מעריב

עיתון יומי בישראל
(הופנה מהדף מעריב (עיתון))

מעריב הוא עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מ-15 בפברואר 1948 ועד לאפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות".[1] בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים,[2] אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

מעריב
סמל העיתון
סמל העיתון
סמל העיתון
תדירות עיתון יומי
סוגה חדשות
פורמט טבלואיד
מייסד עזריאל קרליבך
בעלים אלי עזור
עורך ראשי דורון כהן
גולן בר יוסף
תאריכי הופעה 1948 (על ידי עזריאל קרליבך) – ב-2014 אוחד עם השבועון "סוף השבוע" ושינה את שמו ל"מעריב השבוע"
שפה עברית
מערכת האחים מסלוויטה 15, תל אביב
מדינה ישראל
https://www.maariv.co.il/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה בשם "מעריב סופהשבוע", לאחר איחוד העיתון עם "מעריב" מלבד מהדורת "סופהשבוע" הוא הפך לעיתון יומי ומותג מחדש בשם "מעריב השבוע", לו מהדורה חינמית מקוצרת בשם "מעריב הבוקר". עורכי העיתון הם דורון כהן וגולן בר יוסף.

היסטוריה

עריכה

הקמה

עריכה
 
כותרת הדף הראשון של הגיליון הראשון של "מעריב"

תחילתו של "מעריב" בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס עזב קרליבך את "ידיעות אחרונות", וייסד בן לילה עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. המחלוקת בין מוזס וקרליבך, משקפת, בין היתר, את הפער שבין הגישה הרואה בעיתון עסק כלכלי גרידא, אותה ייצג מוזס, לבין הגישה שעיתון משמש קודם כמכשיר ציבורי. בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה מאוד תפוצת "ידיעות אחרונות", בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.[3]

גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות, נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מהמילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת).[4]

כיוון שלא היה בידי מקימי "מעריב" מספיק הון להקמתו ואחזקתו הסדירה של עיתון יומי, הוחלט להיעזר במשקיעים חיצוניים (ובראשם משפחות חפץ ובן-עמי), שרכשו כמחצית ממניותיה של חברת ההוצאה-לאור שהוקמה לצורך כך, הוצאת מעריב-מודיעין בע"מ. יתר המניות נמסרו לידיהם של העובדים. בעיתון החדש הונהגה הפרדה גורפת בין המערכת ובין הבעלים. עם זאת, ובניגוד לרושם שעשוי היה להיווצר מהצהרת הכוונות של המקימים, מערכת העיתון לא התנהלה באופן דמוקרטי לחלוטין, שכן בישיבות הנהלת המערכת לקחו חלק אך ורק אנשי דור המייסדים.[5]

ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לאזר, דוד גלעדי, אהרן אבן-חן ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. כך גם אהרן קלאוס, שכיהן כעורך החדשות של העיתון מ-1949 ועד 1961. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.

מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956 והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.

שנות ה-60 של המאה ה-20

עריכה
 
מהדורה שלישית של גיליון "מעריב" ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים

בראשית שנות ה-60 היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות ה-70 התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.

שפל שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20

עריכה
 
עמוד שער של העיתון מ-1987 עם הפונט כסלו, שהחליף לזמן קצר את פרנק-ריהל

בשנות ה-70 וה-80 ירדה קרנו של "מעריב". שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, "ידיעות אחרונות", שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. סיסמתו של "מעריב", "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.

עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.[6]

בסוף שנות ה-80 וראשית שנות ה-90 ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.

ב-1987 השיקו דיסנצ'יק והמעצב שמעון זנדהאוז מהפכה עיצובית ב"מעריב",[7] ובכללה החלפת הגופן הנפוץ והמסורתי שבו נדפס הטקסט - פרנק-ריהל, בגופן חדש שעוצב במיוחד עבור העיתון, "כסלו". הכותרות המשיכו להידפס בגופן הקודם. השינויים לא התקבלו אצל הקוראים, ותפוצת העיתון, שגם כך הייתה בירידה, ירדה באופן תלול. כעבור שנתיים וחצי חזר בו העיתון מהשינוי.[8]

ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל בסאם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.

