פורטל:פמיניזם/ערך נבחר/אוסף ערכים נבחרים
אוסף הערכים הנבחרים של פורטל פמיניזם
לעריכת הערכים לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
.jpg)
שביתת הנשים באיסלנד התקיימה ב-24 באוקטובר 1975, ובו נשות איסלנד הדירו רגליהן ממקומות עבודה וסירבו לטפל בילדים או לעשות עבודות בית למשך יום כדי "להדגים את הצורך בעבודה של נשים בכלכלה ובחברה", וכדי "למחות נגד פערי שכר ופרקטיקות ההעסקה בלתי הוגנות". תשעים אחוז מאוכלוסיית הנשים באיסלנד השתתפו בשביתה. נשים איסלנדיות הרוויחו פחות משישים אחוז ממשכורתם של גברים, ולנשים רבות כלל לא התאפשר לעבוד מחוץ לבית, בשל האחריות הכמעט בלעדית למשק הבית וגידול הילדים. תעשיות רבות הושבתו באותו יום כתוצאה. לא היו שירותי טלפון מכיוון שכל עובדות המרכזייה היו נשים, ועיתונים לא הודפסו, בתי הספר נסגרו, וטיסות בוטלו כשהדיילות לא הגיעו. בבנקים, המנהלים פעלו בתור פקידים כדי לשמור על הבנקים פתוחים ביום זה. במהלך היום, עשרים וחמש אלף נשים מתוך מאתיים עשרים אלף אנשים באיסלנד התאספו במרכז רייקיאוויק, בירת איסלנד, לעצרת מחאה.
הנשים השיגו את המטרה – כעבור מספר חודשים העביר הפרלמנט של איסלנד חוק שמבטיח זכויות שוות לנשים וגברים. למרות שהחוק עצמו לא שינה הרבה בפועל את אי-השוויון ופערי השכר לרעתן של נשים, השביתה היוותה צעד פוליטי משמעותי בנושא שוויון זכויות במדינה, וסללה את הדרך להתפתחויות נוספות, לרבות בחירת הנשיאה הראשונה בעולם חמש שנים מאוחר יותר, ב-1980. מאז, כל כמה שנים ביום השנה של יום החופש, חוזרות הנשים של איסלנד על המעשה באופן סמלי, ויוצאות מוקדם מהעבודה כדי "להפגין את החשיבות שלהן למשק ולהמשיך במאבק למען השוויון".
2
הגל השני של הפמיניזם מתייחס לתקופה של פעילות פמיניסיטית שנמשכה לאורך שנות ה-60 עד לסוף שנות ה-80 ברחבי העולם. בעוד הגל הראשון (תקופת הסופרג'יסטיות) התאפיין במאבק לזכויות אזרחיות רשמיות כמו זכות הבחירה, הגל השני פעל למען זכויות במישורים האישיים, החברתיים והפוליטיים. בין שני הגלים חלה נסיגה בתנועה הפמיניסטית וכן בזכויות נשים - מלחמת העולם השנייה הסיטה תשומת לב מנושאים חברתיים, ושנות החמישים התאפיינו בראקציוניזם וקיבוע מחודש של תפקידי מגדר. כשיצא ספרה של בטי פרידן, המסתורין הנשי, כל זה היה עתיד להשתנות. פרידן הראתה שחייהן האינדיבידואליים של נשים הם נושא פוליטי, הקשור לנורמות חברתיות, כלכלה ופוליטיקה, ושכל הנשים מושפעות מהדיכוי החברתי. הל השני של הפמיניזם התאפיין בהמשך המאבקים הליברליים של הגל הראשון בספירה הציבורית - הדרישה לשוויון בשכר, שוויון הזדמנויות בהעסקה, וסוגים אחרים של חקיקה. לצד מאבק זה נולדו מאבקים חדשים, של הפמיניזמים הרדיקליים - ביניהם הפמיניזם הלבן בעיקר שעסק בספירה הפרטית, ועסק בזכויות רבייה (הפלות ואמצעי מניעה), נישואים ומשפחה, ואלימות נגד נשים, ובפרט אלימות מינית. לצד הפמיניזם הזה נולדו עוד צורות של פמיניזם - הפמיניזם השחור, שפעל מתוך הבנה שנשים שחורות מדוכאות באופן ייחודי מהצטלבות הסקסיזם והגזענות שהן חוות, פמיניזם לסבי, ופמיניזם סקס-פוזיטיב, שראה בשחרור מיני עקרון בסיס לשחרור נשים, בניגוד לפמיניזמים אחרים של התקופה, שבמרכז הווייתם הייתה התנגדות לזנות ופורנוגרפיה. הפמיניזמים הרדיקליים של גל זה גרסו שהדיכוי של נשים אינן בעיות אישיות, אלא תוצאה של מבנה חברתי דכאני-פטריארכלי, ולכן נדרשת פעולה קולקטיבית-פוליטית כדי להיאבק בה, כאשר המטרה היא לשנות את המערכת, לא לשנות חוקים ספציפיים בתוכה תוך כדי שימורה.
