ויקיפדיה

עלווית מלכילונית

מין של עוף

עַלְוִית מַּלְכִּילוֹנִית (שם מדעי: Phylloscopus proregulus) היא מין של ציפור שיר זעירה בסוג עלווית (לשעבר ממשפחת הסבכיים, כיום במשפחה נפרדת: Phylloscopidae; כאשר הסבכיים משמשים כעל-משפחה) המקנן ביערות הרריים מדרום סיביר מזרחה עד צפון מונגוליה וצפון-מזרח סין. היא נקראת על שמו של הזואולוג הגרמני פטר סימון פאלאס, שתיאר אותה לראשונה באופן רשמי. עלווית זו היא נודדת וחורפת בעיקר בדרום סין ובאזורים סמוכים של דרום-מזרח אסיה, אם כי בעשורים האחרונים חלה עליה הדרגתית בתצפיות באירופה בסתיו.

קריאת טבלת מיוןעלווית מלכילונית
עלווית מלכילונית מהלגולנד, גרמניה
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: עלוויתיים
סוג: עלווית
מין: עלווית מלכילונית
שם מדעי
Phylloscopus Proregulus
‏פאלאס, 1811
תחום תפוצה
מפת התפוצה של עלווית מלכילונית

מפת התפוצה של עלווית מלכילונית

  מקייצת
  חולפת
  חורפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בישראל היא מזדמנת נדירה מאוד, עם שש תצפיות בסך הכל עד היום: בשנים 1991, 1992, 1998, 2016, 2017 ו-2024.[2]

העלווית המלכילונית היא אחת מהעלוויות הקטנות ביותר, עם ראש גדול יחסית וזנב קצר. יש לה חלקים עליונים ירקרקים וחלקים תחתונים לבנים, שת צהוב לימוני, פסי-כנף כפולים צהובים, פס-גבה בולט ופס במרכז הכיפה. היא דומה במראה לכמה עלוויות אסייתיות אחרות, כולל כמה שנחשבו בעבר כתת-מינים שלה, אך הקריאות הייחודיות שלה מסייעות בזיהויה.

הנקבה בונה קן בצורת גביע על עץ או בשיח, ומטילה 4-6 ביצים, הבוקעות לאחר 12–13 ימים. הגוזלים ניזונים בעיקר מהנקבה ופורחים כשהם בני 12–14 ימים. שני ההורים ממשיכים בהאכלה במשך כשבוע. העלווית המלכילונית היא אוכלת חרקים, ניזונה מבוגרים, זחלים וגלמים של חרקים קטנים ועכבישים. העלוויות מחפשות מזון בשיחים ובעצים, מלקטות פריטים מעלים או תופסות טרף בתעופות קצרות ולפעמים אף תוך כדי ריחוף. לעלווית המלכילונית יש טווח תפוצה נרחב, ומאמינים שמספריה יציבים. לכן היא מדורגת ברמת סיכון של "ללא חשש" על ידי האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN).

טקסונומיה ואטימולוגיה

עריכה

שמה העממי האנגלי של העלווית המלכילונית, Pallas's leaf warbler, מנציח את הזואולוג הגרמני פטר סימון פאלאס, שמצא אותה בנהר אינגודה בסיביר במאי 1772.[א] הוא קרא למין החדש Motacilla proregulus כאשר פרסם לבסוף את ממצאיו ב-1811.[4] שם הסוג הנוכחי Phylloscopus הוא מיוונית עתיקה, מהמילים phullon, "עלה", ו- skopos, "מחפש" (מ- skopeo, "לצפות"). שם המין הספציפי proregulus, גם הוא מיוונית, מהמילים pro, "קרוב ל", והשם regulus, המתייחס למלכילון האורנים בעל המראה הדומה, ששמו המדעי Regulus regulus.[5]