הרכישות וההתאוששות

עריכה

שינוי חל לאחר כניסתו של רוברט מקסוול כמשקיע בעיתון ב-1988. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, שרכש בתחילה רבע ממניות העיתון, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו לשימוש מכונות דפוס צבעוניות, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר. בתחילת שנות ה-90 הגדיל מקסוול את אחזקתו והפך לבעל המניות העיקרי.

מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". בתחילת שנת 1992, קנתה את היומון משפחת נמרודי תמורת כ־15 מיליון דולר.[9] עופר נמרודי, המו"ל החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".

לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע פרסום תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.

בינתיים הגיעה התחרות בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" לשיא. נחשפה פרשה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מ"ידיעות אחרונות" הורשעו בפלילים.

"מעריב", שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת "מעריב", קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:

תהליך טבלואידיזציה מהיר ועמוק עבר על שני העיתונים הגדולים והעמיד אותם בשורה אחת עם עיתוני הרכבת התחתית, מבלי שיש כאן עדיין רכבת תחתית. הכותרות הצעקניות, היחס בין כותרת לטקסט, בין טקסט לתמונות, השטחיות, הרשלנות, התקינות הלשונית, איות השמות והמונחים, שלא לדבר על טעויות דפוס והגהה.

משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, (ומי שהיה אז מקורבו, הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.

בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב "מעריב" לעמוד מאחורי המו"ל שלו. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר.

בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.

תחקיר אחר חשוב של "מעריב" הוביל לחקיקת חוק השבת נכסי הנספים בשואה. חוק זה בא בעקבות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות ח"כ קולט אביטל, שנוסדה בעקבות שני תחקירים מאת עו"ד דוד לביא שפורסמו ב-24.12.99 וב-17.3.00 ב"מעריב". תחקירים אלה חשפו לראשונה שמדינת ישראל מחזיקה ברשותה רכוש של קורבנות השואה. ח"כ יוסף לפיד, שר המשפטים לשעבר, שיזם את החוק להשבת נכסי הנספים בשואה, אמר כי "זה אחד החוקים החשובים ביותר בתולדות המדינה. חבל שהוא לא נחקק לפני 50 שנה".

תקופת אמנון דנקנר

עריכה
 
בית מעריב

מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. "מעריב" המשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות ה-80, עדיין הפער בינו לבין "ידיעות אחרונות" היה גדול ביותר.

עריכתו של דנקנר התאפיינה בהמשך הניסיון להפוך את "מעריב" לעממי יותר. הידיעות החדשותיות היו קצרות, התמונות והתצלומים הצבעוניים תפסו מקום רב, והכותרת הראשית, שבעבר נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.

בדנקנר הוטחה ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורים שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמה בעטיים של אלו.

המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי התבטאו לעיתים באופן שבו סוקרה ב"מעריב" עבודתה של פרקליטות המדינה, ומעל דפי העיתון הרבו לתקוף את אלו שכונו "כנופיית שלטון החוק".

חברת האם של "מעריב" - "מעריב החזקות בע"מ" הונפקה בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליחה להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות החזיקה קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן החזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.

בשנות ה-90 החלה קבוצת "מעריב" להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך בכל הארץ.

ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בניגוד לאתר "מעריב" הקודם, nrg כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.

בספטמבר 2004 הורשע התאגיד המחזיק בעיתון בעבירה של פרסום מתן שירותי זנות.[10]

בעקבות האינתיפאדה השנייה בחר "מעריב" לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי "מעריב" חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן-דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002–2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וחולל סערה כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופי להצהרה אנטישמית של מאהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.

בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מאמר מערכת בשם "עברתם כל גבול" מאת דנקנר ודן מרגלית, שהודפס בכותרתו הראשית של העיתון. הקמפיין דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". אף על פי שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, "מעריב" נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.

בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואים, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).

ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דני חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל.

לאורכה של שנת 2006, ועל רקע תוצאות עסקיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העיתון, בהם ארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. מגעים אלה לא הבשילו לכלל עסקה.

ביולי 2007 הודיע דנקנר כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידו כעורך בתחילת 2008, אך הוא צפוי להישאר בעיתון. עם המשך הפרסומים על תוצאות עסקיות קשות, נמשך גם גל ההתפטרויות והעזיבות של בכירי העיתון בהם סגן העורך הוותיק אבי בטלהיים, הפובליציסט הוותיק דן מרגלית, המשנה לעורך חיליק שריר ובכירי מינהל למיניהם.[11]

לאחר תקופת אמנון דנקנר

עריכה

בדצמבר 2007 נכנסו דורון גלעזר ורותי יובל לתפקיד עורכי "מעריב", במקום דנקנר.[12] במהלך כהונתם, פרסם "מעריב" על מלוא שערו קריאה לשחרור גלעד שליט, שנעשתה בעיבוד של כתב ידו. הפרסום עורר מחלוקת, והיו שטענו שמעריב חרג מתפקידו העיתונאי.[13] גם לאחר כניסתם לתפקיד המשיך העיתון לספוג הפסדים, והשניים נאלצו לבצע שורה של צעדי ייעול. ביולי 2008 התפטר מתפקידו יו"ר הדירקטוריון דוד קמחי,[14] בנובמבר של אותה שנה מכר גוסינסקי את החזקותיו ב"מעריב".[15] במאי 2009, לאחר פחות משנתיים בתפקיד, התפטרו גלעזר ויובל על רקע סירובם לבצע קיצוצים נוספים במצבת העובדים ובשכר.[16] במקומם מונה לתפקיד העורך הראשי יואב צור.[17] כהונתו אופיינה במהלכי ייעול דרסטיים, שהובילו לצמצום ניכר במצבת כוח האדם של מערכת העיתון. בתקופת כהונתו של צור ניהל "מעריב" קמפיין נגד מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. זאת, בעקבות חשיפת עיתונאי "מעריב", קלמן ליבסקינד, כי גלנט השתלט על שטחים במושב עמיקם.[18] פרסומים אלה הובילו לביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל.

במאי 2010 נחתם הסכם למכירת 30% ממניות "מעריב החזקות" ממשפחת נמרודי לאיש העסקים זקי רכיב,[19] מינויו של רכיב ליו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת. בדצמבר 2010 מינה רכיב את אבי משולם לתפקיד עורך העיתון. רכיב הצהיר מן היום הראשון כי בכוונתו לשים דגש על מהדורה דיגיטלית של העיתון, ומינויו של משולם, שלא היה לו ניסיון קודם בעיתונות מודפסת, נתפש כחלק מאסטרטגיה זו.[20] אך במאי 2011, פחות משנה לאחר שהשלים את רכישת "מעריב", מכר רכיב את רוב החזקותיו בעיתון, מבלי שיישם כלל את תוכניותיו לדיגיטציה של העיתון. ככל הנראה, המכירה נעשתה לאחר שהבין עד כמה מצבו הכלכלי של "מעריב" קשה.[21]

בשנת 2010 הוביל העיתון קמפיין לשחרור החייל החטוף גלעד שליט שנקרא "למען גלעד". בגיליון יום שישי, 25 ביוני חולקו סרטים צהובים לקוני העיתון.