3
סופרג'יזם (מאנגלית: Suffrage – הזכות להשתתף בבחירות) הייתה תנועה שנאבקה על זכות בחירה לנשים במדינות הדמוקרטיות של העולם המערבי. התנועה פעלה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 וחוללה שינוי משמעותי ביחס לנשים ובמעמדן המשפטי במדינות רבות. המאבק עצמו נשא פרי כאשר במהלך המאה ה-20 מדינות רבות חוקקו זכות בחירה לנשים. המדינה האחרונה שהצטרפה למעגל הייתה ערב הסעודית, אשר העניקה לנשים זכות הצבעה בבחירות המקומיות בשנת 2015.
המאבק של הסופרג'יסטיות התנהל בעיקר באמצעות שדולות, וכן הפגנות ופרסום עלונים, במאמצים להעלות מודעות לאי השוויון בחוק. הנשים שפעלו באופנים האלו תויגו כפורעות חוק, או לחליפין, חולות נפש, שאינן מוכנות לעמוד בתפקידן ה"טבעי" כנשים. במקרים מסוימים, למשל בהובלתה של אמלין פנקהרסט באנגליה, הנשים נקטו בפעולות רדיקליות יותר, כמו הצתה ופצצות. חלק מהנשים המוחות נעצרו, וכששבתו רעב במחאה, הואכלו בכפייה.
סופרג'יזם היה סוג הפעילות המרכזית של הגל הראשון של הפמיניזם, אשר נחשב לתנועה ליברלית המתמקדת בזכויות פורמליות בזירה הציבורית. בנוסף לזכות לרוץ בבחירות ולהצביע בהן, התנועה הפמיניסטית של הגל הראשון עסקה בנושאים כמו הזכות של נשים לירושה ולזכות בעלות על רכוש. כאשר הנשים הצליחו במאבקיהן על זכות הבחירה, תם הגל הראשון והתנועה הסופרג'יסטית התפרקה, מאחר שהשיגה את מטרתה, לכאורה. עם זאת, מצבן הכללי של נשים לא השתנה מאוד בעקבות קבלת זכות הבחירה ללא שינויים אחרים בחוק או בחברה, וכעבור עוד מספר עשורים, זה היה מה שהצית את הגל השני של הפמיניזם, שהרחיב את הזירה של המאבק הפמיניסטי.