הסוג Phylloscopus, שתואר לראשונה על ידי הזואולוג הגרמני פרידריך בואי בשנת 1826, כולל כ-50 מינים של ציפורי שיר קטנות אוכלות-חרקים ושוכנות יער מהעולם הישן, שהן ירקרקות או חומות מלמעלה וצהבהבות, לבנות או אפאפרות מלמטה. הסוג עלווית היה בעבר חלק ממשפחת הסבכיים (Sylvidae) של העולם הישן, אך כעת פוצל כמשפחה נפרדת, Phylloscopidae.[6]

בתוך הסוג, עלווית מלכילונית היא אחת מקבוצה של עלוויות אסייתייות זעירות דומות המאופיינות בשת צהוב, פס-גבה חזק, פסי-כנף כפולים ופס נוסף במרכז הכיפה,[7] שבעבר הופרדו כסוג נפרד בשם Abrornis, אך כיום חזרו להיות תחת הסוג Phylloscopus.[8][9]

העלווית המלכילונית בעצמה הייתה בעבר מיוחסת כקומפלקס של כמה תת-מינים, כשתת-המין הטיפוסי[ב] P. p. proregulus מקנן בצפון אסיה, והתת-מינים האחרים מקננים באזורים דרומיים בהרבה, בהרים גבוהים ממערב ההימלאיה מזרחה למערב סין ( יונאן וצפונה עד גאנסו וחביי).[10][11]

למרות שחוקרי טבע, כמו גילברט וייט במאה ה-18 וויליאם אדווין ברוקס במאה ה-19, ציינו את החשיבות של הקולות בהפרדה בין עלוויות בעלות מראה דומה מאוד,[12][13] במשך שנים רבות השקפותיהם לא היו מקובלות על הממסד האורניתולוגי.[14] לאחרונה, הקולות טפסו חשיבות רבה יותר ויותר בטקסונומיה. במקרה של תת-המינים לשעבר של העלווית המלכילונית, למרות שהם נבדלים רק מעט בניצוים, העלוויות הדרומיות מאוד ייחודיות מבחינה ווקאלית. השירה והקריאות שלהן שונות מאלה של תת-המין הטיפוסי, וניתוח DNA משנת 2006 אישר שהעלוויות הללו מובחנות במידה מספקת, כך שכעת מתייחסים אליהן כמינים נפרדים, מה שמותיר את העלווית המלכילונית כמין מונוטיפי. המינים שפוצלו הם (שמות לא רשמיים, טרם התקבל שם עברי):[11][15][16]

  • עלווית צהובת-שת (אנ') Phylloscopus chloronotus. ההימלאיה, דרום-מערב סין. המין מכיל שני תת-מינים: P. c. chloronotus, ו-P. c. simlaensis.
  • עלווית סצ'ואן (אנ') Phylloscopus forresti. מרכז סין. מונוטיפית. בעבר נחשבה לתת-מין של Phylloscopus chloronotus.
  • עלווית גאנסו (אנ') Phylloscopus kansuensis. מרכז מערב סין, מונוטיפית.
  • עלווית סינית (אנ') Phylloscopus yunnanensis (שם נרדף נוסף: P. sichuanensis). מערב סין, מונוטיפית.

תפוצות הקינון של עלווית גאנסו והעלווית הסינית חופפות בדרום גאנסו, אך המינים מופרדים מבחינה אקולוגית: עלווית גאנסו מצויה בבתי גידול מיוערים גבוהים יותר ואילו העלווית הסינית מצויה בבתי גידול של צמחייה נמוכה יותר, לעיתים קרובות אזורים שיחיים. נראה שהעלווית המלכילונית התפצלה מהעלווית הסינית לפני 4.1–5.5 מיליון שנים, ומהתת-מינים לשעבר האחרים שלה לפני כ-1.7–3.2 מיליון שנים.[16]

