עקיבה פרוש

מקובל, בן היישוב הישן בירושלים

הרב עקיבה פרוש (ב' בסיון תרמ"א, 1881כ"ז בחשוון תרפ"ב, 28 בנובמבר 1921) היה מקובל, בן היישוב הישן בירושלים.

עקיבה פרוש
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1881
ירושלים, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בנובמבר 1921 (בגיל 40 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה ישיבת עץ חיים עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 28 בנובמבר 1921 עריכת הנתון בוויקינתונים
אב שלמה זלמן פרוש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תולדותיו עריכה

נולד בירושלים לשלמה זלמן פרוש ולאימו מרת מלכה. מקטנותו סיגל לעצמו גינוני צדיקות ופרישות. עד גיל 13 למד בישיבת עץ חיים. לקראת הבר מצווה הכין עצמו בהכנות רוחניות מיוחדות, שכללו זהירות מדיבורים בטלים ושמירת העיניים. התקרב לרב צבי מיכל שפירא, נעשה לתלמידו המובהק וכונה בפיו "צדיק".

הקדיש את כל זמנו ללימוד תורה וקבלה כשהוא עטוף בטלית ותפילין. את מקום לימודו קבע בבית היתומים דיסקין. חבריו ללימוד היו תלמידי הרב צבי מיכל שפירא, הרב מאיר הלר והרב יעקב משה חרל"פ,[1] עמו למד גמרא בחברותא לאורך רוב שעות היממה, במשך תקופה ארוכה[2]. היה בעל ידע באסטרונומיה וחיבר את הקונטרס "בעקבי השמש" על ענייני הזריחה והשקיעה.

פרוש נפטר בכ"ז בחשוון תרפ"ב, בגיל 41, ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים[3]. בהספד בהלווייתו אמר עליו הרב זוננפלד שהיה ראוי שתשרה עליו השכינה, אלא שאין הדור ראוי לכך. לפני פטירתו הפקיד את מפתח הארון של כתביו בידי אחיו, אהרן יעקב, עמו היה בקשר תורני הדוק. אחיו ערך את הכתבים והוציאם לאור בשנת תשט"ו (1955), בספר "משנת ר' עקיבה".

בשנת תרנ"ט (1899) נישא לשרה ביילה, בת מיכלה וצבי הירש ילין, שהיה סופר סת"ם. נולדה לזוג בת לאחר פטירת אשתו, נישא בשנית בשנת תרע"ח לחיה רייזל ברקוביץ ונולדה לזוג בת בשם מלכה דינה ( חיה רייזל בזו"ג שני נישאה לקרוב משפחתה הרה"ח ר' ברוך יצחק פריינד) ילידת ליטא בת הרב מורדכי ברקוביץ נכדת המקובל בעל זכר לאברהם הרב אברהם דב ברקוביץ אב"ד לאחווה ונכדת הרב אלעזר משה הורוויץ אב"ד פינסק. היה אב לשתי בנות. חתניו הם הרב שלום יעקב שמחה רוטמן, מחבר הספר "אבני שיש",הרב משה יהושע לאנדא (ביתו מלכה דינה), מתלמידי החזון איש.

פרשת קול השופר עריכה

פרוש היה נאמן לדרכם של מהרי"ל דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד. בשנת תרע"ט, כשהחלו ניסיונות הוועד הכללי של יהודי ירושלים ומשרד הרבנות בעיר בראשותו של הרב צבי פסח פרנק להכתיר את הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרבה האשכנזי של העיר, התקבצו הוא הרב משה יוסף הופמן, הרב משה סמניצר (אביו של הרב מאיר הלר-סמניצר), הרב שמואל הלל שינקר ועוד, והקימו את "אגודת הקודש" במטרה להילחם כנגד הדבר.[4]

בשלהי שנת תר"פ (1920) פרסם פרוש בעילום שם את הקונטרס "קול השופר", ובו התבטא בחריפות נגד הספר "אורות" של הרב קוק שיצא לאור באותם ימים, וקרא לאסור את הקריאה בו, בטענה כי הוא מכיל דברי כפירה וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה[5]. לדבריו צירף "פסקים" שונים כנגד הראי"ה קוק ועמדותיו, המסתמכים על דברים שפורסמו שנים קודם לכן.

