פורטל:גרמניה/מוזיקה/אוסף
| 1 |  יוהאן סבסטיאן בַּאך (21 במרץ 1685 – 28 ביולי 1750) היה מלחין גרמני מתקופת הבארוק, הנמנה עם נגני העוגב והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגבוירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו, אך היא הושבה לתודעת הציבור במאה ה-19 ולא פסה מאז. בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, המתאוס פסיון, היוהנס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית ואמנות הפוגה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 2 |  אופרה גרמנית הוא מונח שמתאר את האופרה שנוצרה במרחב דובר הגרמנית, בעיקר גרמניה (או המדינות שקדמו לה) ואוסטריה. המונח מתייחס על פי רוב לאופרות כתובות גרמנית, אך יש הכוללים בו גם מלחינים גרמנים שכתבו בלשונות אחרות. האופרה הגרמנית הופיעה זמן קצר לאחר הולדת האופרה באיטליה. האופרה האיטלקית הראשונה הייתה "דפנה" של יאקופו פרי משנת 1598. בשנת 1627 הלחין היינריך שיץ את המוזיקה לתרגום הגרמני של אותה לברית. במהלך רוב המאה ה-17 והמאה ה-18 השתדלו כותבי האופרות הגרמניות, בלי הצלחה יתרה, להשתחרר מההשפעה האיטלקית, והמלחינים הגרמנים הטובים ביותר, כמו גאורג פרידריך הנדל וכריסטוף ויליבלד גלוק, העדיפו ליצור אופרות במסורת ה"אופרה סריה" האיטלקית. מספר מלחינים בתקופת הבארוק, בהם ריינהרדט קייזר, ניסו ליצור זרם אופראי גרמני נבדל שיתחרה בעליונות האיטלקית, אבל רק עם הופעתו של וולפגנג אמדאוס מוצרט הסתמנה מסורת בת-קיימא של אופרה רצינית בשפה הגרמנית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 3 |  לודוויג ואן בטהובן (16 בדצמבר 1770 - 26 במרץ 1827) היה מלחין ופסנתרן גרמני. נחשב לאחד מגדולי המלחינים במוזיקה הקלאסית והיה דמות בולטת בתקופה החולפת בין התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. שמו וגאוניותו עוררו השראה בדורות של מוזיקאים וקהל. בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, אובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, ארגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצאי דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהוא חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 4 |  גרמניה החלה להשתתף באירוויזיון בשנת 1956. למעט אירוויזיון 1996, גרמניה השתתפה בכל תחרויות האירוויזיון. לפני איחוד גרמניה בשנת 1990 אותה יצגה לפרקים גרמניה המערבית, גרמניה המזרחית (הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה), לא התחרתה. גרמניה זכתה בשתי תחרויות, בשנת 1982 וב-2010. למרות שהמתחרים הגרמניים נחלו הצלחה מוגבלת לעומת שכניהם, העניין הציבורי בתחרות נותר גבוה, והוא אחד מהאירועים הנצפים ביותר בשנה. גרמניה, יחד עם בריטניה, ספרד וצרפת, היא אחת מ"ארבעת הגדולות", מדינות העולות ישירות לגמר התחרות זאת בשל היותן התורמות הפיננסיות הגדולות של התחרות. עם זאת נמסר כי "ארבעת הגדולות" עלולות לאבד את מעמדן וצריכות להתחרות לראשונה בחצי הגמר באירוויזיון 2009. אולם זה לא התקיים, והן המשיכו במעמדן. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 5 |  וילהלם ריכרד וַגְנֵר (גרמנית: Richard Wagner; 22 במאי 1813 - 13 בפברואר 1883) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. יצירותיו השפיעו רבות על גדולי הסופרים ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר ופרידריך ניטשה. נודע באנטישמיות החריפה שלו, שבעטיה יצירותיו מוחרמות לא פעם בישראל. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 6 |  פסטיבל ביירוית מתקיים מדי שנה בביירוית שבגרמניה, ומוקדש בעיקר לביצוע אופרות משל המלחין הגרמני בן המאה ה-19, ריכרד וגנר. וגנר עצמו הגה וקידם את רעיון הפסטיבל להצגת יצירותיו הוא, בייחוד את מחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" המונומנטלי שלו ואת האופרה הדרמטית "פרסיפל". ההופעות נערכות בתיאטרון שתוכנן במיוחד לכך, ה"פסטשפילהאוס" (Festspielhaus). וגנר פיקח אישית על תכנון ובניית התיאטרון, שהוכנסו בו שכלולים וחידושי אדריכלות רבים כדי להכיל את תזמורות הענק שדרשה המוזיקה שלו, ובה בשעה לענות על חזונו הייחודי בכל הנוגע לבימוי יצירותיו. מאז פתיחתו, בשנת 1876, היווה פסטיבל ביירוית תופעה סוציולוגית-תרבותית יוצאת דופן. באירוע מוזיקלי ייחודי זה נכחו אורחים רמי מעלה: הקייזר וילהלם השני, דום פדרו