תיאור

עריכה
 
מציגה את פסי הראש והכנף הבולטים. איטליה

העלווית המלכילונית היא אחת העלוויות הקטנות ביותר, ובעלת ראש גדול וזנב קצר.[17] עם אורך של 9–10 ס"מ ומשקל של 4–7 גרם, היא מעט קטנה יותר מאשר העלווית צהובת-הגבות, וגדולה יותר בקושי ממלכילון אורנים. יש לה חלקים עליונים ירקרקים וחלקים תחתונים לבנים, אבל היא בולטת מאוד, עם פסי-כנף כפולים צהובים בולטים על סוככות הכנף, פסי-גבה צהובים עזים ופס במרכז הכיפה ושת בצבע צהוב לימוני.[17][18] המקור חום-שחור עם גוון צהבהב בקצוות ובבסיס החלק התחתון שלו, קשתית העין חומה, והרגליים חומות עם גוון ירקרק או אפרפר.[19] למרות שהשת הצהוב ברור כאשר העלווית נמוכה בצמחייה או מרחפת, אחרת יכול להיות קשה לראות אותה.[17]

באסיה, ניתן להבדיל בין העלווית המלכילונית לתת-המינים הקודמים שלה דרך פסי ראשה הצהובים יותר, פסי-הכנף והגרון שלה, כמו גם הקריאות השונות שלה.[18] עלוויות אסייתיות צהובות אחרות דומות למלכילונית (שמות לא רשמיים, טרם התקבל שם עברי); עלווית צהובת-פס (אנ') (Phylloscopus pulcher) ועלווית אפגנית (אנ') (Phylloscopus subviridis) גדולות יותר, הגוון הירוק בחלקיהן העליונים עמום בהרבה, הפספוס פחות מודגש, ופסי-הכנף שלהן בצבע צהבהב-חיוור ולבן בהתאמה, ולא צהוב בולט כמו אצל המלכילונית. לעלווית אפורת-גרון (אנ') (Phylloscopus maculipennis) יש דגם ראש, פנים, וגרון אפורים, והחלקים התחתונים צהובים חיוורים.[19]

לזוויגים של העלווית המלכילונית יש ניצוי דומה, אך בוגרים מחוץ לעונת הקינון ירוקים מעט יותר מלמעלה ויש להם שוליים רחבים ובהירים לאברות הכנף. הצעירים דומים לבוגרים, אבל יש להם גוון חום בחלק העליון, החלקים התחתונים אפרפרים-לבנים והפס-גבה עמום יותר. הבוגרים מבצעים חילוף מלא לאחר הקינון באוגוסט או בספטמבר לפני הנדידה דרומה. הצעירים והבוגרים טרום רבייה מבצעים חילוף חלקי במרץ או באפריל, המחליף את כל נוצות הגוף וכמה מנוצות הזנב.[19]

השירה של העלווית המלכילונית מבוצעת מנקודה נסתרת בצמרת עץ גבוה.[20] היא חזקה וממושכת, עם ערבוביה של שריקות, כדוגמת "טירריט-טירריט-טירריט-טרצ'י-צ'ו-צ'י-צ'י-צ'י", עם כמה מקטעים המזכירים שירת קנרית בשילוב עם טרילים. המקטעים נמשכים 2–4 שניות ומבוצעים גם בחורף וגם בעונת הקינון.[21] הקריאות הן "צ'ו-אי" קצר ורך.[19] לעומת זאת, לתת-המינים לשעבר יש שירה שונה למדי, המורכבת מקשקושים המתמשכים למשך מספר שניות, או לפעמים אף דקות. הקריאות שלהם הן בדרך כלל חדות וחד-הברתיות.[22][23]

תפוצה ובית גידול

עריכה
 
חורש טייגה סיבירית, בית גידול אופייני של המין

העלווית המלכילונית מתרבה ביערות טייגה מחטניים, כולל אשוחים, אשוחית, אורנים וארזית, או ביערות מעורבים של רודודנדרון, אלונים ואחוז גבוה של עצי מחט. בדרום רוסיה, היא נמצאה מקננת ברום של עד 1,500–1,700 מטרים. בחורף, היא מצויה במגוון רחב יותר של בתי גידול, הכוללים יערות רחבי עלים ושיחים כמו גם עצי מחט, וניתן לצפות בה בעמקים עם נהרות נמוכים עד לגובה של 100 מטרים.[18][19]

