עבד אל-והאב דראושה
עבד אל-והאב דראושה (בערבית: عبد الوهاب دراوشة; תעתיק מדויק: עבד אלוהאב דראושה; נולד ב-12 באוקטובר 1943) הוא חבר הכנסת לשעבר, אשר כיהן בכנסת בין השנים 1984–1999, תחילה מטעם המערך עבודה-מפ"ם ולאחר מכן מטעם המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע).
.jpg) | |||||
| לידה |
12 באוקטובר 1943 (בן 81) אכסאל, פלשתינה (א"י) | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||||
| השכלה | אוניברסיטת חיפה | ||||
| מפלגה |
המערך  | ||||
| סיעה | המערך, מד"ע, מד"ע-רע"ם | ||||
| |||||
| |||||
  | |||||
ביוגרפיה
עריכהדראושה נולד בכפר אכסאל[1] וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון נצרת. הוא בוגר סמינר למורים ביפו ובעל תואר בוגר מאוניברסיטת חיפה בהיסטוריה כללית ובחינוך.[1] הוא מחנך במקצועו והיה מנהל בית ספר תיכון באיכסאל ומפקח ראשי לחינוך העל־יסודי במגזר הערבי של משרד החינוך והתרבות.[1]
בין תפקידיו הציבוריים של דראושה ניתן למנות את חברותו בוועד הפועל של המועצה לחינוך ליד המרכז הבינלאומי לשלום, בהנהלת המכון לחינוך לדו־קיום יהודי–ערבי, בהנהלת מרכז הסתדרות המורים, בהנהלת ועדת המעקב ובהנהלת המרכז לשלום, וכן את היותו יו"ר העמותה הערבית להשכלה ולמלגות בנצרת.
ב-1965 הצטרך דראושה למפא"י,[1] ועמד בראש מחוז הגליל המזרחי במפלגה. לקראת הבחירות לכנסת האחת עשרה נבחר מבין ארבעים מועמדים לשריון הערבי ברשימת העבודה.[2] הוא נבחר לראשונה לכנסת בכנסת ה-11 מטעם המערך כנציג מפלגת העבודה הישראלית. ב-24 בינואר 1988 פרש דראושה מהמפלגה, בין היתר על רקע סירוב המפלגה לתמוך ברשימת לווין בראשותו[3] אך ועדת הכנסת הכירה בדראושה כסיעת יחיד רק ב-15 בפברואר 1988.[4][5] דראושה הכריז על פרישתו מהעבודה במהלך עצרת בנצרת במחאה על טיפולה של ממשלת ישראל באינתיפאדה.[6] במרץ קיבלה המפלגה את השם "המפלגה הדמוקרטית הערבית".[7]
בבחירות לכנסת ה-12 התמודד דראושה במקום הראשון מטעם רשימתו, מד"ע, וזכה ב-1.8% מקולות הבוחרים, דבר שהעניק לו ולמפלגתו מנדט אחד. בכנסת ה-13 הכפילה מפלגתו את כוחה, ודראושה נבחר לכנסת יחד עם טלב א-סאנע. בכנסת זו שימש יו"ר ועדות המשנה לחינוך ערבי ולקידום מעמד האישה הערבייה.
בבחירות לכנסת ה-14 התמודדה מד"ע ברשימה משותפת עם הרשימה הערבית המאוחדת (רע"ם). דראושה נבחר לכנסת במקום השלישי ברשימה משותפת זו, מד"ע-רע"ם, ובמהלך כהונת הכנסת שימש יו"ר הסיעה. באותה הכנסת הציע עצמו לתפקיד יו"ר הכנסת, באומרו:
"כחבר כנסת ערבי ותיק בכנסת אני יודע שאין לי סיכויים להצליח לקבל את התפקיד, אבל הסמליות בנושא הזה יש לה חשיבות. אני חושב שחבר כנסת ערבי מותר לו להציג מועמדות לכל תפקיד במדינה. אני רוצה להזכיר, שהאזרחים הערבים במדינת ישראל הם חלק אינטגרלי מהמדינה."