רכישת השליטה ב"מעריב החזקות" על ידי IDB

עריכה

ביוני 2011 רכשה חברת "דיסקונט השקעות" מקבוצת IDB שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר כ-61% ממניות "מעריב החזקות" בהשקעה כוללת של 147 מיליון ש"ח, ונכנס לתוקף הסכם בעלי מניות בינה ל"הכשרת היישוב" שבבעלות עופר נמרודי שבבעלותה נותרו 27% ממניות החברה.[22] בחודש זה החל העיתון לשנות פניו: עיצוב סולידי הועדף על פני סגנון צעקני, טקסט על פני תצלומים ושחור-לבן על פני גופנים צבעוניים. "מעריב", שהיה מזוהה עם הסגנון שמאפיין את "ידיעות אחרונות", הלך ונעשה דומה בעיצובו ל"הארץ".[23] בנוסף, חודשו מוספי התרבות והכלכלה היומיים של העיתון שקודם לכן צומצמו עד לכדי סגירה, מונו להם עורכים חדשים, ובחודש אוגוסט הוחלף גם עורך העיתון.[23] מינויו של ניר חפץ במקום אבי משולם, שכיהן בעברו כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים (בהם נוחי דנקנר), העלה חשש לניגודי עניינים אפשריים בקרב בעלי מניות ועובדים ב"מעריב". לפי אותן טענות, חפץ יתקשה להתנהל כעורך מקצועי ובלתי תלוי בעת סיקור עניינים שונים הנוגעים למקורביו.[24] הועלו טענות כי בתקופה זו הפרשנות בעיתון נטתה לתמוך באינטרסים הכלכליים של ה"טייקונים" כגון הבעלים נוחי דנקנר.[25][26]

כחלק מהניסיון ליצור תדמית חדשה לעיתון הוא עבר בתקופה זו שינוי: העמוד הראשי מלא טקסט בדמות פתיחי כתבות ומאמרי דעה, והעיתון החל ללבוש ארשת יותר רצינית מבעבר. מאמרי הפובליציסטיקה החלו מוצאים את מקומם בעמוד הראשי גם בימים ללא אירועים מיוחדים, ועמודי הדעות נדדו מ"המגזין" לתוך דפי הכותרת.

בדו"ח שהגישו לבית המשפט כתבו הנאמנים שמונו לעיתון: "תקופת דסק"ש[דרושה הבהרה] מאופיינת בניהול בזבזני מחד, ובהתערבות בתוכני העיתון מאידך, לצורך מציאת חן בעיני הנהלת אי.די.בי. השליטה של העורך הראשי, ניר חפץ (שמונה על ידי דנקנר; נ"ט), בתוכן העיתון הייתה רבה, אך השימוש בשליטה זו נעשה בחלק מהמקרים גם לטובת בעלי העיתון ואחרים שהעורך הראשי חשב כי יש צורך להגן עליהם".[27] תביעה שהוגשה נגד 13 הדירקטורים של "דיסקונט השקעות", בעיקר על רקע רכישת "מעריב", הסתיימה בפשרה שבה התחייבו הדירקטורים לשלם ל"דיסקונט השקעות" 100 מיליון ש"ח.[28]

המשבר שהוביל למכירת העיתון

עריכה
 
עמוד השער של "מעריב", 23 באוקטובר 2012

ביולי 2012 הודיע העיתון על קיצוצים חדים נוספים, לרבות צמצום מסיבי של המהדורה המודפסת והתרכזות במהדורה הדיגיטלית של העיתון.[29] בנוסף למהדורה הדיגיטלית, נפתחה גם המהדורה המודפסת של העיתון, בימי א'-ה', לקריאה בחינם לכל הגולשים באתר האינטרנט "nrg מעריב". בדו"חות הכספיים של "מעריב החזקות" לרבעון השני של 2012 נרשם הפסד של 244 מיליון ש"ח, רובו עקב הפחתה חד-פעמית בערך הנכסים של העיתון.[30]

המשבר הוביל את מערכת העיתון לצעדים לא שגרתיים:

  • ב-3 בספטמבר 2012 פורסמו בעיתון בהבלטה ארבעה מאמרי דעות שאוגדו תחת הכותרת "מה האינטרס האמיתי מאחורי המתקפה של כנופיית 'דה-מרקר' על 'מעריב' ו-IDB", וכותביהם התראיינו בנושא זה גם ברשתות הארציות ברדיו.[31]
  • ב-23 באוקטובר 2012 העיתון יצא לאור עם עמוד שער לבן, ובמרכזו רק בקשה של עובדי העיתון לאפשר לעיתון להמשיך להתקיים.