העלווית המלכילונית מתרבה בסיביר מהרי אלטאי מזרחה עד לים אוחוצק, צפון מונגוליה, צפון-מזרח סין ואולי אף צפון קוריאה. היא נודדת וחורפת בעיקר בדרום סין הסובטרופית, בצפון תאילנד ובמקומות אחרים בצפון מזרח הודו.[18] היא מזדמנת נדירה אבל קבועה ביפן.[20]

תנועות נוספות

עריכה
 
מתוך האיור של ג'ון גולד משנת 1837 של "רגולוס דלמטי" [ג]

העלווית המלכילונית נצפית כיום בקביעות באירופה בסתיו. התצפית האירופית הידועה הראשונה נצפתה בשנת 1829 בדלמטיה, כיום קרואטיה, אך ג'ון גולד, שתיאר אותה באופן רשמי, לא הבין שהמין כבר התגלה באסיה, וכינה אותו בשם "המלכילון הדלמטי", Regulus modestus.[25] האורניתולוג הגרמני היינריך גאטקה, שעבר לאי הלגולנד שהיה שייך אז לבריטניה ב-1837 ושהה בו כחמישים שנה, ראה לאחר מכן כי כמה מינים אסייתים, כולל עלוויות מלכילוניות מזדמנות, נצפו שם בקביעות בסתיו.[26][27]

במערב הרחוק יותר של אירופה, העלווית המלכילונית הראשונה בבריטניה נצפתה ב-1896,[28] אם כי רק ב-1951 נצפתה השנייה.[29] לאחר מכן, מין זה הפך נפוץ יותר ויותר, והפסיק להיות נדיר בסוף 1990.[30] ב-2003, למשל, נצפו 313 פרטים ברחבי בריטניה.[31] העלווית המלכילונית מופיעה גם היא בקביעות מדי שנה בשוודיה, פינלנד ודנמרק.[32]

רוב העלוויות המלכילוניות שנצפו באירופה היו פרטים צעירים בשנתם הראשונה,[32] והוצעו כמה סיבות לגידול במספרים בסתיו. בעבר, עלוויות אלו נחשבו למשוטטות או מבצעות נדידה הפוכה, אך לאחרונה הוצע שהן מבצעות נדידה סדירה, תוך ניצול האקלים הימי המתון בקצה המערבי של אירופה לצורכי חריפה.[33] פגם בתיאוריה זו הוא שהיה צפוי כי פרטים רבים יחרפו בספרד, במיוחד בצפון-מערב, אך התצפיות בעלווית המלכילונית נדירות במדינה זו והן נוטות להופיע יותר במזרח. לפיכך, חוקר הצפרות הספרדי, אדוארדו דה חואנה, הציע שברגע שהעלוויות הגיעו לצפון-מערב אירופה, הם מכוונות עצמן מחדש לכיוון דרום-מזרח.[34]

מחוץ לאירופה נצפתה העלווית המלכילונית כמזדמנת בצפון אפריקה (תוניסיה[35] ומרוקו), דרום-מערב אסיה (ישראל, טורקיה ואיראן), מרכז אסיה (אוזבקיסטן וטג'יקיסטן), דרום-מזרח אסיה (בנגלדש וטאיוואן). ואלסקה.[18]

בישראל

עריכה

עד היום נרשמו חמש תצפיות של העלווית המלכילונית בישראל:

תצפיות בעלווית מלכילונית בישראל[36]
תאריך פירוט
24.10.1991 נלכד פרט בחצבה במהלך טיבוע
02.03.1992 נצפתה בנחל צין מתחת למדרשה, וטובעה כעבור מספר ימים. ככל הנראה חרפה במקום, שכן נצפתה עד סוף מרץ
10.02.1999 אותרה עלווית שחרפה בגן ״שני אליהו״ בבאר שבע. נצפתה שם עד 12 באפריל
28.10.2016 טובע פרט צעיר באגם ירוחם
26.01.2017 נצפתה בשמורת עין גדי על ידי צפר הולנדי (Jack Noordhuizen). צפרים רבים נוספים הספיקו לצפות בה ולצלמה
02.11.2024 נצפתה בחצר בית בעצמון-שגב