4
אפקט מטילדה הוא ההטיה הנפוצה בהכרה בתרומתו של מחקר הנעשה על ידי מדעניות כאשר עבודתן לרוב מיוחסת לעמיתיהן הגברים. המונח נטבע לראשונה ב-1993 על ידי היסטוריונית המדעים מרגרט ו. רוסיטר. האפקט נקרא על שם פעילת זכויות נשים ומתנגדת העבדות האמריקאית, מטילדה ג'וסלין גייג' (Matilda Joslyn Gage), אשר תיארה את התופעה לראשונה בסוף המאה ה-19. אפקט מטילדה קשור גם לאפקט מתי המתאר תופעה בה מדענים מפורסמים לרוב יקבלו יותר קרדיט מאשר חוקרים שאינם ידועים אפילו כשהעבודה נעשית במשותף או שהיא זהה לחלוטין. רוסיטר מספקת מספר דוגמאות לאפקט: טרוטולה מסלרנו, רופאה איטלקית (המאה 18–19), כתבה ספרים אשר יוחסו למחברים גברים לאחר מותה והעוינות כלפי נשים אשר שימשו בתור מורות ומרפאות הובילה להתכחשות לעצם קיומה. מקרים מן המאה-20 המדגימים את אפקט מטילדה כוללים את נטי סטיבנס, מארי קירי (נכללה בפרס נובל לפיזיקה של 1903 רק לאחר התעקשותם של חבר הוועדה – המתמתיקאי השוודי מגנוס גוסטה מיטאג-לפלר (אנ') – ובעלה פייר קירי), ליזה מייטנר, מריאטה בלאו (אנ'), רוזלינד פרנקלין, וג'וסלין בל ברנל.
5
מיתוס היופי: על השימוש ביצוגים של יופי נגד נשים הוא ספר עיון מאת נעמי וולף, אשר יצא לאור בשנת 1991. הטיעון המרכזי בספר הוא כי במקביל לשיפור מצבן של נשים מבחינה בזירה הציבורית, המאפשרת להן גישה להשכלה, ותעסוקה, וכך גם לשיפור מצבן הכלכלי, כך עלתה גם הציפייה כי תיצמדנה לסטנדרטים בלתי אפשריים של יופי גופני, ושחוסר היכולת לעמוד בסטנדרטים אלו (המובנה מראש, מכיוון שהסטנדרטים בתנועה מתמדת לקיצוניות גדולה יותר), מוביל נשים להישאר במצב בו הן מרגישות לא-מספיק טובות. שגם נשים מצליחות מקצועית או במובנים אחרים, עדיין מרגישות ככישלון, וכתוצאה חוות שנאה עצמית ודיכאון. ככל שיתאמצו יותר לעמוד בסטנדרט הבלתי אפשרי, יוציאו יותר כסף, יעבירו את גופן שינויים קוסמטיים וכירורגיים - כך נשים יותר נשלטות על ידי הפטריארכיה. על פי וולף, מיתוס היופי הוא תכתיב התנהגותי, ולא באמת קשור למראה חיצוני: הוא קובע את ההכרח לבסס את זהותן של נשים על מידת יופיין, במאמץ בלתי נלאה להגיע למצוינות נשית.
6
קולקטיב נהר קומבהי (Combahee River Collective) היה ארגון פמיניסטי שחור ולסבי, אשר היה פעיל בבוסטון בין השנים 1974 ל-1980. הקולקטיב היה אינסטרומנטלי בהדגשת האופנים בהם תנועת הפמיניזם הלבן לא עונה על הצרכים של קהילה זו, על כל זהויותיה. הארגון ידוע בעיקר בשל הצהרת קולקטיב נהר קומבהי, שהיה למסמך מכונן בהתפתחות הפמיניזם השחור, וכן בפיתוח מונחים ומושגים של שיח הזהויות המשמש מאז ארגונים פוליטיים ותאורטיקנים חברתיים. הקולקטיב התפצל מארגון נשים שחורות לאומי (NBFO) לאחר שהמייסדות, ברברה סמית ודמיטה פרייז'ר, הבינו שהארגון שלהן יותר רדיקלי ויותר פוליטי מן הארגון הלאומי. את השם של הקולקטיב הציעה סמית, שרצתה לקרוא לקולקטיב על שם אירוע היסטורי בעל משמעות לנשים אפרו-אמריקאיות. היה ברשותה ספר על הארייט טאבמן, ובו היה מסופר על אירוע שהתרחש ליד נהר קומבהי, בדרום קרולינה, ב-1863, כאשר כוחות בהובלתה של טאבמן שחררו יותר מ-750 עבדים. היה זה המבצע הצבאי היחיד בהיסטוריה של ארצות הברית שתוכנן ובוצע על ידי אישה. לדבריה של סמית, "זוהי דרך לדבר על עצמנו כחלק מרצף של מאבק שחור, מאבקן של נשים שחורות". המניפסט שפרסם הקולקטיב חידש מבחינת תאוריה פמיניסטית, כי הוא היה הראשון שדיבר על הצטלבות ההשפעות של מערכת פטריארכלית וגזענית לא רק על נשים כאל מושג כביכול אוניברסלי, אלא להשפעות הספציפיות על נשים שהן שחורות ולסביות, ומתמודדות עם גזענות מצד נשים לבנות, סקסיזם מצד גברים שחורים ולבנים כאחד, ובמיוחד לא מוצאות את מקומן בתוך תנועות שחרור שחורות בגלל הדומיננטיות הגברית השורה בהן, וכך גם לא בתנועות הפמיניסטיות בהן דומיננטיות נשים לבנות וסטרייטיות.
