומי. ב-1942 התפטר עפלק מעבודתו כמורה כדי להקדיש את רוב זמנו למפלגה, וב-1947 נבחרו עפלק כמנהיג המפלגה וביטאר כמזכיר הכללי.
זכי אל-ארסוזי, אינטלקטואל ופילוסוףעלווי מאנטיוכיה שבחבל אלכסנדרטה, נולד למשפחת משכילים. גם הוא היה בוגר הסורבון בפריס. במאבק על שאלת מעמדו של חבל אלכסנדרטה ניצב ארסוזי בראש תנועת המחאה נגד סיפוח החבל לטורקיה, ויזם התנגשויות בין ערבים לטורקים. לאחר סיפוח האזור לטורקיה סירב ארסוזי, בדומה לאלפי ערבים אחרים, לחיות תחת שלטון טורקי ועקר דרומה, לסוריה. היה חבר ארגון פשיסטי למחצה של צעירים רדיקליים, "הליגה לפעולה לאומית". הארגון לא היה אפקטיבי במיוחד, וארסוזי נטש אותו. ב-1940 הקים ארסוזי ארגון משלו ובו שישה חברים בשם "אל-בעת' אל-ערבי" או "מפלגת התחייה הערבית", שבשנת 1943 התאחד עם הבעת' שבראשה עמדו עפלק וביטאר.
מישל עפלק וצלאח א-דין ביטאר לא היו הראשונים שניסו לשלב את רעיון הלאומנות הערבית עם סוציאליזם. אמנם בשנות השלושים נוסדה "המפלגה הסוציאלית לאומית הסורית", אלא שהרעיונות של הבעת' היו שונים בכך שהתכוונו לא ללאום מסוים, אלא לאומה הערבית כולה. שלושתם היו אינטלקטואלים ממעמד בינוני אשר בעתיד יהווה בסיס אלקטוראלי של מפלגת הבעת'.
בסוף שנת 1942 נטשו עפלק וביטאר את עבודת ההוראה כדי להקדיש עצמם לפעילות המדינית. הם המשיכו לגבש את ארגונם. הם גייסו תלמידי תיכונים וסטודנטים לפעילות פוליטית: הופצו כרוזים חשאיים, הם ארגנו את ה"רחוב" וה"שוק" לפעולות שביתה, כך שעם עזיבת הצרפתים בשנת 1946 הופיעה מפלגת הבעת' הערבית באופן רשמי כתנועה פוליטית מאורגנת. באותה שנה הופיע לראשונה עיתון המפלגה "אל-בעת'". בשנת 1947 כונסה הוועידה הראשונה של המפלגה ובה נוסח מצע המפלגה.
חתירתם של השניים נגד המשטר לא תמיד עברה בשקט. צברי אל-עסלי, במיניסטריון הפנים, דיכא את חירות העיתונות וחירויות אחרות ואף שלח את ביטאר למחנה מעצר בתדמור שבמדבר הסורי. עפלק התמודד בבחירות בשנים 1943 ו-1947 ונכשל, בשנת 1947 ההצבעה לוותה בזיופים ובשימוש בצבא כדי להשפיע על בוחרים ולאיים על האופוזיציה. כתוצאה מאירועים אלה הבינו עפלק וביטאר את כוחו האמיתי של הצבא. ב-1947 נאבקה בהצלחה מפלגת הבעת' למען הצבעה חופשית וכוללת, אולם מאבקה למען בחירות חשאיות בשנת 1954 לא זכה להצלחה.
מכיוון שהסוציאליזם הערבי אינו מייצג דוקטרינה טהורה אלא הוא סינתזה אידאולוגית, ישנה אפשרות לזרמים שונים להשתלב בתוכו, וכאן מקור כוחו. מצד אחד, שרידים אידאולוגים מסורתיים חזקים (דת), ומצד שני השלכות אידאולוגיות חזקות של מרכזי השפעה עולמיים ממזרח ומערב.
הבעת', כמו כל הזרמים הרשמיים של הסוציאליזם הערבי, שולל את הפילוסופיה של המרקסיזם את המטריאליזם ההיסטורי והדיאלקטי. בסוריה הגורם הדתי-מוסלמי לא היווה גורם מלכד לגבי השכבות העיקריות של המעמד הבינוני במאבקיו הלאומיים והסוציאליסטים. עפלק השתמש באסלאם בצורה עקיפה, האסלאם תומך ב'ערביות' שבמצע הבעת' הכוונה היא בהרגשה ובהכרה בהיותך ערבי.