התנהגות

עריכה

העלווית המלכילונית אינה מין חששן, אך קשה לצפות בה בשל חיבתה לצמרות סבוכות של עצים. היא מצויה כל העת בתנועה, ולעיתים קרובות מרחפת לפרקי לזמן קצר כמו מלכילון, אם כי בתדירות גבוהה יותר,[21] ולעיתים עשויה להיראות נתלית הפוכה.[17]

קינון

עריכה

עונת הקינון מתרחשת מיוני עד יולי, כשהביצים מוטלות החל מאמצע יוני. הקן נבנה על ידי הנקבה בעץ מחטני, בדרך כלל ליד הגזע בגובה 0.5–10 מטרים מעל פני הקרקע, ולפעמים בתוך שיח. לקן צורת כוס עגולה או אליפטית העשויה מזרדים, עלים וצמחייה אחרת ומרופדת בחומרים עדינים יותר, כולל נוצות, שיער או עשבים עדינים.[18] התטולה מכילה ארבע עד שש ביצים לבנות עם נקודות כחולות-אפורות, והדגירה מבוצעת על-ידי הנקבה.[37] הגוזלים בוקעים לאחר 12–13 ימים, והם פורחים מהקן בגיל 12–14 ימים. האכלתם מתבצעת בעיקר על ידי הנקבה כל עוד הם עדיין בקן, אך שני ההורים משתתפים בהאכלה עד כשבוע לאחר הפריחה. בדרום התפוצה עשויים להתקיים שני מחזורי קינון בעונה. גודל טריטוריות הקינון במרכז סיביר הוא בדרך כלל 0.03–0.05 קמ"ר, ומגיע לעיתים רחוקות עד 0.1 קמ"ר.[18]

העלווית המלכילונית, כמו שאר בני סוגה, היא מין מארח של הקוקיה המזרחית, המין הטפילי שלה.[38] ביצת הקוקיה דומה במראה, אם כי גדולה יותר, לאלו של המין המארח.[37]

תזונה

עריכה

כמו קרובי משפחתה, העלווית המלכילונית אוכלת חרקים, וניזונה מהבוגרים, הזחלים והגלמים של חרקים קטנים כולל זבובים, עש וכנימות; גם עכבישים מהווים מקור מזון. העלוויות מחפשות מזון בשיחים ובעצים, קוטפות פריטים מעלים או תופסות טרף בטיסות קצרות או תוך כדי ריחוף. כאשר הם אינם מתרבים, הם עשויים להצטרף ללהקות המחפשות מזון מעורב יחד עם ירגזים, מלכילונים וסבכים אחרים.[18][21] באסיה, המינים הנלווים עשויים לכלול גם לבני-עין, מיניווטים (Minivet) וטימליים.[39]

סטטוס

עריכה

לעלווית המלכילונית יש טווח תפוצה נרחב, ולמרות שלא נערך אומדן למגמות האוכלוסייה העולמיות, מאמינים כי המספרים יציבים. מין זה אינו מתקרב לספי הקריטריון לירידה באוכלוסייה של הרשימה האדומה של IUCN (כלומר, ירידה של יותר מ-30 אחוז בעשר שנים או שלושה דורות). מסיבות אלה, האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע (IUCN) סיווג אותה ברמת סיכון של "ללא חשש".[35]

העלווית המלכילונית נפוצה, ואף שכיחה מאוד באופן מקומי ברוסיה ובצפון-מזרח סין. בדרום-מזרח רוסיה נרשמה צפיפות קינון של עד 35–50 זוגות לקמ"ר, עם נתונים נמוכים בלבד בסיביר. היא נפוצה באופן מקומי בחלקים מאזורי החריפה שלה בדרום-מזרח אסיה.[18]

