פילוסופיה של המוזיקה

פילוסופיה של המוזיקה היא תחום בפילוסופיה הדן בשאלות אודות מהות המוזיקה והאופנים בהם היא נחוות. המחקר הפילוסופי אודות מוזיקה קשור במידה רבה בשאלות פילוסופיות מתחום המטפיזיקה והאסתטיקה, כמו גם מתחומים פילוסופיים אחרים כמו הפילוסופיה של המתמטיקה והפילוסופיה של השפה. לעיסוק בפילוסופיה של המוזיקה היסטוריה ארוכה, ששורשיה מצוים כבר בפילוסופיה הפיתגוראית ובפילוסופיה האפלטונית. הפילוסופיה של המוזיקה ממשיכה להתפתח על ידי פילוסופים, מוזיקולוגים, תאורטיקני מוזיקה, מבקרי אמנות, ומלומדים אחרים. כמה שאלות בסיסיות בפילוסופיה של המוזיקה הן:

• מהי ההגדרה של "מוזיקה"? (מהם התנאים ההכרחיים לסיווג משהו כמוזיקה? מהי מהותה?)
• מהו הקשר בין המוזיקה לבין הנפש או התודעה? (נושא החופף לפסיכולוגיה של המוזיקה)
• מהו טיב הקיום האונטולוגי של המוזיקה?
• מהו הקשר בין מוזיקה לשפה או למתמטיקה?
• מה חושפות בפנינו תולדות המוזיקה על העולם? (היסטוריוסופיה של המוזיקה).
• מה הקשר בין מוזיקה לרגשות? (שאלות מתחום האסתטיקה)
• מהי משמעות ביחס למוזיקה?

ציור: אוגוסטה פלגמן (Augusta Plagemann)

סוגיות פילוסופיות

ההגדרה של "מוזיקה"

הפילוסוף אנדרו קניה (Andrew Kania) מציין בערך "הפילוסופיה של המוזיקה" באינציקלופדית סטנפורד לפילוסופיה כי "ההסברים על מושג המוזיקה מתחילים לרוב ברעיון שמוזיקה היא צלילים מאורגנים. הם ממשיכים לציין כי אפיון זה רחב מדי, מכיוון שיש דוגמאות רבות לצלילים מאורגנים שאינם מוזיקליים, כמו דיבור אנושי, והצלילים שמשמיעים יצורים לא אנושיים ומכונות." ישנן דרכים שונות ומגוונות להגדיר את האספקטים הבסיסיים של המוזיקה, באופן קונקרטי יותר מאשר מהישענות צרה על מושג ה"צליל". מקובל להתחייס להיבטים כמו מנגינה (גבהי צליל המתרחשים ברצף), הרמוניה (גבהי צליל הנחשבים כקבוצה - לאו דווקא נשמעים בו זמנית - וליצירת אקורדים) קצב, משקל וגוון הצליל.

עם זאת, קיימות סוגות מוזיקליות המאתגרות את היכולת להגדיר מוזיקה על בסיס מאפיינים קבועים. לדוגמה: "נויז" (מוזיקת רעש) עשויה להיות מורכבת בעיקר מרעשים שונים. "מוזיק קונקרט" (מוזיקה ממשית) מורכבת לעיתים קרובות רק מדגימות צליל בעלות אופי לא מוזיקלי, לפעמים בסמיכות אקראית של צלילים. אמביינט (מוזיקת אווריה) עשויה לכלול הקלטות של חיות בר או טבע, ובמוזיקה אלקטרונית על גווניה, נעשה שימוש בצלילים שלא תואמים את ההגדרה המסורתית של מוזיקה. מוזיקאים אוונגארדים כמו ג'ון קייג' איתגרו במכוון את הגדרת המוזיקה עם יצירות כמו 4′33″ והניסיונות השונים ב"מוזיקה אליאטורית".

מוזיקה אבסולוטית לעומת מוזיקה תוכניתית

ארתור שופנהאואר: "מוזיקה היא התשובה לתעלומת החיים. העמוקה ביותר מכל האמנויות, המבטאת את המחשבות העמוקות ביותר של החיים וההוויה; שפה פשוטה שאף על פי כן בלתי ניתנת לתרגום."