היסוד האי-רציונלי באידאולוגיית מפלגת הבעת' אינו מופיע בצורה דתית-מוסלמית אלא ברעיונות כגון "אומה ערבית אחת בעלת שליחות נצחית. לאומיות שהיא נצחית ולא שלב היסטורי." (מצע מפלגת הבעת')
מישל עפלק הדגיש את היסוד האידיאליסטי בכך שטען שהפילוסופיה הקומוניסטית מתבססת על המטריאליזם, ומסבירה את ההתפתחות ההיסטורית על ידי הגורם הכלכלי. הפילוסופיה של הבעת' דוחה פילוסופיה מטריאליסטית, מכיוון שלגורם האידיאי והרוחני השפעה מכרעת בהתפתחות החברה האנושית.
הבעת' היא תנועה "פוסט קומוניסטית"; במצע הבעת' מ-1947 נאמר:
"סעיף 3 – מפלגת התחייה היא לאומית כי היא מאמינה בכך, שהלאומיות היא אמת חיה ונצחית ... הרעיון הלאומי בו דוגלת המפלגה הוא רצונו של העם הערבי בשחרור, איחוד..."
"סעיף 4 – מפלגת התחייה היא סוציאליסטית, באשר היא מאמינה שהסוציאליזם נובע מתוך תוכה של הלאומיות הערבית."
העיקרון הסוציאליסטי בסינתזה נובע מהעיקרון הלאומי. הסוציאליזם הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה הלאומית, לכל היותר הוא בבחינת אמצעי ומטרה כאחת.
העיקרון של מפלגת הבעת' הוא אחדות האומה הערבית וחרותה, הערבים הם אומה אחת אשר לה זכות לחיות במדינה אחת בעלת טריטוריה אחת, המולדת הערבית היא יחידה מדינית וכלכלית שאינה ניתנת לחלוקה, כל ההבדלים הקיימים בין בניה טפלים הם ומדומים. במרכיב הלאומי בולטים שלושה מרכיבים:
האיחוד המדיני – השלטון הזר הציב גבולות שלא היו קיימים כדי לשסע את העולם הערבי מבחינה כלכלית ומדינית. בנוסף, השפה הספרותית המשותפת לכל עמי ערב מהווה בסיס "אסטרטגי משותף".
השחרור הלאומי – יש לחסל את שרידי השלטון הזר להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית.
בעיות יחסים פנים ערביות – יש להדגיש את המשותף לעמים הערבים. מפלגת ה"בעת'" הדגישה כי האחדות המדינית לא תהיה בעלת אופי ריכוזי אלא עם אוטונומיה רחבה לכל ארץ.
"הסוציאליזם הערבי" הוא בעל תוכן סוציאלי מוגדר המבדיל אותו מן הסוציאליזם המרקסיסטי, אם כי לקח עקרונות חשובים מהאחרון. מפלגת הבעת' היא סוציאליסטית ומאמינה כי העושר הכלכלי במולדת הערבית הוא קניין האומה. המפלגה מאמינה שהחלוקה של העושר במולדת הערבית אינה צודקת ולכן היא טעונה רביזיה וחלוקה מחדש בין האזרחים בדרך צודקת.
על פי מצע הבעת' כל האזרחים שווים, מוסדות וחברות חייבים להיות קניין האומה ולא בבעלות זרה. תוגבל הבעלות על התעשייה הזעירה, הפועלים ישתתפו בהנהלת בית החרושת ויזכו ברווחים. יבוטל מתן כספים בריבית, ויוקם בנק ממשלתי אחד אשר ינפיק את מטבע המדינה. הממשלה תפקח על סחר החוץ והפנים כדי להגן על הייצור הלאומי מפני התחרות הזרה.
אם כן האידאולוגיה הכלכלית והסוציאליסטית קיבלה מן הסוציאליזם האירופאי כמה יסודות חשובים כגון ביקורת החלוקה על העושר, ביקורת על הרכוש הפרטי, העברת אמצעי היצור העיקריים מבעלות פרטית לבעלות המדינה.
אידאולוגיית הבעת' מציירת חברה אידיאלית של עמלים עצמאיים קטנים, במתכונת טרום קפיטליסטית כמעט, אשר תתבסס על רכוש קטן.