ב-20 בספטמבר 2012 נחתם הסכם למכירת "מעריב" (יחד עם יתר כתבי העת של הקבוצה ואתר האינטרנט nrg מעריב) למו"ל שלמה בן-צבי,[32] תמורת 70 מיליון ש"ח (סכום שעשוי לגדול ל-74 מיליון ש"ח, בהתאם להצלחה בגביית חובות לעיתון). במהלך המשא ומתן על מכירת העיתון יצאו עובדי העיתון להפגנות, מחשש לפגיעה בזכויותיהם ובשל הגילוי כי משך שנים לא הופרשו להם כספי הפנסיה והפיצויים במלואם.[33] חברת "מעריב החזקות" הצהירה שבכוונתה לייעד את התמורה בגין מכירת העיתון לכיסוי התחייבויותיה לעובדיה.[32] במקביל להסכם הגישה "מעריב החזקות" בקשה לצו הקפאת הליכים. הצו ניתן, ונקבע בו שהנאמנים אינם מחויבים להסכם המכירה שנחתם, ובסמכותם למצוא הסדר טוב יותר.[34] לאחר בדיקה, הנאמנים מכרו את העיתון לבן צבי.

בד בבד עם פרוץ המשבר, התאגדו עיתונאי "מעריב" תחת ארגון העיתונאים בישראל והקימו את ועד עיתונאי מעריב. ועדי העובדים ב"מעריב" הם שהובילו את ההפגנות, ואת המשא ומתן עם הנאמנים שמונו לעיתון על ידי בית המשפט ועם הרוכש בן-צבי.

תקופת שלמה בן-צבי והסגירה

עריכה

עורך העיתון ובעליו מנובמבר 2012 היה שלמה בן-צבי. עם העברת העיתון לשליטתו חתם בן-צבי על הסכם קיבוצי עם העובדים, שהוא הסכם קיבוצי ראשון בעיתונות הפרטית בישראל זה שנים ארוכות. בין הצדדים התגלע סכסוך על מימוש ההסכם, שהוביל לשביתה בת יום, שבה העיתון לא יצא לאור.[35] יום לאחר ששבו לעבוד, פוטרו כ-100 מעובדי "מעריב" ובהם בן כספית, יהודה שרוני, ליאור דיין ויעקב זיו. המוסף הכלכלי "עסקים" נסגר והוחלף בידי מוסף שמסופק על ידי "גלובס". "ז'ורנל" נסגר ואף "המגזין" צומצם לשלושה כותבים.[36]

באוקטובר 2013 פינה העיתון את "בית מעריב" שברחוב קרליבך. מרבית עובדי העיתון הועברו לירושלים, בסמוך למערכת "מקור ראשון", וחלק קטן נותר במגדל רובינשטיין, השוכן אף הוא בצומת "מעריב".[37] בית מעריב נהרס בדצמבר 2019, ותחתיו יוקם מגדל בן 55 קומות.[38]

בנובמבר 2013 החל מעריב להפיץ מהדורה ערב חינמית (חינמון) שמחולקת בתחנות רכבת ובצמתים מרכזיים, בנוסף למהדורת הבוקר הרגילה.[39]

 
שער הגיליון הראשון של "מעריב סופהשבוע", שיצא לאור ב-2 במאי 2014
 
שער הגיליון הראשון של "מעריב השבוע", שיצא לאור ב-12 במאי 2014

ב-9 במרץ 2014 לא הופץ העיתון[40] ורק נמצא בגרסה הדיגיטלית באתר nrg. באותו יום אושרה בקשתו של בן צבי לצו הקפאת הליכים לחודשיים.[41] למחרת העיתון לא יצא בשום פלטפורמה, דבר שסימן את סוף עידן מעריב היומי, למרות שחינמון הערב עדיין יצא עד סוף חודש אפריל.[42]

