עליית יהודי איראן בעקבות המהפכה האיראנית

בסוף ימי שלטונו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי במחצית השנייה של שנת 1978, ועד תחילת פברואר 1979, תחילת שלטונו של חומייני בעקבות המהפכה האיראנית, והמשכו של שלטון האייתוללות עד היום, יחסי ישראל-איראן השתנו באופן קיצוני, עד כדי ניתוק היחסים באופן מוחלט, באותה תקופה חיו באיראן כ-80,000 יהודים, בעקבות השינוי הקיצוני שעברה איראן, עלו עשרות אלפים מתוכם לישראל, לארצות הברית ולמדינות נוספות.

מבנה הקהילה היהודית באיראן

יהודי איראן אופיינו כחסרי שורשים ציוניים, אפשר היה להגדירם כחברה בעלת אוריינטציה מסורתית-חילונית איראנית. הקהילה הוגדרה כקהילת חסות שפרושה- קהילה בעלת תלות ארגונית, חברתית ותרבותית במדינת ישראל ובארגונים היהודיים של הקהילה היהודית בארצות הברית. ההרכב האנושי של אנשי הקהילה היה אוסף מקרי של בעלי הון, יותר מאשר אנשים בעלי שיעור קומה, דבר שהוביל לחוסר פעילות קהילתית הדדית בין עשירי הקהילה לבין עצמם. ההסתדרות הציונית העולמית לא התייחסה לרמת האנשים, פועל יוצא לכך שרמת השליחים לא הלמה את צורכי הקהילה, ומשכך השליחים לא היוו סמכות רוחנית-מוסרית לנוער. עם זאת, מכוון שהיהודים הוכרו כמיעוט דתי (על פי חוקת איראן משנת 1906) ולכן זכאים לייצוג במג'לס (הפרלמנט), זכות שהייתה מוגבלת לבחירת נציגם ולא לבחירת מועמדים אחרים, ולכן יהודי לא יכול היה לכהן כשר בממשלה.

מעמדם הכלכלי

מתוך כ-80,000 יהודים התפלגות החוסן הכלכלי הייתה: 10% עשירים מאוד, 80% עשירים ובני המעמד הבינוני, 10% עניים - נתמכי הקהילה (רוב העניים עזבו את איראן ועלו לישראל בשנות החמישים).

קיץ 1978

קייץ זה אופיין בפחד מרדיפות דתיות, למרות כיבוד זכויות דתיות של מיעוטים לא מוסלמים, בלווית הסתה של כהני דת שיעים שכללה סיסמאות כגון "מוות ליהודים", "יהודים צאו" – ומכאן שהכתובת על הקיר. בו בזמן הגיעו מכתבי איום למנהיגי הקהילה, כתובות נאצה נכתבו על קירות בתי כנסת ומוסדות יהודיים, ונשמעו קריאות נגד קשרי ישראל איראן, הפגנות המאבק של התקופה החלו לשאת אופי אנטי יהודי ואנטי ישראלי. למרות ההחרפה בכל הקשור ליהדות ולישראליות, התקיימה שגרה בפעילות השגרירות הישראלית, טיסות אל על לאיראן וחזרה התקיימו כשיגרה יום-יומית, הותרו העברות הון, לא היה איסור על פעילות הסוכנות היהודית, אך גם לא עודדו יציאה מאורגנת של יהודים תוך הפקרת הרכוש הרב שנצבר.

ספטמבר 1978

חודש זה התאפיין בהרג יהודים בעיר משהד, פצצה שהוטמנה בבית הקהילה היהודית בהמדאן, הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון עם פרושי גבלס ופרשנות כהני דת שיעים, הפצה ברבים של הקלטות חומייני נגד ישראל בהמשך לפעולת ישראל בדרום לבנון בשעתו. בו בזמן אף החלה החרמת עסקאות עם יהודים בשווקים עם דגש על נכסי דלא-ניידי, וזאת מתוך מחשבה כי האיראנים יקבלו את הרכוש היהודי ללא תמורה, עם עזיבת היהודים. לאור פניות עסקנים יהודים ובראשותם ציר הפרלמנט יוסף כהן לשלטונות, הבדילו בין היהודים הזכאים לקבל הגנה ככלל המוסלמים לבין כל דבר שיש לו נגיעה לישראל והציונות. חומייני בהיותו בגלות בצרפת קיבל משלחת יהודים מאיראן ואלו דנו על מצב היהודים, זה האחרון מבטיח להם כי לא יפגע ביהודים.