ב-1994 ארגן דראושה את המשלחת הראשונה של ערבים אזרחי ישראל שנסעה לסוריה כדי לנחם את הנשיא חאפז אל-אסד על מות בנו. במהלך הביקור נפגש דראושה עם מנהיגי הטרור הפלסטיני, אחמד ג'יבריל וג'ורג' חבש ונאיף חוואתמה. ב-1996 נסע יחד עם טלב א-סאנע לביקור בתימן. בביקור נוסף שערך בסוריה ב-1997 נפגש עם אסאד ואמר לו "אתה הגדול מכולם, הבכיר ביותר בין מנהיגי העולם". את רשמי ביקורו תיאר בריאיון לעיתון "מעריב": "מי שבא ורואה כאן את המציאות, את הכמיהה לשלום - שלום אמת ולא שלום של כיבוש ושקרים כמו שישראל רוצה - אינו יכול שלא להתפעל. עד היום היינו שבויים בפרופגנדה של ישראל כאילו שסוריה מדינה מפגרת. בוא ותראה את ההתקדמות כאן. בכפרים יש תנאים מודרניים. הכל בשפע. הכל זול... אנחנו מוקסמים, לא מתרפסים".[8]
כהונתו של דראושה בכנסת ה-14 הייתה כהונתו האחרונה בכנסת. בבחירות לכנסת ה-15 ולכנסת ה-18 הוא הוצב במקום ה-119 של רע"ם ורע"ם-תע"ל (בהתאמה). בבחירות לכנסת התשע עשרה הוצב במקום ה־118 ברשימת רע"ם-תע"ל,[9] ובבחירות לכנסת העשרים הוצב במיקום סמלי ברשימה המשותפת.[10]
עמדותיו המדיניות
עריכהדראושה מסתייג מההגדרה "ערבי ישראלי" ומעדיף להגדיר את עצמו "ערבי-פלסטיני אזרח מדינת ישראל". בראיון שנתן לעיתון סעודי ב-1989 אמר "כל צעדיי בפנים נעשים בהוראות מיאסר ערפאת וכמה ממנהיגי הארגון [אש"ף], והם יודעים עליהם". הוא דוגל בביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". לדבריו, מדינת ישראל במצבה הנוכחי "אינה דמוקרטית אלא אימפריאליסטית, כובשת, מדינת אפרטהייד גזענית המפלה מיעוט של 20 אחוזים".[דרוש מקור]
בריאיון לביטאון הרשות הפלסטינית "אל-חיאת אל-ג'דידה" קבע כי כל ערבי שמשרת בצה"ל מבצע "פשע מתועב נגד החברה". בנאום שנשא ב-1998 בפני סטודנטים באוניברסיטת אל-אסרא שברבת עמון אף התגאה בהצלחת מפלגתו בשכנוע צעירים בדואים לעזוב את צה"ל ולהצטרף ל"אנשי שורות בני-עמם".[8]
קישורים חיצוניים
עריכה
עבד אל-והאב דראושה, באתר הכנסת (לגרסה בערבית)- עבד אל-והאב דראושה, באתר כנסת פתוחה
- נחום ברנע, "הייתי מוציא לפנסיה את ארבעת הגדולים", כותרת ראשית, 27 בינואר 1988
מורן שריר, מתגעגע לרבין ולח"כים הערביים מפעם, וזורק במודע את קולו לפח. ראיון עם דראושה, באתר הארץ, 23 בפברואר 2021
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 דראושה: רבין גרוע משרון, כל העיר, 5 בפברואר 1988
- ^ יוסי ורטר, נפגש עם קוטר, מובארק, רפול. ניסה גם עם אש"ף, חדשות, 25 בינואר 1988
- ^ יוסי ורטר, יוסף גליון, שמואל טל, אמירה חסן, דראושה פורש מהעבודה: רימיתם אותנו 40 שנה, חדשות, 24 בינואר 1988
- ^ יוסי ורטר, המערך לא יאפשר לדראושה להיות סיעת יחיד בכנסת, חדשות, 25 בינואר 1988
- ^ ח"כ דראושה הוכר כסיעת יחיד, מעריב, 16 בפברואר 1988
- ^ אסעד גאנם, מפלגות וזרמים אידאולוגיים בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל, מדינה וחברה 1 (1), 2001, עמ' 89–114, JSTOR 23637424
- ^ יוסף צוריאל, תנועתו של דראושה - המפלגה הדמוקרטית הערבית, מעריב, 1 במרץ 1988
- ^ 1 2 דן שיפטן, זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002
- ^ הרשימה הערבית המאוחדת – התנועה הערבית להתחדשות – המפלגה הערבית הדמוקרטית, רשימת המועמדים, באתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
- ^ ירון דרוקמן וסער הס, נשיא, שר, משורר, רב: מי במקום ה-120?, באתר ynet, 30 בינואר 2015