גלריה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • ערד בן דוד, מסיביר באהבה: עלווית מלכילונית - הגיעה לישראל. אתר הצפרות הישראלי, מחברת הנדירים, 10 בפברואר 2017
  • טוביה קאהן, עלוית מלכותית, הבלוג "צפר במשרה מלאה"
  • Stoddart, Andy M (2016). Siberia's Sprite: A history of fascination and desire. Self-published. ISBN 978-1-5327-6903-0.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא עלווית מלכילונית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ פיטר פאלאס הוביל משלחת מחקר מדעית לסיביר, במימונה של יקטרינה הגדולה, בין השנים 1768 ל-1774.[3]
  2. ^ התת-מין הראשון שהוגדר ושעל פיו תואר המין לראשונה. נושא את אותו השם המדעי כמו שם המין.
  3. ^ גולד יצר את הסקיצה הראשונית, ואשתו אליזבת' השלימה את הפרטים באיור הסופי [24]

מקורות

עריכה
  1. ^ עלווית מלכילונית באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Birds of Israel - Checklist, israbirding
  3. ^ Masterson, James R; Brower, Helen (1947). "Bering's Successors, 1745–1780. Contributions of Peter Simon Pallas to the History of Russian Exploration toward Alaska". Pacific Northwest Quarterly. 38 (1): 35–83. JSTOR 40486763.
  4. ^ Pallas, Peter Simon (1811). Zoographia Rosso-Asiatica (בלטינית). Vol. 1. Saint Petersburg: Imperial Academy of Sciences. p. 499.
  5. ^ Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 305, 318. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  6. ^ Alström, Per; Ericson, Per G P; Olsson, Urban; Sundberg, Per (2006). "Phylogeny and classification of the avian superfamily Sylvioidea". Molecular Phylogenetics and Evolution. 38 (2): 381–397. doi:10.1016/j.ympev.2005.05.015. PMID 16054402.
  7. ^ Baker (1997) pp. 252–253.
  8. ^ Gray, John Edward (1846). Catalogue of the specimens and drawings of mammalia and birds of Nepal and Thibet. Presented by B.H. Hodgson to the British Museum. London: British Museum. p. 66.
  9. ^ Baker (1997) p. 282.
  10. ^ Williamson, Kenneth (1976). Identification for Ringers 2 (PDF). Field guide. Vol. 8. Tring, Herts: British Trust for Ornithology. pp. 8, 13–15.
  11. ^ 1 2 del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A; de Juana, Eduardo, eds. (2013). "Family Sylviidae Old World Warblers". Handbook of the Birds of the World Alive. Barcelona: Lynx Edicions.
  12. ^ White, Gilbert (1840). The natural history of Selborne: with observations on various parts of nature, and the naturalist's calendar. London: J Chidley. p. 38.
  13. ^ Brooks, William Edwin (1894). "A few observations on some species of Phylloscopus". Ibis. 6 (22): 261–268. doi:10.1111/j.1474-919X.1894.tb07751.x.
  14. ^ Alexander, Horace Gundry (1955). "Field notes on some Asian leaf-warblers" (PDF). British Birds. 48 (11): 293–299.
  15. ^ Alström, Per (2006). "Species concepts and their application: insights from the genera Seicercus and Phylloscopus" (PDF). Acta Zoologica Sinica. 52 (Supplement): 429–434.
  16. ^ 1 2 Martens, Jochen; Tietze, Dieter Thomas; Eck, Siegfried; Veith, Michael (2004). "Radiation and species limits in the Asian Pallas's Warbler complex (Phylloscopus proregulus s.l.)". Journal of Ornithology. 145 (3): 206–222. doi:10.1007/s10336-004-0042-9.
  17. ^ 1 2 3 4 Mullarney, Killian; Svensson, Lars; Zetterstrom, Dan; Grant, Peter (1999). Birds of Europe. London: HarperCollins. pp. 334–335. ISBN 0-00-219728-6.
  18. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A; de Juana, Eduardo, eds. (2013). "Pallas's Leaf-warbler (Phylloscopus proregulus)". Handbook of the Birds of the World Alive. Barcelona: Lynx Edicions.