שני עקרונות חשובים מרכיבים את ה"סוציאליזם הערבי" של הבעת':
"עממיות"
"נייטריאליזם"
עקרונות אלה מגדירים את הבעת' בשני מישורים – הלוקאלי והגלובלי. עקרון העממיות מובע על ידי ה"עם". העם זקוק למפלגה המקיימת קשרים עם קציני צבא (האריסטוקרטיה), כדי ליצור מהפכה או הפיכת השלטון למכשיר המשרת את "ההמונים".
מצע הבעת' "סעיף – 5 מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית היא עממית. לכן מסתמכת מפלגה זו בשליחות העם וחותרת להעמקת קשריה עמו, באופן שיוכל לחוש את אישיותו ולממש את זכויותיו בחיים הפרטיים והלאומיים".
אחת מסיסמאות הבעת' הייתה "החוט המשולש": "אחדות, חירות, סוציאליזם". סיסמה זו מצביעה על מטרות היסוד של המפלגה והיא בעלת מסר קצר וקליט שתכליתו לשלהב המונים. המרכיבים של אחדות וסוציאליזם הם רעיונות חדשים לתרבות הפוליטית של העולם הערבי.
שלושת מעצבי תורת הבעת' נחלקו בדעותיהם בנוגע לסדר החשיבות בשילוש. עפלק האמין שהאחדות חשובה יותר, ואילו ארסוזי סבור היה כי החירות חשובה יותר. כיום ברור כי האחדות הייתה יותר דומיננטית, אם בשל הדומיננטיות של עפלק או עקב העובדה שהיא הלהיבה את האוכלוסייה הערבית; אלמנט האחדות היה גם יותר ברור משני המרכיבים האחרים.
האחדות נתפסת בהגות הבעת' כתהליך תחיה שיתקן את האופי והחברה הערביים. דבר זה יושג רק כאשר ישחררו הערבים עצמם מכל הנאמנויות האזוריות, הדתיות והעדתיות. החירות היא גם במובן של חירות אישית – חירות הדיבור, חירות ההתכנסות וחירות האמונה – וכן במובן של חירות מכבלי הקולוניאליזם, ושחרור העמים המשועבדים. הסוציאליזם הערבי הוא ההיפוך הגמור מהמערבי; הוא רוחני ולאומי בעת ובעונה אחת.
בתחילת דרכה של מפלגת הבעת', אשר דגלה בסוציאליזם ערבי, תנאי החברה והכלכלה היו שונים מהתנאים שבהם התפתח הסוציאליזם באירופה. השלטון בסוריה היה קולוניאלי, ובראשו עמדו שליטים פאודליים שעיכבו את התפתחות התעשייה. באמצע תקופת המנדט הצרפתי הופיעו לראשונה ניצני מעמד הביניים העירוני, המורכב מעורכי דין, פקידים, שכירים ואנשי צווארון לבן אחרים. בתקופה זאת הונח יסוד לצבא לאומי בו שירתו שכבות בינוניות ונמוכות ובתוכם אחוז ניכר של בני עדות המיעוטים.
המעמד הבינוני החדש של סוריה החל לצמוח מאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהתרחבות האדמיניסטרציה הממשלתית והציבורית, הגידול בתעשייה והרחבת רשתות החינוך בסוריה. גדל גם הצורך בפקידים, משפטנים ומומחים אחרים למנגנוני המינהל. בנוסף, גדלה הדרישה לטכנאים, מהנדסים ופועלים מקצועיים לתעשייה המודרנית – כל אלה דחפו מספר גדול של צעירים עירוניים משכבות שונות לרכוש השכלה תיכונית, מקצועית, או גבוהה.
רבים מבין הצעירים הללו התמרמרו על הפער הסוציאלי ועל הניצול ששרר בחברה. הם התקוממו נגד שכר נמוך ועל הכישלונות הנחרצים של המנהיגות הלאומית בשני תחומים: במדיניות החוץ – ב-1939 איבדה סוריה את חבל אלכסנדרטה שנכבש בידי טורקיה וב-1948 נחלה מפלה במלחמת העצמאות הישראלית. במדיניות הפנים הפגינה המנהיגות הפוליטית אוזלת יד בנוגע לבעיות המיעוטים.
אף לא אחת מבין המפלגות יכלה להגשים את מטרותיה, בגלל התנאים ששררו בסוריה, מצבן הפנימי והיחסים ביניהן. מצד אחד, מערכת השלטון הייתה ביד המפלגות הלאומיות – שמרניות, שייצגו את בני המעמד הגבוה והתנגדו לכל שינוי, מאידך המפלגות הרדיקליות פעלו כל אחת בנפרד.