בתקופה הרומנטית, התחולל ויכוח על טיבה של המוזיקה: "מוזיקה אבסולוטית" לעומת "מוזיקה תוכניתית". חסידי המוזיקה האבסולוטית טענו כי מוזיקה אינסטרומנטלית אינה מעבירה למאזין רגשות או דימויים. הם טענו שהמוזיקה אינה מפורשת מייצגת משהו מהמציאות, היא איננה מימטית. הרעיון של מוזיקה מוחלטת התפתח בכתביהם של וילהלם היינריך וואקנדרדר , לודוויג טיק וא.ת.א הופמן.

חסידי המוזיקה התוכניתית האמינו שמוזיקה יכולה להעביר רגשות ודימויים, ותכנים חוץ מוזיקליים. אחת הדוגמאות למוזיקה תוכניתית היא הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז. בפרק הרביעי (Marche au supplice) האמן מוצא להורג באשמת רצח אהובתו, ותוכן זה מבוטא באופנים מוזיקליים שונים; הצגת גרסה מעוותת של המוטיב המרכזי, וייצוגים של מכות ההוצאה להורג.

מרבית ההתנגדות למוזיקה אבסולוטית הגיעה מהמלחין ריצ'רד וגנר. יצירותיו של וגנר, בדגש על האופרות שלו, היו בעיקרן תוכניתיות. ואגנר אמר כי "איפה שמוזיקה לא יכולה להתקדם, מגיעה המילה... המילה עומדת גבוהה יותר מהטון".

פרידריך ניטשה (שהיה גם מלחין חובב) התחיל את הגותו הפילוסופית תוך הערכה רבה לגישתו של ואגנר. בספרו הראשון הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה ניטשה הציג גישה דואליסטית, וראה את האמנות והחוויה האנושית בכלל כמושתתות על יסוד דיוניסי ויסוד אפולוני. לדידו, הטרגדיה היוונית בשיאה הצליחה למזג בין שני היסודות האלו. ניטשה ראה במוזיקה התוכניתית של ואגנר כמי שעשויה להשיב את האמנות אל שיאי הטרגדיה היוונית. מאוחר יותר הסתייג מואגנר, דבר שהתבטא בספריו פרשת וגנר וניטשה נגד ואגנר וכן זנח את גישתו הדואליסטית.

מנגד, רומנטיקנים ואידיאליסטים גרמנים כמו יוהאן וולפגנג פון גתה ראו במוזיקה, לא רק כ"שפה" אנושית סובייקטיבית, אלא אמצעי טרנסצנדנטי אבסולוטי המאפשר להציץ לתחום גבוה יותר של סדר ויופי. חלקם הביעו קשר רוחני למוזיקה.

המוזיקה ממלאת תפקיד משמעותי בשיטה הפילוסופית של ארתור שופנהאואר, כאופן בו ניתן להתגבר באופן זמני על ה"רצון". לדעתו (בהשפעת ביקורת כוח השיפוט של קאנט) ההתבוננות האסתטית מתייחסת לאובייקט באופן טהור, משוחרר מתשוקות ואינטרסים מעשיים, ובכך לדידי שופנהאואר היא גם מהווה שחרור זמני מהסבל. שופנהאואר העדיף את המוזיקה על הציור והפיסול הפיגורטיבים, מתוך תפיסה אבסולוטית של המוזיקה, שכן ראה בה כמשוחררת לחלוטין מעיסוק בעולם (בלי לסתור את העובדה ששופנהאואר היווה גם מקור השפעה מרכזי עבור ואגנר). בחלק הראשון של העולם כרצון וכדימוי כתב כי:

המוזיקה איננה בשום פנים כמו האמנויות האחרות. שכן אלה מהוות את דימוין של האידיאות, ואילו זו מהווה את דימויו של הרצון עצמו, שהאובייקטיביות שלו היא אותן האידיאות. לשון אחר: בניגוד לכל יתר האמנויות, הנוצרות מתוך הכרת הרעיונות ומתארות רק את הצל של אותם רעיונות, נמצאת המוזיקה האחת והיחידה, המגיעה עדי מהות הרעיון עצמו. המוזיקה מעמידה את המטאפיזי אל מול כל הפיזי שבעולם ואת העניין כשלעצמו (Das Ding an sich) אל מול כל מה שרק נדמה כאותו עניין. מכאן שהעולם כמוהו כהגשמת המוזיקה או כהתגשמותו של הרצון ... על כן המוזיקה נחשבת ביטויו של העולם, ולכן היא, במידה הגבוהה ביותר, שפה אוניברסלית. המוזיקה נבדלת מיתר האמנויות בעובדה שאין היא מהווה חיקוי של התופעות או, ליתר דיוק, של האובייקטיביות של הרצון, אלא היא החיקוי הישיר של הרצון עצמו; ולכן היא משלימה [ולא מחקה, כמעשה האמנויות האחרות] את כל הדברים הקיימים בעולם ואת כל התופעות הקיימות בו. זאת על ידי שהיא מייצגת את מה שהוא מטאפיזי, היינו את הדבר עצמו. ניתן אפוא לראות את העולם כהתגלמותה של המוזיקה או כרצון בהתגלמות זו. וזאת הסיבה שבעטייה הופכת המוזיקה, [בניגוד] לכל ציור או לכל תמונה של החיים הריאליסטיים של העולם, לבעלת משמעות גבוהה יותר; ולא כל שכן …[משום] שהמלודיה דומה, או מקבילה, לרוחן הפנימית של תופעות [החיים]

— Arthur Schopenhauer, “Die Welt als Wille und Vorstellung”, Tillgner, Berlin-Wien 1924, חלק ראשון, עמוד 309, §52. (תרגום: מיכל זמורה כהן)

אבי האקזיסטנציאליזם הדתי, סרן קירקגור הציג בספרו או-או את הנאותיהם ומכאוביהם של החיים הנהנתנים ("האסתטיים"), הנכנעים לחושניות, בין השאר דרך המוזיקה של מוצרט, בדגש על האופרה דון ג'ובאני. בחלק זה של הספר קירקגור בחן את השאלה האם היפה ותחושת השלמות וההתעלות שגורמת לנו האמנות, היא סוג של הנאה חיצונית או שהיא מתחברת להתרוממות הרוח של האמונה הדתית.

מוצרט הנצחי! אשר לך אני חב את הכול – אשר לך אני חב את אי שפיותי, את תדהמת נפשי, את האימה של עצם קיומי – אתה שלך אני חב שלא צעדתי בנתיב החיים מבלי לפגוש משהו שיזעזע אותי, שלך אני חב על כי לא מתי מבלי לאהוב, אם כי הייתה זו אהבה נכזבת. אין פלא, לכן, שאני קנאי לתהילתו יותר מאשר לקיומי. אכן, לו נלקח ממני, לו היה שמו נמחק, היה נחרב העמוד היחיד שעד עתה מנע את התמוטטות כל עולמי לתוהו ובוהו חסר גבולות, לאפסות נוראה."

— סרן קירקגור, או-או כרך א', מדנית: מרים איתן, עמ' 66

גאורג ו"פ הגל התנגד לתפיסה מופשטת של המוזיקה ושל האמנות בכלל. זאת, כחלק מהשיטה הדיאליקטית שלו לפיה הרוח מתפתחת ונעשית קונקרטית במציאות. סוגיה זו והיבטים נוספים נידונים בפילסופיה של המוזיקה מבאות בחיבור הרצאות על האסתטיקה.

משמעות ותכלית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תיאודור אדורנו

תיאודור אדורנו מאסכולת פרנקפורט, דן במוזיקה פעמים רבות מתוך פרספקטיבה סוציולוגית-נאומרקסיסטית. ב-1936 פורסם חיבור בשם על הג'אז (Über Jazz). באותו זמן, המילה "ג'אז" שימשה פעמים רבות כשם כללי לכל סוגי המוזיקה הפופולרית. המאמר לא דן בג'אז כסגנון מוזיקלי אלא יצא נגד צורת הבידור הפורחת הזו ונגד חרושת התרבות. אדורנו האמין שחרושת התרבות היא מערכת המיועדת לשליטה בחברה דרך יצירה של תרבות מתוקננת (standardized) המעצימה את המסחור של הביטוי האמנותי. אדורנו דן בנושא זה גם במאמרו על האופי הפֶטישיסטי של המוזיקה (On the Fetish-Character in Music) (Zeitschrift, 1938), שבו הוא מנסח את אמירתו המפורסמת – "כל בידור שמשחרר את עצמו ממחיר השוק מקבל מאפיינים חתרניים". חיבורו הפילוסופיה של המוזיקה החדשה (Philosophie der neuen Musik) שיצא לאור ב-1949, אחרי מלחמת העולם השנייה, מורכב משני מאמרים מובחנים, "שנברג וקידמה" ו"סטרווינסקי וריגרסיה". הפילוסופיה של המוזיקה החדשה המתבטאת בשני יוצרים אלו, מציבה את הקצוות המוזיקליים שבהם אדורנו תפס את המאבק לעתידה התרבותי של אירופה.