7
מוּחֶרֵס לִיבֶּרֵס (Mujeres Libres, תרגום: "נשות החירות") היה ארגון נשים אנרכו-סינדיקליסטי ספרדי, שנועד להעצים את נשות מעמד הפועלים הספרדי. הארגון נוסד בשנת 1936, על ידי לוסיה סאנצ'ס סאורניל, מרסדס קומפוסאדה ואמפארו פוץ' אי גסקון (Amparo Poch y Gascón), ומנה כ-30,000 חברות בשיאו. הארגון דגל ב"מאבק כפול" - מאבק פמיניסטי למען שחרור האישה ומאבק חברתי לצדק מעמדי. חברותיו האמינו כי שתי המטרות חשובות באותה המידה ויש לפעול להשגתם במקביל. מייסדות המוחרס ליברס היו נשים פעילות במסגרת תנועת השחרור, שלא היו מרוצות מאופן ההתמודדות של התנועה עם הבעיות הייחודיות שנתקלו בהן כנשים. לתחושתן, למרות היומרה להיאבק לשוויון, הגברים בתנועה סירבו להתייחס לנשים כאל שוות. פעילותן קיבלה הכרה מועטה, בעיקר מסיבות סקסיסטיות, ומתוך חשש של נשים להיות מעורבות. גברים בדרך כלל לא לקחו ברצינות את פעילותן של נשים במישור הציבורי והפוליטי. הארגון שהתחיל במדריד עד מהרה התפתח ברחבי ספרד, ועבד לקידום השכלת נשים, כניסתן לכוח העבודה, זכויותיהן ושחרורן במישורים הפרטיים והחברתיים. נשים מארגון מוחרס ליברס נלחמו במהפכה הספרדית, וניצלו את הרשת הפעילה שלהן ברחבי הארץ למטרה זו.
8
האשמת הקורבן היא ביטוי המתאר מקרה שבו קורבן של פשע או כל פעולה פסולה אחרת נתפס כבעל אשמה חלקית או מלאה ביחס לפעולה שנעשתה בו או לנזק שנגרם ממנה. הכתיבה התאורטית על נושא זה מציעה למתן את התפיסה הזו, שלפיה הקורבנות אשמים בעוול הנגרם להם. השימוש במונח האשמת הקורבן מתייחס בייחוד למקרים של תקיפה מינית, התעללות, אונס, התמכרות, פוסט-טראומה צבאית, וכן במקרים שבהם הקורבנות הכירו את תוקפיהם, או התקשו להתנגד לפגיעה בשל הימצאותם תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים. על פי חוקרים, האשמת הקורבן היא דפוס חברתי של "תקיפה מתמשכת", אשר מגביר את הטראומה שחווים קורבנות לאחר הפגיעה. כמו בדוגמת מקרי אונס, כאשר מתלוננות נשאלות לגבי ההיסטוריה המינית שלהן, מה לבשו, ומואשמות בפיתוי או בכך ששתו אלכוהול. לצד האשמת הקורבן, יש גם הבעת אי אמון בדיווח, מזעור של חומרת הפגיעה, ומתן טיפול בלתי הולם בידי צוותים רפואיים או אחרים ועוד.