הקבוצה היחידה שהייתה יכלה לשנות את השלטון והחברה הייתה הקצונה הצבאית; זו הייתה מורכבת בעיקר מבני מעמד הביניים, איתו זוהתה.
בין הקצונה לבין מפלגת הבעת' נוצרה מערכת יחסים מיוחדת. הקצינים קיבלו קשר עם ארגון מסודר (היחיד בין המפלגות בארגונו), לקצינים ולחברי מפלגת הבעת' רקע סוציאלי משותף. השפעתו של הבעת' בקרב הקצונה הצבאית הסורית החלה בימי הדיקטטורה השנואה של אדיב א-שישכלי, האיבה גברה והלכה עד 1958.
מפלגת הבעת' הייתה פעילה ביותר, באמצעות אכרם אל-חוראני, בקרב המוני האיכרים ולא רק בקרב האינטליגנציה, ולכן פיתחה את מערכת החינוך במגזר הכפרי. דבר זה סייע למען החדרת עקרונות המפלגה בקרב אוכלוסייה זו. מפלגת הבעת', בניגוד לקומוניסטים, לא נחשדה בכפירה באסלאם. מנהיגי הבעת' הבינו כי הפרלמנט וציבור הבוחרים אינם משמשים עוד מקורות הכוח הפוליטי, וכי מפתח השלטון מצוי בקצונה הצבאית. בין הקצינים שהיו קשורים לבעת' בלטו במיוחד עדנאן אל-מאלכי, סגן הרמטכ"ל ב-1955, מוסטפא חמדון – מנהיג ההפיכה הצבאית נגד שישכלי ועבד אל-חמיד סראג' – ראש המודיעין הצבאי. למעשה פעלו אנשי הבעת' והקומוניסטים לביעור פעילי המפלגה הסורית בצבא ומחוצה לו. רבים נאסרו ונשפטו והמפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק וחדלה כמעט לפעול בסוריה.
קבוצת הקצינים וקבוצת האינטליגנציה החדשה (המהנדסים, כלכלנים) היוו למעשה קבוצת עלית חדשה, אשר היא מחזיקה במושכות השלטון וכוחה אינו מתבטא בכסף אלא מבחינה ייצוגית וניהולית.
בתקופת קע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת, 1958–1961), האיחוד עם מצרים הנחית מהלומה קשה על האוליגרכיה השמרנית הרכושנית: מנהיגי המפלגות הוותיקות סולקו מן השלטון, מפלגותיהם פוזרו ועיתוניהם נסגרו. יחד עם חיסול כוחם הפוליטי נחלשה גם עוצמתם הכלכלית-חברתית של בני המעמד העליון בעקבות סדרת רפורמות סוציאליסטיות. בד בבד חל שיפור במצבם הכלכלי והסוציאלי של השכבות הבינוניות והנמוכות. שופרו גם שירותי הבריאות והחינוך.
מפלגת הבעת', בניגוד למפלגות אחרות, שמרה על כוחה בזמן האיחוד באמצעות אותם קצינים ונושאי משרות ממשלתיות שהיו אוהדי הבעת'. מנגנון הבעת' המשיך לפעול וניזון מסיוע והכוונה של סניפי בעת' בלבנון ובירדן. נסיבות אלו סייעו לבעת' להקדים ולתפוס את השלטון לאחר פירוק קע"ם.
הקבוצה החשובה ביותר למפלגת הבעת' הייתה המעמד הבינוני החדש, אשר ממנו יצאה קבוצה נוספת, והיא הקצונה הצבאית, אך קבוצה זו הייתה רק 31% מכלל האוכלוסייה, ולכן לא היה בה די. מפלגת הבעת' משכה את בני המיעוטים מכיוון שלא נחשדה בכפירה באסלאם. בנוסף, למפלגת הבעת' היה ממסד מאורגן ופעיל גם בקרב האיכרים.
מבין הקבוצות האלה הקצונה הצבאית הייתה הדומיננטית ביותר, ולכן ביקשו מנהיגי הבעת' להשיג תמיכה בקרב קבוצה זו. ואכן, רבים מבין בכירי הקצונה הצבאית שייכו עצמם לבעת'.
הנסיבות האלו הביאו את מפלגת הבעת לשלטון בשנת 1963. קצינים רדיקלים בראשות זיאד אל-חרירי ביצעו הפיכה צבאית ב-8 במרץ 1963. לאחר ההפיכה נסע אל-חרירי מחוץ לגבולות סוריה ולא הורשה לחזור. בנוסף הקצינים ביצעו הפיכה שנכשלה ביולי 1963 – וגם הם הורחקו. הקצינים הבעת'ים שלטו מעתה לחלוטין ב"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני" – הגוף בעל הסמכות הגבוהה ביותר. נציגי הבעת' אף תפסו את עמדות המפתח בממשלה.