סטנלי קאבל, שהיה פילוסוף ומוזיקאי, עסק רבות במשמעות האמנות ובמוזיקה בפרט. מאמרו "Music Discomposed" עסק בשאלה "כיצד אפשר לחשוף רמאות באמנות?". השאלה מנוסחת בעזרת עולם המונחים של מלחינים כגון קייג' ושטוקהאוזן, ונראה שמקורה גם באי הוודאות של קאבל עצמו כמוזיקאי צעיר בברקלי. במאמר זה קאבל טען כי:

"אין מאפיין אחד, או מערך סופי של מאפיינים, שאפשר לתאר במדריכים טכניים, ואין מבחנים מוגדרים שלפיהם אפשר לזהות ולחשוף את התרמית [שביצירה]. אנו יודעים מניסיון שתרמיות והונאות אחרות, כמו זיופים, מסתיימות בתגליות דרמטיות – המתחזה נחשף בנשף, והזייפן נתפס כשהוא עומד מעל המכבש, או חותם בשמו של אדם אחר, ואולי הוא מתוודה. אך אין אפשרות להוכיח שיצירה המתקבלת על-ידי הציבור היא למעשה תרמית; ייתכן שאף האמן עצמו אינו מודע לכך."

ראו גם

• פסיכולוגיה של המוזיקה
• אסתטיקה

לקריאה נוספת

בעברית

• ארתור שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי [1819]; תרגום לעברית: יוסף האובן, הוצאת ירון גולן, 2003.
• סרן קירקגור, או-או (תרגמה מדנית: מרים איתן; הקדים וערך: יעקב גולומב), ירושלים: מאגנס, תשנ"ו-תשס"ח. (הספר בקטלוג ULI)
• פרידריך ניטשה הולדת הטרגדיה [1872]; המדע העליז [1882, 1887], ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1969.
• פרידריך ניטשה, פרשת ואגנר [1888]; ירושלים ות"א: הוצאת שוקן, מגרמנית ישראל אלדד, 1978.