  19. ^ 1 2 3 4 5 Baker (1997) pp. 283–285.
  20. ^ 1 2 Brazil, Mark (2009). Birds of East Asia. London: A & C Black. p. 356. ISBN 978-0-7136-7040-0.
  21. ^ 1 2 3 Simms, Eric (1985). British Warblers (New Naturalist Series). London: Collins. pp. 338–340. ISBN 0-00-219810-X.
  22. ^ del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A; de Juana, Eduardo, eds. (2013). "Lemon-rumped Leaf-warbler (Phylloscopus chloronotus)". Handbook of the Birds of the World Alive. Barcelona: Lynx Edicions.
  23. ^ del Hoyo, Josep; Elliott, Andrew; Sargatal, Jordi; Christie, David A; de Juana, Eduardo, eds. (2013). "Chinese Leaf-warbler (Phylloscopus yunnanensis)". Handbook of the Birds of the World Alive. Barcelona: Lynx Edicions.
  24. ^ Jenkins, Alan C (1978). The Naturalists: Pioneers of Natural History. London: Hamish Hamilton. pp. 84–86. ISBN 0-241-89999-0.
  25. ^ Gould, John (1837). Birds of Europe. Vol. 2. London: self-published. p. 149.
  26. ^ Seebohm, Henry (1877). "On the Phylloscopi or Willow-Warblers". Ibis. 19 (1): 66–108. doi:10.1111/j.1474-919X.1877.tb06167.x.
  27. ^ Seebohm, Henry (1877). "Supplementary notes on the ornithology of Heligoland". Ibis. 19 (2): 156–165. doi:10.1111/j.1474-919X.1877.tb06176.x.
  28. ^ Southwell, Thomas (1896). "Occurrence of Phylloscopus proregulus in Norfolk". The Zoologist. 20: 466–467.
  29. ^ Ennion, Eric (1952). "Pallas's Warbler at Monks' House, Northumberland" (PDF). British Birds. 45 (7): 258–260.
  30. ^ Rogers, Michael J; the Rarities Committee (1992). "Report on rare birds in Great Britain in 1991" (PDF). British Birds. 85 (10): 507–555.
  31. ^ Fraser, Peter A; Rogers, Michael J (2006). "Report on scarce migrant birds in Britain in 2003 Part 2: Short-toed Lark to Little Bunting" (PDF). British Birds. 99 (3): 129–147.
  32. ^ 1 2 Snow, David; Perrins, Christopher M., eds. (1998). The Birds of the Western Palearctic concise edition. Vol. 2. Oxford: Oxford University Press. pp. 1324–1325. ISBN 0-19-854099-X.
  33. ^ Gilroy, James; Lees, Alex (2003). "Vagrancy theories: are autumn vagrants really reverse migrants?" (PDF). British Birds. 96 (9): 427–438.
  34. ^ de Juana, Eduardo (2008). "Where do Pallas's and Yellow-browed warblers (Phylloscopus proregulus, Ph. Inornatus) go after visiting northwest Europe in autumn? An iberian perspective" (PDF). Ardeola. 55 (2): 179–192.
  35. ^ 1 2 BirdLife International (2016). "Phylloscopus proregulus". הרשימה האדומה של IUCN. 2016: e.T22734364A95083830. doi:10.2305/IUCN.UK.2016-3.RLTS.T22734364A95083830.en
  36. ^ ד"ר יואב פרלמן, עלווית מלכילונית, Phylloscopus proregulus, באתר מרכז הצפרות הישראלי
  37. ^ 1 2 "Phylloscopus proregulus, Pallas's Warbler, Cuculus saturatus, Cuculus optatus, Oriental Cuckoo" (ברוסית and אנגלית). Zoological Museum of Moscow University. 24 בספטמבר 2010. נבדק ב-20 בספטמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  38. ^ Johnsgard, Paul A (1997). The Avian Brood Parasites: Deception at the Nest. Oxford: Oxford University Press. p. 196. ISBN 0-19-535499-0.
  39. ^ Zhang, Qiang; Han, Richou; Huang, Zhongliang; Zou, Fasheng (2013). "Linking vegetation structure and bird organization: response of mixed-species bird flocks to forest succession in subtropical China". Biodiversity and Conservation. 22 (9): 1965–1989. doi:10.1007/s10531-013-0521-5.

טקסטים מצוטטים

עריכה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עלווית_מלכילונית&oldid=39914682"