העיקרון המרכזי של משטר הבעת' במדיניותו החברתית כלכלית בא לידי ביטוי בחוקה הזמנית של סוריה מ-1964, שבה הוכרז כי סוריה היא "מדינה דמוקרטית עממית סוציאליסטית". חוקה זו אימצה רשמית שיטה כלכלית סוציאליסטית כלומר: בעלות המדינה על אמצעי-היצור והשירותים הציבוריים, הגבלת הבעלות הפרטית, הבטחת תנאים סוציאליים לפועלים ועידוד הקואופרציה, אף על פי שהמדינה הלאימה מפעלים היא השאירה בתי עסק בינוניים וקטנים בבעלות פרטית כדי לא לפגוע טוטלית ביוזמה הפרטית.
הרפורמות החברתיות-כלכליות של משטר הבעת' בוצעו לא רק בערים אלא באופן מיוחד בכפרים ובקרב הפלאחים, שהם כ-70% מתושבי סוריה. בכפרים בוצעה רפורמה אגררית כך שהפקיעו אדמות וחילקו אותן לאיכרים.
לראשונה מאז עצמאותה, סוריה הייתה נתונה למשטר הבעת'. למשך שנים משטר זה הוכיח את יציבותו למרות מאבקים בצמרת. מאז הקמתו משטר זה פועל בשיטתיות להגברת תהליך הגיבוש של האוכלוסייה הסורית, זאת, תוך כדי ניצול ההישגים של המשטרים הקודמים בתחומים שונים.
ערך מורחב – מפלגת הבעת' בעיראק תא הבעת' באוניברסיטת קהיר לפני הפיכת 1963 בעיראקמפלגת הבעת' הגיעה לעיראק בשנות ה-50, אך הייתה רצופה בקשיים פנימיים ומאבקים אידיאולוגיים. לאחר הפיכת 8 בפברואר 1963, המפלגה עלתה לשלטון, אך בתוך זמן קצר פרץ סכסוך בין הפלגים, שגרם לגירוש הפלג השמאלני ולהפחתת התמיכה הציבורית במפלגה. לאחר תקופה קצרה, השלטון הראשון של הבעת' בעיראק הסתיים בנובמבר 1963. הפיכת 17 ביולי 1968 הביאה לעליית סדאם חוסיין לשלטון, ולתחילת תקופת דיכוי רחבה, הכוללת טיהורים פוליטיים, הוצאות להורג ומעצרי מתנגדים. המפלגה פיתחה מנגנוני שליטה וביטחון חזקים, והתמקדה בשליטה בצבא ובפקידות. שלטונו של סדאם חוסיין היה תקופה של דיכוי אכזרי, במיוחד כלפי מיעוטים כמו קומוניסטים ויהודים. עם הפלישה לעיראק ב-2003, המפלגה הוצאה מחוץ לחוק והחברות בה נאסרה.
אף על פי שהפיקוד הלאומי של המפלגה נמצא בדמשק, שלוחות של המפלגה ופיקודים אזוריים קיימים בארצות ערביות נוספות דוגמת מצרים, לבנון, תימן, ירדן, סודאן ועיראק.לאף אחת מהשלוחות אין כוח משמעותי. פלג א-סאעקה שבאש"ף נוטה לייצג את העמדה הסורית הבעת'יסטית בקרב הפלסטינים, וארגון חזית השחרור הערבית ייצג את העמדה העיראקית.
ג' בר, ערבי המזרח התיכון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1973, עמ' 252–273
א' וינקלר, "אתגר ומענה: עיור ומדיניות פיתוח כפרים בסוריה, 1958–1990, עמ' 69–90, מתוך דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב, עורכים איילון א' וגילבר ג', הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 1995
יצחק אוריון, הסוציאליזם הערבי, בית ברל, 1970 עמ' 90–112
משה עוז, סוריה החדשה, הוצאת רשפים, 1974 עמ' 59–65, 75–79
פטריק סיל, סוריה - מאבק על הצמרת, מערכות, 1968 עמ' 169–179
יעקב שמעוני, לקסיקון פוליטי של העולם הערבי, כתר 1988 עמ' 67–68
ערך מורחב – מפלגת הבעת' הסורית