השני, קיסר ברזיל, לודוויג השני, מלך בוואריה (שבא בחשאי, כנראה כדי להתחמק מפגישה עם הקייזר) וכן מלחינים ידועי-שם כמו אנטון ברוקנר, אדוורד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 7 |  ליד הוא שיר אמנותי (בדרך כלל כאשר מדובר על ליד הכוונה לשיר האמנותי הגרמני). לרוב מדובר על שיר הכתוב לקול ולפסנתר, אם כי נפוץ גם השיר לקול ולתזמורת, ויש החורגים אף משתי אפשרויות אלה. תחילתו של ז'אנר זה בתקופה הקלאסית (1800-1720) אך שיא פריחתו בתקופה הרומנטית במוזיקה (1900-1800). |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 8 |  קומדיאן הרמוניסטס (בגרמנית: Comedian Harmonists) היה אנסמבל ווקאלי גרמני בעל פרסום בינלאומי, שביצע בטכניקה של "הרמוניה צפופה" בשנים 1928-1934 ונחשב לאחד ההרכבים המוזיקליים המצליחים ביותר באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. חברי ההרכב היו הארי פרומרמן, טנור-בופו, ארי לשניקוף, טנור ראשון, אריך קולין (טנור שני), רומן צ'יקובסקי, (בריטון), רוברט ביברטי, (בס) וארווין בוּץ, פסנתרן. סימן ההיכר של ה"קומדיאן הרמוניסטס" היה יכולתם של זמריו למזג את קולותיהם יחדיו, כך שהזמרים האינדיבידואליים יכלו להתבלט מתוך המרקם הווקאלי ולשוב ולהיעלם בתוכו. רפרטואר ההרכב היה רחב, החל במוזיקה עממית ושירים קלאסיים בעיבודו של פרומרמן ועד לשנונים ושובי הלב שבשירי התקופה הפופולריים, של מלחינים כמו פטר איגלהוף, ורנר ריכרד היימן ופאול אברהם. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 9 |  יוהנס ברהמס (7 במאי 1833, המבורג - 3 באפריל 1897, וינה). מלחין גרמני מהזרם הרומנטי, שיצירתו מתאפיינת בסממנים קלאסיים מובהקים. ברהמס הלחין כמה יצירות בולטות לתזמורת, בהן ארבע סימפוניות, שני קונצ'רטי לפסנתר, קונצ'רטו לכינור, קונצ'רטו "כפול" לכינור ולצ'לו, שתי פתיחות סימפוניות ואת היצירה הווקאלית הגדולה למקהלה, רקוויאם גרמני. ברהמס היה גם מלחין פורה בסוגת הנושא ווריאציות, וכתב בין השאר וריאציות לנושאים מאת הנדל, פגניני והיידן. ברהמס היה מעריץ מושבע של בטהובן, והתאפיין בכך יותר מכל מלחין רומנטי אחר. בחדר עבודתו השקיף על שולחנו דיוקן שיש של המלחין הקלאסי המוערץ עליו. ביצירותיו של ברהמס ניתן להבחין בהשפעות ברורות, ואף חיקויים, ליצירתו של בטהובן, ובכלל זה הסימפוניה התשיעית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 10 |  הסימפוניה החמישית בדו מינור, Op. 67 (מכונה גם "הגורל"), שכתב לודוויג ואן בטהובן בין השנים 1804–1808, היא מהמפורסמות ומהפופולריות שביצירות המוזיקה הקלאסית. הסימפוניה בוצעה לראשונה בשנת 1808 בתיאטר אן דר וין בווינה וזכתה לפופולריות תוך זמן קצר. מאז הייתה לאחת הסימפוניות המבוצעות ביותר באולמות הקונצרטים. א.ת.א. הופמן תיאר אותה כ"אחת היצירות החשובות ביותר בתקופתה". הסימפוניה מורכבת מארבעה פרקים: אלגרו קון בריו, אנדנטה קון מוטו, וסקרצו מהיר (אלגרו) המוביל ללא הפסקה (attacca) לפרק הסיום, אלגרו. ידוע במיוחד מוטיב הפתיחה של הפרק הראשון הבנוי מארבעה תווים, 'קצר-קצר-קצר-ארוך', פעמיים בזה אחר זה ("סקוונצה"). |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 11 | הסימפוניה השנייה בדו מינור של גוסטב מאהלר, המכונה "התחייה", נכתבה בין 1888 ל-1894 ובוצעה לראשונה ב-1895. מלבד הסימפוניה השמינית, הייתה זו היצירה הפופולרית והמצליחה ביותר של מאהלר בתקופת חייו. אורך היצירה בין 80 ל-90 דקות.
הסימפוניה השנייה כתובה בסגנונו האופייני, הקל לזיהוי, של מאהלר, הן במבנה והן בתזמור. יש בה פאתוס והומור, לגלוג וייאוש, נעימת מחול קלילה וכמיהה לירית, השלמה ותקווה לחיי נצח. הרכב התזמורת גדול מן הרגיל וכולל כלי נשיפה וכלי הקשה מעבר למקובל, נוסף לנבלים ועוגב, ומאהלר אף מרחיב את תחום התזמורת ומשגר קבוצות נגנים אל מאחורי הקלעים. כמה גורמים מייחדים את סימפוניית התחייה מסימפוניות אחרות של התקופה הרומנטית: מספר פרקיה, חמישה, בשונה מארבעה המקובלים, הרכב התזמורת, הגדול מן הרגיל, ושילוב תפקידים ווקאליים (לקול אנושי) לאלט סולו בפרק הרביעי ולסופרן ואלט סולו עם מקהלה בפרק החמישי, על פי דוגמת הסימפוניה הכוראלית של בטהובן. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 12 | -
|
הוספה |
| 13 | -
|
הוספה |
| 14 | -
|
הוספה |
| 15 | -
|
הוספה |
| 16 | -
|
הוספה |
| 17 | -
|
הוספה |
| 18 | -
|
הוספה |
| 19 | -
|
הוספה |
| 20 | -
|
הוספה |