9
פמיניזם סקס-פוזיטיב היא תנועה שנוסדה בתחילת שנות ה-80 והתמקדה בטיעון כי חירות מינית היא מרכיב מהותי בשחרורן של נשים. פמיניזם סקס-פוזיטיב התגבש לכדי תנועה בעלת שם ורעיונות יסוד פוליטיים בעקבות עלייתו של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, והוא כולל קולות שונים ומגוונים. בהתאם לכך, מעורבותן של נשים רבות בתנועת הפמיניזם הסקס-פוזיטיב החלה כתגובה למאמציהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיה להציב את סוגיית הפורנוגרפיה במרכז ההסבר הפמיניסטי לשאלה מדוע קיים דיכוי נשי. תקופה זו של מחלוקת אינטנסיבית בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לבין פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות מכונה מלחמות המין הפמיניסטיות. מלחמות אלו כללו סדרה של דיונים ומחלוקות בין פמיניסטיות לגבי סוגיות שנוגעות למיניות ופעילות מינית. עם זאת, יש גם פמיניסטיות המזהות את עצמן כפמיניסטיות סקס-פוזיטיביות, שמעורבותן בתנועה זו התפתחה לא בהכרח במסגרת התנגדותן לפמיניסטיות אחרות, אלא כתגובה ישירה למה שהן תפסו כשליטה הפטריארכלית על המיניות.
10
המין השני הוא ספר משנת 1949 של ההוגה האקזיסטנציאליסטית סימון דה בובואר. הספר, שהוא מספריה הידועים ביותר, עוסק בהתייחסות לנשים במהלך ההיסטוריה ונחשב ליצירה מז'ורית בפילוסופיה הפמיניסטית. בנוסף, הספר נחשב לנקודת הפתיחה של הפמיניזם של הגל השני. הספר כולל את האמירה המכוננת של דה בובואר, "אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה", אשר היווה נקודת תפנית בתולדות הפמיניזם: ההכרה שמין ביולוגי הוא שונה ממגדר, ושנשיות (ובהיקש, גבריות) אינה תכונה מולדת, אלה זהות וסדרת התנהלויות נרכשות, שנוצרות מתוך הקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי.
11
Manspreading (בתרגום חופשי לעברית: פישוק רגליים גברי) הוא ביטוי לתנוחת ישיבה בתחבורה ציבורית או במרחב ציבורי אחר, כאשר הרגליים פשוקות באופן שעלול לגרום לגבר הפושק אותן להיצמד לשכניו (ובעיקר - שכנותיו) באופן לא נעים או אף לשבת על יותר ממושב אחד ולדחוק את שכניו ממושביהם. פרקטיקה זו נפוצה בעיקר אצל גברים, וגם היישום שלה וגם הפרקטיקה עצמה זכו לביקורת וגרמו למחלוקות אינטרנטיות במקומות שונים בעולם. המונח הופיע לראשונה במסגרת קמפיין פמיניסטי נגד פישוק גברי שהתחיל בטאמבלר ב-2013. ב-2015 נוסף המונח באנגלית למילון אוקספורד. רשויות תחבורה שונות ברחבי העולם הצטרפו למאבק, והשיקו קמפיינים נגד התופעה.
