פרנק-ריהל

הגופן העברי הנפוץ ביותר בדפוס

פְרַנְק־רִיהל (בלועזית: Frank-Rühl) הוא הגופן העברי הנפוץ ביותר בדפוס. הגופן נוצר ב-1908 על ידי רפאל פרנק בשיתוף עם המדפיס אוטו ריהל במפעל היציקה C. F. Rühl. גרסה סופית פורסמה ב-1910. מרבית הספרים, העיתונים וכתבי העת וכן פסקי הדין של בתי המשפט בישראל משתמשים בפרנק-ריהל.

דוגמה של קטע טקסט הכתוב בגופן פרנק-ריהל

אופי האות

עריכה

האות עוצבה מתוך מצוקה בסוגי אות בתקופה בה החלו להדפיס כתבים עבריים חילוניים רבים. הגופנים הקיימים (ובראשם גופן וילנא, ששימש להדפסת רוב הכתבים העבריים עד אז) שידרו אווירת בית מדרש, שממנה רצו הכותבים להימנע. האות עוצבה כך כדי שתתאים לדפוס מודרני ושהקורא יוכל "לרוץ" בקריאה בה בטקסטים ארוכים, מנוקדים ולא-מנוקדים.

עיצוב האות שואב ממסורת יהדות ספרד, שנטתה לקשט את האותיות בתגים מתונים ולא מצועצעים יתר על המידה. האות מבוססת על אות דפוס איטלקית ששימשה את המדפיס מהמאה ה-17, דניאל בומברג ורוח תנועת האר נובו. מודפסים באות מינים רבים של טקסטים מספרי שירה ועד עיתונים יומיים. שימוש באות שונה יוצר מיד מראה ייחודי, אף מבלי שהקורא מבין מדוע. למשל, ב-1987 שכר עיתון "מעריב" את המעצב הגרפי שמעון זנדהאוז לעצב מחדש את העיתון. זנדהאוז ניסה להיות מהפכני והשתמש באותיות נרקיס במקום בפרנק-ריהל. לעיתון הגיעו תגובות קוראים נזעמות, ובעקבותיהן חזר לפרנק-ריהל בתוך זמן קצר. עוד יוצא מן הכלל המדגיש את הכלל הוא סדרת ספרי "עם הספר", שאינם מודפסים בפרנק-ריהל ומראה הטקסט בהם מודרני מאוד, דבר המרתיע חלק מהמבקרים[1].

זו אות ששינתה את הדפוס העברי. היא דומה לאות ספרדית, קצת מצועצעת ומקושטת. היא הייתה אות חדשה שאינה קשורה לשום מסורת - לא של בית מדרש ולא של כתבי ההשכלה - ולכן הציונות, שהחלה להתבסס באותה תקופה, אימצה אותה כאות בלי היסטוריה. לצעירים של אז היה חשוב לכתוב בעברית שלא תיראה כמו טקסט דתי, אבל באופן מפתיע גם דתיים השתמשו בה. היום כל אחד יכול להשתמש בה, כי כבר אין לאף אחד זכויות עליה.

איתי תמרי (חוקר תולדות הטיפוגרפיה העברית). מובא על ידי שירי בן ארי בעיתון "הארץ" מ-8 באוקטובר 2000

ביקורת

עריכה

המעצב הגרפי שמעון זנדהאוז מונה בעיות בגופן: האות "שמנה" מדי ואינה קלילה, כפי שמתאפשר בטכנולוגיות מודרניות ויוצרת תחושה של עומס שחור על הדף. אין בגופן הבדל ברור מספיק בין טקסט רגיל למודגש. כמו כן, לטענתו היא מקובלת רק משום שהציבור רגיל בה ומתקשה לשנות הרגלים.

בתרבות

עריכה
"כותרת"
מאת נתן אלתרמן

"...נִדְמֶה שֶׁבָּרֶגַע הַהוּא, לֹא בְּלִי דַּעַת, / הַהִיסְטוֹרְיָה חִיְּכָה אֶל הָאוֹת הַמְרֻבָּעָת. זוֹ הָאוֹת הָרְאוּיָה לְמַדֵּי פלדמרשל / כִּי עָמְדָה בִּקְרָבוֹת בְּלִי דֻּגְמָא וּמָשָׁל וְלֹא פַּעַם אָמְרוּ לְאַבְּדֶנָּה כָּלִיל / אַךְ תָּמִיד הִיא סִיְּמָה / בְּכּוֹתֶרֶת פרנק־ריהל..."

טורו השביעי של אלתרמן מעיתון "דבר", מאי 1945[2]

גופן פרנק-ריהל הוא הנפוץ ביותר בספרות המודפסת בישראל, שכן הוא בשימוש במרבית הספרים, העיתונים, כתבי העת וכן בפסקי הדין של בתי המשפט.

במאי 1945, עם התפרסמות הידיעות הלא-רשמיות בדבר מותו של אדולף היטלר, פרסם נתן אלתרמן בטורו השביעי בעיתון "דבר" את השיר "כותרת" שחיבר, ובו הוא מתאר את עבודתו של פועל הדפוס שחיבר את הכותרת על כניעת גרמניה הנאצית לפרסום. הוא מתאר את הכותרת בעל האותיות המרובעות, בהן מתאפיין הגופן, וכי ההיסטוריה ציפתה להן – ושבכל זאת, תמיד היא נכתבת בגופן פרנק-ריהל.[2]

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ למשל מאיר שלו בביקורת על תמול שלשום: "רומן נפלא.. הודפס באותיות 'פרנק ריהל' – אלה האותיות היפות שהקורא רואה ברגע זה ממש – ולא בפונט המזעזע של כמה ספרים קודמים שיצאו בסדרת 'עם הספר'." מאיר שלו, ידיעות אחרונות." [1]
  2. ^ 1 2 דדי כהן, רפאל פרנק – המעצב של הפונט העברי הנפוץ ביותר בדפוס, אתר "אאא", 11 במרץ 2017