החלשות השאה ופעולות הצלה למען היהודים

בתקופת הזמן בו שלטון השאה לא היה יציב, יהודי איראן לא התייחסו לישראל כאל ארץ הגירה, או לארץ שראוי להשקיע בה משאבים כלכליים, יתרה מכך בעת הגירתם רובם לא עלו לישראל אלא בחרו את ארצות המערב כל אחד מסיבותיו הוא. משה קצב שכיהן כשר בממשלתו של מנחם בגין נפגש עם פרנסי קהילת איראן, זאת לאור המשבר שבפתח אך דבקות היהודים במחשבה של היותם אזרחים איראנים נאמנים. הובילה את מנהיגי הקהילה שלא לנווט את הספינה כפי שנדרש בשעת משבר, וחטאה בכך גם האליטה הכלכלית היהודית האיראנית. לאור זאת קמה ההתערבות של ממשלת ישראל, אך הפרסום הפומבי של פגישת משה קצב עם יהודי איראן עוררה את חששם מפני זיהוי עם ישראל והציונות. מנחם בגין (כראש הממשלה), שמחה ארליך (כשר האוצר) וראשי הסוכנות היהודית דנו באפשרות קליטתם הכלכלית של יהודי איראן, הוחלט על שורה של הקלות בתחומים שונים במיוחד לבעלי האמצעים שכללו אפשרות להכניס לתחומי מדינת ישראל: כסף, זהב, שטיחים ותכשיטים, שורה של הקלות של משרד האוצר שתאפשר ליהודים להעביר את הונם תוך תשלום מכס מופחת. כמו כן הטבות לעולה החדש שכללו כי כל משפחה שעלתה לארץ קבלה דירה בהתאם לגודל המשפחה, הדירות היו בערים גדולות ירושלים, יבנה, אשקלון ואשדוד.

פעילות שליחי המדינה ב-1978

המוסד החל לברר מי מהיהודים מעוניין לעלות לארץ במטרה להושיט עזרה, נציגי הבנקים הגדולים – הפועלים, לאומי ודיסקונט סייעו לעולים הפוטנציאליים להעביר את כספם לארץ, הרישום לעלייה עבר ממשרדי הסוכנות שבטהרן אל תוך בתי הכנסת בעקבות הירי ברחובות והחשש מפגיעה במשרדי הסוכנות. משרד הבריאות הקים מערך לבדיקה גופנית לעולים מאזור כרמאנשאה והאזורים הכורדים לפני עלייתם ארצה לוודא שאינם נושאים מחלות מידבקות, העולים קיבלו אישור בריאות גורף, ועלו על מטוסי אל על. הפעלת השדה לטיסות אל על התאפשרה עקב קשריו של הנספח הצבאי הישראלי עם הגנרל חקאקי – מפקד שדה התעופה הצבאי שבתחומו היה שדה התעופה האזרחי (שהוצא להורג בתליה כחודש לאחר מכן) שהטיסו אותם ישירות לארץ.

פברואר 1979 – חומייני בטהראן

שליח מדינת ישראל מרדכי בן-פורת שהיה בעל ניסיון רב בהעלאת יהודי עיראק לארץ, הגיע לטהראן בעקבות כעסם של יהודי איראן על מדינת ישראל, בהמשך לפומביות שניתנה למצוקת יהודי איראן. במקביל התרחש בחודש זה מבצע חילוץ הישראלים מאיראן (1979).

בעת ביקורו בארצות הברית הזכיר אריה דולצ'ין יו"ר הסוכנות היהודית בנאומיו כי מתוך 15,000 היהודים שעזבו את איראן רק מחציתם עלו לישראל. אך יהודי איראן התנגדו להבאת עניינם אל הפומבי מחשש לפגיעה בם בעתיד ומשכך דרשו כי אין לדבר על עלייה לארץ. בה בשעה היהודים קיבלו הבטחה ממטה חומייני כי לא יפגעו בם. והודו לו בקיום צעדה למטהו שבדרום העיר. בנו של הרב הראשי ליהודי איראן יצא בהצהרה: ישראל היא מרכז רוחני-דתי של היהודים, אך אין חובה להגר אליה ולחיות בה. כמו כן שגרירות ישראל בטהרן נסגרה ונפלה בידי מפגינים איראנים, שארית השליחים פוזרו בדירות מסתור.