בתגובה לקונטרס התכנסו כשמונים מרבני ירושלים, ראשי בתי הדין, המוסדות, השכונות וקהילות בעיר, בחול המועד של חג סוכות תרפ"א לאספת מחאה.[6] בסופה הוציאו הנאספים כרזה חריפה תחת הכותרת "תרוממנה קרנות צדיק", בה הביעו שאט נפש מ"קול השופר". בין הרבנים והאישים החתומים: ליפמן דוד שובקס, צבי פסח פרנק, יונה ראם, יוסף גרשון הורביץ, פישל ברנשטיין, יצחק צבי ריבלין, מנחם נתן נטע אוירבך, יחיאל מיכל טוקצינסקי, חיים יהודה ליב אוירבך, שמעון הורביץ, נחמן גדליהו ברודר, יהושע מאיר רייכמן, חיים סלומון, אברהם יוחנן בלומנטל, ועוד רבים.

האספה של הרבנים הגאונים מבד"צ אשכנזים, פרושים וחסידים... מביעה את צערה העמוק על חלול כבוד התורה ושם שמים בכתב הפלסתר בשם "קול השופר" שהוציאו בהשתדלות אנשי דלא מעלי, מחרחרי ריב שאין להם כל זכות לשבת כסאות למשפט בענינים גדולים ונשגבים, בעניני תורה ואמונה ... כל יהודי כאשר אשר נגע ה' בלבבו צריך ומחויב לקרוע את בגדיו לשמוע חלול קודש נורא כזה.

כרוז "תרוממנה קרנות צדיק", תשרי תרפ"א

עוד הוחלט להקים ועד מיוחד בן 13 אישים לטיפול בפרשה.[7] הוועד התכנס והחליט לשלול את התמיכה הכלכלית שקיבלו מפיצי "קול שופר" מקרנות צדקה בירושלים. בתגובה ביקש הראי"ה קוק שלא להטיל סנקציות כספיות כלשהן על מפיצי החוברת.[8]

באביב תרפ"א (1921) הגיע ארצה האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, ובין השאר ביקש לפשר בין רבני ירושלים בראשם הראי"ה קוק, ובין קנאי העיר ורבניהם. כשנפגש עם הרב יוסף חיים זוננפלד והרב יצחק ירוחם דיסקין אמרו הם כי מכתביהם נגד ספר "אורות" נדפסו שלא בידיעתם בתוך "קול שופר", ו"בלתי ידיעתם נדפס סביב למכתבם את קול השופר והחרם. אולם גם למחות באלו [=עקיבא פרוש] לא חפצו, כל זמן שלא נתבטלו לשונות הזרים והמרים" שקיימים לפי דעתם בספר אורות.[9]

אילן יוחסין משפחת פרוש עריכה

נפתלי צבי פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה זלמן פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשון פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נפתלי צבי פרוש-גליקמן
 
עקיבה פרוש
 
אהרן יעקב פרוש
 
אליהו נחום פרוש
 
יוחנן דוד סלומון
 
חיים יהודה לייב אוירבך
 
שינא גיטל
 
מנחם מנדל פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פרוש
 
מרדכי ליבר פרוש
 
זונדל קרויזר
 
שמואל קלמן מירסקי
 
אברהם
 
נפתלי סלומון
 
המשך ענף זה ראו:
עץ חיים יהודה לייב אוירבך
 
מרדכי ליבר פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מנחם פרוש
 
חיים קמיל
 
 
 
 
 
שרה
 
כתריאל שלמון
 
יוחנן דוד סלומון (סופר)
 
משה מנדלבאום
 
שלום חיים פרוש
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר פרוש
 
אשר טננבוים
 
 
 
 
 
אהוד חבצלת
 
 
 
 
 
 
 
ישראל פרוש
 



חיבוריו עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • [מחבר לא ידוע], 'הגאון הצדיק המקובל רבי עקיבה פרוש זצללה"ה בעל משנת רבי עקיבה', האמת, סו (חשוון תשע"ב), עמ' יב-יד

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראו בית זבול ג, חלק יורה דעה, סי' כד-כה
  2. ^ מבחירי צדיקיא עמ' 230; בינו שנות דוד ודור עמ' נח-נט
  3. ^ רבי עקיבא פרוש, דואר היום, 29 בנובמבר 1921, עמ' 3
  4. ^ יוסף משה סופר, מרא דארעא דישראל, כרך ב, ירושלים תשס"ג, עמ' רצה.
  5. ^ אותיות השם "שופר" רומזות לשמו "פרוש". כמו כן הקונטרס פותח במילים "אמר רבי עקיבא".
  6. ^ אספת מחאה, דואר היום, עמ' 6 באוקטובר 1920, עמ' 3.
  7. ^ הארץ, אספת מחאה, 1 באוקטובר 1920, עמ' 2.
  8. ^ דואר היום, ירושלים יום יום, 19 באוקטובר 1920, עמ' 3
  9. ^ הרב אברהם מרדכי אלתר, אוסף מכתבים ודברים, וורשה תרצ"ז, עמ' סח.