מכירה לאלי עזור, פתיחה מחדש, איחוד ושינוי השם

עריכה
  ערך מורחב – מעריב השבוע

ב-6 באפריל 2014 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת "מעריב" לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבבעלות אלי עזור תמורת 4 מיליון ש"ח.[43] ימים אחדים קודם לכן אישר בית המשפט את מכירת אתר האינטרנט "nrg מעריב" לעיתון "ישראל היום" כך שלמעשה הופרדו העיתון והאתר שעבדו יחד עד אז. שתי העסקאות קיבלו את האישור של הממונה על ההגבלים העסקיים.[44] העיתון קיבל שם חדש, "מעריב השבוע" וגרסה חינמית מקוצרת בשם "מעריב הבוקר, והעיתון בימי שישי נקרא "מעריב סופהשבוע" והוא איחוד של "מעריב" והשבועון "סופהשבוע" של קבוצת "ג'רוזלם פוסט". אתר מעריב החדש נקרא מעריב אונליין.

עורכים ראשיים

עריכה

מבנה העיתון

עריכה

בעשור הראשון של המאה ה-21 כלל "מעריב" בימי החול את החלקים הבאים:

  • קונטרס החדשות - כולל דעות.
  • המגזין - כתבות מורחבות על ענייני היום, חדשות מהעולם, מדורי פנאי ורכילות. כולל גם את תוכני התרבות של מוסף ז'ורנל, שיצא לאור בדצמבר 2011 עד ליוני 2012.
  • עסקים - המוסף הכלכלי הכולל חדשות מעולם הכלכלה והעסקים, ניתוחים ופרשנויות למתרחש בבורסות העולם ובשוק ההון.
  • ספורט - חדשות הספורט.

מוספים המצורפים למעריב בימי החול:

  • יום שלישי: לוח "מעריב" - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.

בעשור הראשון של המאה ה-21 כלל "מעריב" ביום שישי את החלקים הבאים:

  • קונטרס החדשות - בשונה מימי חול בהם קונטרס החדשות מודפס בפורמט טבלואיד, בימי שישי פורמט הקונטרס הוא כפול בגודלו (ברואדשיט).
  • מוספשבת - מתמקד בפרשנות וניתוח של אקטואליה השבוע.
  • גלובס על הבוקר - מוסף כלכלי לקוראי 'מעריב'.
  • סופשבוע - המגזין השבועי, כתבות נרחבות, טורים וראיונות. במוסף נמצאים טוריהם הקבועים של יהונתן גפן ואודטה.
  • המשבצת - מוסף התשבצים של "מעריב".
  • ערב שבת - מוסף ייחודי ליהדות, חברה ואמנות המחולק למנויי העיתון בלבד. מוסף זה, שחלק מתכניו מקבילים למוסף 'שבת' של מקור ראשון, מכיל חומרים ייחודיים ובהם טור שבועי של דב אלבוים (במתכונת המזכירה את 'שישי' של אדם ברוך) וטור של יאיר שלג. (נוסף בתקופת בן-צבי)
  • סגנון הוא חלק מחבילת המנוי, אך אינו מופיע בכל שבוע.
  • את הוא חלק מחבילת המנוי, אך אינו מופיע בכל שבוע.
  • מעריב לילדים - מוסף לילדים הכולל כתבות, קומיקסים, מדורי בדיחות ותשבצים לילדים. (נוסף בתקופת בן-צבי)