12
טרנס-פמיניזם הוא תנועה של נשים טרנסיות הרואות את שחרורן כקשור במהותו לשחרור כל הנשים ומעבר להן, ומוגדר כ"גישה לפמיניזם המונעת על ידי הפוליטיקה הטרנסית". זרם זה עוסק גם בסוגיות פמיניסטיות "מסורתיות" מפרספקטיבה טרנסג'נדרית, הכוללות דימוי גוף, אלימות נגד נשים, בריאות ובריונות. למרות כניסתו המאוחרת לשימוש כמונח, התקיים טרנס-פמיניזם כבר מאז ראשית הגל השני של הפמיניזם בצורות שונות, בעיקר אצל הוגות כמו סנדי סטון, שנחשבת כמייסדת הלימודים הטרנסג'נדרים האקדמיים, וסילביה ריברה, שהשתתפה במהומות סטונוול והייתה בין מייסדות S. T. A. R. (Street Transvestite Action Revolutionaries). טרנס-פמיניזם משויך בדרך כלל לפמיניזמים של הגל שלישי, והוא קשור קשר הדוק לגישות פמיניסטיות אחרות – במיוחד פמיניזם סקס-פוזיטיב, פמיניזם פוסט-מודרני/פוסט-סטרוקטורליסטי, התאוריה הקווירית ועוד. גישות אלה של הפמיניזם מייצגות את ההתרחקות מהצפייה החד-צדדית של דיכוי, שבה הגברים הם המדכאים והנשים הן המדוכאות. במקום זאת, גישות פמיניסטיות אלה מכירות בכך שישנן צורות רבות של סקסיזם – כלומר, סטנדרטים כפולים רבים המבוססים על המין, המגדר או המיניות של האדם.
13
.jpg)
החלטה 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם החלטה מספר 1325 של מועצת הביטחון של האו"ם מיום 31 באוקטובר 2000, מצהירה על המחויבות של מועצת הביטחון של האו"ם להגן על נשים ולהבטיח את ייצוגן בתהליכי שלום ובפוליטיקה הבינלאומית. ההחלטה, שנתקבלה לאחר שנים רבות של מאבק, הצהירה על הצורך של קובעי מדיניות ושל המשפט הבינלאומי להסתכל על חוויותיהן של נשים ונערות החיות באזורי לחימה וסכסוכים אלימים מתוך נקודת מבט מגדרית ומתוך הכרה בהשפעה הייחודית הקיימת על נשים, נערות (וילדים) במצבים אלה. החלטה 1325 מהווה את המסמך הרשמי הראשון של מועצת הביטחון שדרש מהצדדים המעורבים בסכסוכים אלימים לכבד זכויות נשים ולתמוך בשיתוף וייצוג נשים בתהליכי משא ומתן לשלום ובפתרון סכסוכים. בעקבות החלטה זו, גיבשו 23 מדינות ברחבי העולם תוכניות פעולה לאומיות להטמעת עקרונות החלטה 1325, ובכללן ארצות הברית, בוסניה, ליבריה, בריטניה, ספרד, נורווגיה והפיליפינים. מדינת ישראל הייתה המדינה הראשונה בקרב חברות האו"ם אשר הטמיעה בחוק חלק מעקרונות החלטה 1325. על אף שבשנת 2014 התקבלה החלטת ממשלה המחייבת ניסוח של תוכנית פעולה לאומית לשוויון מגדרי ברוח החלטה 1325, טרם נערכה בישראל תוכנית שכזו.
14
_at_All_Hands,_January_2018.jpg)
הצטלביות (באנגלית: Intersectionality; מושג המוכר בספרות האקדמית בעברית גם כשוליות מרובה, שוליות מצטלבת, והצטלבות מיקומי שוליים) היא מסגרת תאורטית בה נחקרת ההצטלבות בין צורות או מערכות דיכוי, שליטה ואפליה. על פי התאוריה, קטגוריות חברתיות ותרבותיות של קבוצות החוות דיכוי, כגון גזע, מגדר, מעמד, נטייה מינית, וצירי זהות נוספים, אינם מתקיימים בנפרד זה מזה, אלא שלובים יחד ומשפיעים על על האופן בו מערכות כוח חברתיות פועלות על אנשים וקבוצות באופן מצטבר וייחודי. התאוריה בוחנת את האופנים בהם מערכות דיכוי כמו גזענות, סקסיזם, ביפוביה, טרנספוביה, הומופוביה וסוגנות לא מתקיימות בנפרד אלא פועלות יחד, משפיעות זו על זו ויוצרות מערכת דיכוי מורכבת המשקפת את ההצטלבות של סוגי אפליה שונים, וחושפת כיצד כל הדיכויים פועלים על פי דינמיקה דומה.