פעילות המוסד בשנים 1979–2006

רוב היהודים היגרו מאיראן בין השנים 1979–2006, כאשר נתיב ההגירה היה דרך 3 ערים: איסטנבול, אתונה ורומא. נתיב איסטנבול נתקל בקשיים רבים עקב חששה של טורקיה לפגיעה ביחסים עם איראן, ולכן מבריחים איראנים ובלוצ'יסטן העבירו את היהודים דרך זאהדאן שבאיראן – עיר מסחר שהתאימה ככסוי לכל מי שהגיע אליה, משם לכוויתה שבפקיסטן על גבי טנדרים, סוסים, פרדות ואפילו ברגל, מכוון שבעיר היו מוסדות או"ם, היהודים הונחו לבקש הגנה, משם הגיעו לקראצ'י במטוס או ברכב. בקארצ'י קבלו עזרה מאישה בשם חאנום רחמים שדאגה לדיור ומזון עד לעזיבתם את פקיסטן – דבר שלקח משבוע ועד חצי שנה, כשחלקם מצוידים בדרכונים וחלקם בתעודת מסע של ממשלות זרות ומשם עשו דרכם לארץ דרך ארץ נוספת. מימון ההברחות נעשה בעזרת קרן מיראז' (באדיבותו של דוד מיראז' יהודי ממוצא איראני) והרב יחיאל אקשטיין, עלות ההברחה הייתה בתחילה 4,000 דולר לעולה ואחר כך עלתה ל־10,000 דולר, בשנת 2008 פורסם סיפור הברחתם של 40 יהודים וכך הסתיים מפעל הברחת היהודים.

הגירה לארצות היעד

הגדרת מהגר על פי האו"ם היא: אדם שנולד בארץ אחת ומבקש אישור חוקי להתיישב בארץ היעד, רוב היהודים שבאו לישראל ראו בישראל תחנת מעבר לאירופה או אמריקה, ישראל לא הייתה עבורם מקור תושבות קבע, הם באו כתיירים או תושבים ארעיים והמשיכו בדרכם הלאה לארצות אחרות. עולים אלו היו חסרי זיקה למדינה היהודית הציונית. חלקם עזבו את ישראל בגלל אפליה (לטענתם) של הממסד הישראלי, חלקם נמנעו מלהגיע בעקבות שיחות עם בני משפחה שהיו כבר בארץ והסבירו להם כי החיים בארץ קשים, וחלקם עזבו את איראן בגלל העדר הזדמנויות חינוכיות – השכלתיות. המניעים להגירה יכולים גם להיתפס כהעדפת החיסכון – חינוך טוב יותר והזדמנויות פרנסה טובות יותר. אמנם אלו שהגיעו לישראל מתוך בחירה היו בעלי הסיכוי הטוב יותר להיקלט בארץ, אך הדבר לא תאם תמיד את המציאות. מספר היהודים שעזבו את איראן בשנות ה-80 לארצות יעד:

• ישראל 15,000–30,000 יהודים 
• ארצות הברית 30,000–35,000 יהודים
• שוודיה 6,000 יהודים

מספר היהודים שהגיעו לארצות היעד אינו סופי ומוחלט, מכוון שהגעה לארץ יעד נחשבת כמי שהגיע לאותה ארץ, אך אם עזב אותה לאחר שנה ולא חזר יותר אין מידע על כך, ולכן ישנו הפער בין המספרים של היהודים שהגיעו לארצות שונות.

לקריאה נוספת

• ציון בר יצחק, הקורא בשער: סיפור הברחת יהודי איראן, ירושלים ,2017
• אתי ציונית-גושן, תפוח אדום, פתח תקווה, 2014
• שמואל שגב: המשולש האירני, תל אביב, 1981
• דוד ירושלמי, יהודי איראן וארץ ישראל: עולים ועליות, אורות וצללים: סיפור איראן והיהודים, תל אביב, 2011
• יצחק מועלם, מדיניותה ופעילותה של ממשלת ישראל למען יהודי איראן ערב עליית חומייני לשלטון ולאחריה (1978–1982), רמת גן, 2017

ראו גם

• יהדות איראן במהפכה האסלאמית (1979)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של קרן מיראז' ישראל
• אורלי רחימיאן, מכורש לשאה ולאיתוללה: יהדות איראן: העולים, המהגרים והנשארים עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל.
• כנגד כל הסיכויים - הבריחה מטהרן - בעקבות עליית חומייני לשלטון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 28:35 דקות), כאן 11
• דודי כהן, יהודי איראן: סיפורי העולים לישראל - שקר גס, באתר ynet, 26 בדצמבר 2007