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מעריב בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ דיוויד סלע, בהפיכה לילית דרמטית: נוסד העיתון מעריב, באתר ישראל היום, 16 בפברואר 2018
  2. ^ "מעריב" באתר עיתונות יהודית היסטורית
  3. ^ מרדכי נאור, ‏'הפוטש הגדול', מלחמת 'ידיעות אחרונות'–'מעריב': ההתחלה", קשר 33, אביב 2003, 15-3 ;
    מרדכי נאור, ראש בראש - שמונה עימותים ופולמוסים בתולדות היישוב ומדינת ישראל, יד יצחק בן-צבי, 2019, הפרק "מלחמת העולמות בתקשורת הישראלית: 'הפוטש הגדול'", עמ' 89–113
  4. ^ אסף שטול-טראורינג, הקרב ה-1 בין ידיעות למעריב, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012
  5. ^ מעריב - לקסיקון, באתר העין השביעית
  6. ^ נחום ברנע, מה קרה למעריב?, כותרת ראשית, 3 ביולי 1985
  7. ^ אל הקוראים, מעריב, 6 במרץ 1987
    קריא חדיש ומחדש, מעריב, 6 במרץ 1987
  8. ^ חנוך מרמרי, הגמיש, הפטיש ובת הים הקטנה - על הגופן בעיתונות העברית, באתר העין השביעית, 1 בינואר 2007
  9. ^ אדם ברוך, "היה ברור שהנמרודים לוקחים", גלובס, 28 באפריל 1995
  10. ^ מדינת ישראל נ' רשת שוקן בע"מ ואח'
  11. ^ יעל ולצר, "נתניהו פותח כל בוקר בטלפון לאדלסון ואומר לו בדאגה: 'שלדון, המדינה קורסת'", באתר TheMarker‏, 15 ביולי 2007
  12. ^ יואב יצחק, דורון גלעזר, רות יובל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 19 בדצמבר 2007
  13. ^ פונט "הצילו" | ולווט אנדרגראונד ארכיון
  14. ^ נתן שבע, דייב קמחי - יו"ר "מעריב" בשלוש השנים האחרונות - התפטר מתפקידו, באתר TheMarker‏, 22 ביולי 2008
  15. ^ נתן ליפסון, ולדימיר גוסינסקי שמונה שנים לאחר שברח מרוסיה: "אם פוטין היה מזמין אותי - הייתי חוזר", באתר הארץ, 9 באוקטובר 2009
  16. ^ יעל גאוני, ‏העורכים הראשיים של "מעריב", דורון גלעזר ורותי יובל, התפטרו לאחר פחות משנתיים בתפקיד; גורם ב"מעריב": "החלטתם הפתיעה מאוד את עופר נמרודי", באתר גלובס, 11 במאי 2009
  17. ^ יעל גאוני, ‏יואב צור מונה לעורך "מעריב" במקום דורון גלעזר ורות יובל, באתר גלובס, 7 ביוני 2009
  18. ^ קלמן ליבסקינד, לא יוצא מהשטחים: גלנט משתלט על עמיקם, באתר nrg‏, 14 באוגוסט 2010
  19. ^ איש העסקים זקי רכיב רוכש 50% ממניות מעריב באתר וואלה
  20. ^ יובל דרור, יש שיטענו ש"מעריב" מת מזמן, המינוי של אבי משולם הוא העדות לכך שגם בעל הבית של "מעריב" חושב כך, באתר העין השביעית, 7 בדצמבר 2010
  21. ^ חגי עמית, אופיר בר-זהר, ההרפתקה הכושלת של רכיב ב"מעריב", באתר TheMarker‏, 13 במאי 2011
  22. ^ דוד אברהם, הושלמה עסקת "מעריב": דנקנר בפנים, רכיב בחוץ, נענע10, 02/06/2011
  23. ^ 1 2 דוד אברהם, שוקן שבורה: "מעריב" נגד "הארץ" - כך עובדת השיטה, נענע10, 11/07/2011
  24. ^ קרן לויתן, עיתון מהמגירה, באתר העין השביעית, 5 באוקטובר 2011