15
נישואים בכפייה הם נישואים בהם אחד או יותר מן הצדדים, נישאים ללא הסכמתם או נגד רצונם. נישואים בכפייה שונים משידוך בהסכמה, שבו שני הצדדים, מסכימים לסיוע של ההורים שלהם, או של צד שלישי (כגון שדכן) בבחירת בן הזוג. כפיית נישואים נעשית על ידי מגוון רחב של אמצעים, החל מאלימות פיזית ועד ללחץ פסיכולוגי. נישואים כפויים מתקיימים בתרבויות שונות ברחבי העולם, ובמיוחד בחלקים של דרום אסיה ואפריקה. יש המתנגדים לשימוש במונח "נישואים כפויים" כי עשוי להשתמע ממנו מתן לגיטימציה ותוקף ליחסים הכפויים, כאילו מדובר ביחסים או נישואים לגיטימיים לכל דבר.
16
פמיניזם סקס-פוזיטיב, המוכר גם כפמיניזם פרו-סקס, פמיניזם סקס-רדיקלי או פמיניזם סקס-ליברלי, היא תנועה שנוסדה בתחילת שנות ה-80 והתמקדה בטיעון כי חירות מינית היא מרכיב מהותי בשחרורן של נשים.
פמיניזם סקס-פוזיטיב התגבש לכדי תנועה בעלת שם ורעיונות יסוד פוליטיים בעקבות עלייתו של הפמיניזם האנטי-פורנוגרפי, והוא כולל קולות שונים ומגוונים. בהתאם לכך, מעורבותן של נשים רבות בתנועת הפמיניזם הסקס-פוזיטיב החלה כתגובה למאמציהן של פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיה להציב את סוגיית הפורנוגרפיה במרכז ההסבר הפמיניסטי לשאלה מדוע קיים דיכוי נשי. תקופה זו של מחלוקת אינטנסיבית בין פמיניסטיות סקס-פוזיטיביות לבין פמיניסטיות אנטי-פורנוגרפיות בתחילת שנות ה-80 מכונה מלחמות המין הפמיניסטיות. מלחמות אלו כללו סדרה של דיונים ומחלוקות בין פמיניסטיות לגבי סוגיות שנוגעות למיניות ופעילות מינית. עם זאת, יש גם פמיניסטיות המזהות את עצמן כפמיניסטיות סקס-פוזיטיביות, שמעורבותן בתנועה זו התפתחה לא בהכרח במסגרת התנגדותן לפמיניסטיות אחרות, אלא כתגובה ישירה למה שהן תפסו כשליטה הפטריארכלית על המיניות.
17
פמיניזם סוציאליסטי הוא זרם בפמיניזם המתמקד בקשרים שבין פטריארכיה וקפיטליזם. הפמיניזם הסוציאליסטי מרחיב את הטיעון של הפמיניזם המרקסיסטי על תפקידו של הקפיטליזם בדיכוי נשים. פמיניזם סוציאליסטי דוחה את הטענה העיקרית של הפמיניזם הרדיקלי לפיו הפטריארכיה היא המקור היחיד או העיקרי לדיכוי נשים. לטענת הפמיניזם הסוציאליסטי, נשים אינן יכולות להיות חופשיות בשל התלות הכלכלית שלהן בגברים השולטים בהון הכלכלי. הפמיניסטיות הסוציאליסטיות ראו בשחרור הנשים חלק הכרחי ממאמץ גדול יותר לצדק חברתי, כלכלי ופוליטי. פמיניסטיות סוציאליסטיות ניסו לשלב את המאבק לשחרור נשים במאבק נגד מערכות דכאניות אחרות המבוססות על גזע, סטטוס ומעמד כלכלי.