באנגלית

• Adorno, Theodor W. 1976. Introduction to the Sociology of Music, translated by E.B. Ashton. A Continuum Book. New York: Seabury Press. מסת"ב 0816492662.
• Adorno, Theodor W. 1981. In Search of Wagner, translated by Rodney Livingstone. [London]: NLB. מסת"ב 0860910377.
• Adorno, Theodor W. 1992. Quasi una Fantasia: Essays on Modern Music, translated by Rodney Livingstone. Verso Classics. London and New York: Verso. מסת"ב 0860913600 (cloth); מסת"ב 0860916138 (pbk) ; מסת"ב 1859841597 (pbk).
• Adorno, Theodor W. 1998. Beethoven: The Philosophy of Music: Fragments and Texts, edited by Rolf Tiedemann; translated by Edmund Jephcott. Stanford: Stanford University Press. מסת"ב 0804735158.
• Adorno, Theodor W. 1999. Sound Figures, translated by Rodney Livingstone. Stanford: Stanford University Press. מסת"ב 0804735573 (cloth); מסת"ב 0804735581 (pbk).
• Adorno, Theodor W. 2001. The Culture Industry: Selected Essays on Mass Culture, edited and with an introduction by J. M. Bernstein. Routledge Classics. London and New York: Routledge. מסת"ב 0415255341 (cloth); מסת"ב 0415253802 (pbk).
• Adorno, Theodor W. 2002. Essays on Music, selected, with introduction, commentary, and notes by Richard Leppert; new translations by Susan H. Gillespie. Berkeley: University of California Press. מסת"ב 0520231597.
• Adorno, Theodor W. 2006. Philosophy of New Music, translated by Robert Hullot-Kentor. Minneapolis: University of Minnesota Press. מסת"ב 0816636664.
• Adorno, Theodor W. 2009. Night Music: Essays on Music 1928–1962, edited by Rolf Tiedemann; translated by Wieland Hoban. London and New York: Seagull Books. מסת"ב 1906497214.
• Arena, Leonardo V., La durata infinita del non suono, Mimesis, Milan 2013. מסת"ב 978-88-575-1138-2
• Barzun, Jacques. 1982. Critical Questions on Music and Letters, Culture and Biography, 1940–1980, selected, edited, and introduced by Bea Friedland. Chicago: University of Chicago Press. מסת"ב 0-226-03863-7.
• Beardsley, Monroe C. 1958. Aesthetics: Problems in the Philosophy of Criticism. New York, Harcourt, Brace.
• Beardsley, Monroe C., and Herbert M. Schueller (eds.). 1967. Aesthetic Inquiry: Essays on Art Criticism and the Philosophy of Art. Belmont, Calif.: Dickenson Pub. Co.
• Bloch, Ernst. 1985. Essays on the Philosophy of Music, translated by Peter Palmer, with an introduction by David Drew. Cambridge and New York: Cambridge University Press. מסת"ב 0521248736 מסת"ב 0521312132 (pbk).
• Bonds, Mark Evan. 2014. Absolute Music: The History of an Idea. Oxford and New York: Oxford University Press. מסת"ב 978-0-19-934363-8.
• Budd, Malcolm. 1985. Music and the Emotions: The Philosophical Theories. International Library of Philosophy. London and Boston: Routledge & Kegan Paul. מסת"ב 0710205201 (cloth); מסת"ב 0415087791 (pbk).
• Budd, Malcolm. "Music and the Expression of Emotion", Journal of Aesthetic Education, Vol. 23, No. 3 (Autumn, 1989), pp. 19–29.
• Chadwick, Henry. 1981. Boethius, the Consolations of Music, Logic, Theology, and Philosophy. Oxford: Clarendon Press; New York: Oxford University Press. מסת"ב 019826447X (cloth); מסת"ב 0198265492 (pbk.)
• Clifton, Thomas. 1983. Music as Heard: A Study in Applied Phenomenology. New Haven: Yale University Press. מסת"ב 0300020910.
• Fronzi, Giacomo. 2017. Philosophical Considerations on Contemporary Music: Sounding Constellations. Newcastle: Cambridge Scholars Publishing.
• Deleuze, Gilles. 1980. A Thousand Plateaus. London / Minneapolis: University of Minnesota Press.
• Goehr, Lydia. 'The Imaginary Museum of Musical Works. An Essay in the Philosophy of Music' Oxford, 1992/2007.
• Kivy, P. Introduction to the Philosophy of Music, Hackett Publishing, 1989.
• Langer, Susanne K. 1957. Philosophy in a New Key: A Study in the Symbolism of Reason, Rite, and Art, third edition. Cambridge: Harvard University Press. מסת"ב 0674665031.
• Lippman, Edward A. 1992. A History of Western Musical Aesthetics. Lincoln: University of Nebraska Press. מסת"ב 0803228635 (cloth); מסת"ב 0803279515 (pbk).
• Nietzsche, Friedrich Wilhelm. 1967. The Birth of Tragedy, and The Case of Wagner, translated, with commentary, by Walter Kaufmann. New York: Vintage Books. מסת"ב 0394703693 (pbk).
• Rowell, Lewis Eugene. 1983. Thinking about Music: An Introduction to the Philosophy of Music. Amherst: University of Massachusetts Press. מסת"ב 0870233866.
• Scruton, Roger. The Aesthetics of Music, Oxford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים

• אנדרו קניה, הפילוסופיה של המוזיקה, באתר האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• פרספקטיבות אנליטיות בפילוסופיה של המוזיקה באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• האסתטיקה של מוזיקה פופולרית באתר האנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה (באנגלית)
• ד"ר רוני קליין, מה הפילוסופיה חושבת על המוזיקה? המקרה של היידגר