  25. ^ יובל דרור, כדור שלג, באתר העין השביעית, 4 באוגוסט 2011
  26. ^   נתי טוקר, "מעריב" בימי דנקנר: שכר מנופח, מסיבות בריכה ופרגון לבוס, באתר TheMarker‏, 4 בפברואר 2015
  27. ^   נתי טוקר, ההוראה: בלי כתבות על גולן טלקום, ובלי תמונות של דפני ליף, באתר TheMarker‏, 2 במרץ 2016
  28. ^   יסמין גואטה, ביהמ"ש אישר את הפשרה בעקבות עסקת מעריב הכושלת: הדירקטורים ישלמו 100 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 4 בינואר 2018
  29. ^ אלכסנדר כץ, דרמה בקרליבך: מעריב יצמצם הפעילות המודפסת - יפנה לחיזוק הזרוע הדיגיטלית, באתר ביזפורטל, 16 ביולי 2012
  30. ^ ערן אזרן, אורן פרוינד, נתי טוקר, מעריב: הפסד של 244 מיליון שקל ברבעון; דנקנר מחפש משקיע חדש, באתר TheMarker‏, 31 באוגוסט 2012
  31. ^ שוקי טאוסיג, חוסר אחריות מוחלט, באתר העין השביעית, 3 בספטמבר 2012
    אבישי עברי, "מעריב" דעות (אחידות) - ערב סגירתו האפשרית, מוקדש שער "מעריב" להיאבקות בוץ עם "הארץ", באתר לאטמה, 4 בספטמבר 2012
  32. ^ 1 2 נחתמה מכירת העיתון "מעריב", הודעה לבורסה של חברת "מעריב החזקות", 20 בספטמבר 2012
  33. ^ אלכסנדר כץ, ההפגנה הסוערת היום בצומת 'מעריב': עובדי העיתון הבעירו צמיגים, המנכ"ל לא הצליח להרגיע - צפו בשלל תמונות, אייס, 11 בספטמבר 2012
    עידו אפרתי, עובדי "מעריב" על התדהמה בעקבות הגילויים החדשים על מצב העיתון, באתר TheMarker‏, 14 בספטמבר 2012
    עידו אפרתי, אשר שכטר, כרוניקה של קריסה // עובדי "מעריב" מחריפים את המאבק, באתר TheMarker‏, 21 בספטמבר 2012
  34. ^ יצחק דנון, אושר צו הקפאת הליכים למעריב למשך חודש, באתר ynet, 23 בספטמבר 2012
  35. ^ עובדי מעריב שובתים: העיתון לא יוצא, האתר לא מתעדכן, באתר nrg‏, 7 בנובמבר 2012
  36. ^ נתי טוקר, פיטורים המוניים ב"מעריב"; "היו כאן מחזות קורעי לב", באתר TheMarker‏, 8 בנובמבר 2012
  37. ^   נתי טוקר, עיתון "מעריב" עוזב את בית מעריב, באתר TheMarker‏, 13 באוקטובר 2013
  38. ^   קשת רוזנבלום, מגדל בן 55 קומות יחליף את בית "מעריב", באתר הארץ, 8 בינואר 2014
  39. ^ עידן יוסף, מעריב יחל להפיץ חינמון ערב באתר News1, ב-17 בנובמבר 2013
  40. ^ לי-אור אברבך, ‏מעריב לא הופץ הבוקר; היום הדיון בבקשה להקפאת הליכים, באתר גלובס, 9 במרץ 2014
  41. ^ ענת רואה, ביהמ"ש אישר הקפאת הליכים למעריב ל-60 יום, באתר ynet, 9 במרץ 2014
    לי-אור אברבך, ‏"אני מקווה שאנשים יתעשתו ונוכל לשמור את 'מעריב' בחיים", באתר גלובס, 27 במרץ 2014
  42. ^ http://www.ice.co.il/article/view/385086
  43. ^ עכשיו זה רשמי: ביהמ"ש אישר מכירת מעריב לאלי עזור, באתר וואלה, 6 באפריל 2014
  44. ^ זוהר שחר לוי, ביהמ"ש אישר את מכירת מעריב לידי אלי עזור תמורת 4 מיליון שקל, באתר כלכליסט, 6 באפריל 2014