הפמיניזם הסוציאליסטי צמח בשלהי הגל הראשון של הפמיניזם בארצות הברית בראשית המאה העשרים, פרץ שוב בגל השני של הפמיניזם, והביא עמו פריחה של תאוריות פמיניסטיות סוציאליסטיות החל מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20. הדוגמות המרכזיות של הפמיניזם הסוציאליסטי לא הצליחו להיכנס לתאוריה המשפטית האמריקאית, הן המשיכו להתקיים ונשאו פירות באקדמיה בדיסציפלינות שונות כמו פילוסופיה, סוציולוגיה ומדעי המדינה וסיפקו צורות מחשבה ותאוריות במדעי החברה והרוח. נוכחותו ונחיצותו של הפמיניזם הסוציאליסטי המשיכה לעורר הדים והביאה חלק מן החוקרות לתאר את הגל השלישי של הפמיניזם כגל סוציאליסטי במהותו. בישראל, ניתן לראות נוכחות של פמיניזם סוציאליסטי בעיקר במאבקן של נשים עניות לשיפור תנאי העסקתן, במאבק לחקיקת רווחה של אימהות חד הוריות, ולשינוי מדיניות ההתעלמות של מקומות עבודה ממחויבויותיהם של הורים לילדיהם, ובעיקר של אימהות.
18
איום הלוונדר (באנגלית: Lavender Menace) הייתה קבוצה בלתי פורמלית של פמיניסטיות רדיקליות לסביות, שנוצרה במחאה נגד ההדרה של לסביות וסוגיות לסביות מהתנועה הפמיניסטית בקונגרס השני לאיחוד נשים בניו יורק ב-1 במאי 1970. חברות הקבוצה היו נשים שהיו חברות בארגון הנשים הלאומי (NOW) מצד אחד, ובחזית לשחרור להט"ב (GLF) מצד שני, ורצו לשמר את האינטרסים של שתי הזהויות האקטיביסטיות. עם חברות הקבוצה נמנו קרלה ג'יי, מרתה שלי, ריטה מיי בראון, לואיס הארט, ברברה לאב, אלן שומסקי, ומיקלה גריפו.
19
פסק הדין רדיו קול ברמה בע"מ נגד קולך – פורום נשים דתיות הוא החלטה שנתנה בשנת 2015 ברשות ערעור אזרחי לבית המשפט העליון. ארגון קולך הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להגשת תובענה ייצוגית בעילה של הדרת נשים, בעקבות מדיניותה המוצהרת של תחנת הרדיו המסורתית שלא להשמיע נשים בתחנה בין השנים 2009–2011. בקשת הארגון התקבלה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
כחלק מהתנאים לאישורה של תובענה ייצוגית, היה על בית המשפט המחוזי לבחון אם מתקיימת עילה להגשת התובענה ואם המייצג כשיר לייצג באותה התובענה. בית המשפט המחוזי השיב בחיוב לשתי השאלות וקבע שהארגון כשיר לייצג בתובענה. על החלטה זו ערערה תחנת הרדיו. בית המשפט העליון בחן את תופעת הדרת הנשים בכלל ואת השאלות הקונקרטיות בפרט וקבע כי פסק דינו של בית המשפט קמא נותר על כנו למעט הדגשות נקודתיות. כיום מתקיימים הליכים בתובענה הייצוגית עצמה.
זוהי החלטתו הראשונה של בית המשפט העליון בשאלת אפשרותו של ארגון לייצג קבוצה בתובענה ייצוגית. עצם הכשרתו של ארגון קולך פתחה פתח לקידום זכויות ואכיפת החוק על ידי תביעה אזרחית ופיצויים ממוניים בדרך של תובענה ייצוגית ומקדמת שיח על זכויות אדם שלא על ידי עמידה בתנאי הסף של בית המשפט הגבוה לצדק.