רצח מירה ארצי
רצח מירה ארצי הייתה פרשת רצח ומשפט שהסעירה את המדינה בראשית שנות החמישים של המאה העשרים, כאשר מירה ארצי, צעירה בת קיבוץ דגניה א' נרצחה ב-30 בדצמבר 1952 בטבריה וחברה לשעבר, חיים שמחון, רב-סמל בצה"ל הועמד לדין, טען לחפותו אך הורשע בהריגתה ונדון למאסר. הוא שוחרר טרם זמנו בחנינה שהעניק לו נשיא המדינה יצחק בן-צבי בהתערבותו של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן שהטיל ספק באשמתו לאחר שנפגש עמו והוא נטל סם אמת כדי להוכיח את חפותו.
הרצח עריכה
מירה ארצי נולדה בשנת 1931 כבת למשפחה מוותיקי קיבוץ דגניה א'. היא הייתה ספורטאית וחובבת טבע. בשירותה בצה"ל הייתה מ"כית במחנה 80 ולאחר מכן הייתה נגדית משמעת במחנה אלנבי בשכונת תלפיות בירושלים, שם הכירה את חיים שמחון.
חיים שמחון נולד בחיפה בשנת 1927, שירת במשטרת היישובים העבריים. היה חבר בארגון "ההגנה" ולאחר מכן עבר לאצ"ל. במלחמת העצמאות השתתף בקרבות בדרום הארץ. לאחר המלחמה המשיך בשירותו בצה"ל. בשנת 1950 נתמנה לרס"ר במחנה אלנבי.
במחנה אלנבי הכירו מירה ושמחון זה את זה והפכו לבני זוג. לאחר שמירה שוחררה משירותה בצה"ל ושבה לביתה בקיבוץ, המשיכו להתקיים הקשרים ביניהם ושמחון ביקר אותה בקיבוץ מספר פעמים ואף הכיר את בני משפחתה. במרוצת הזמן חש שיחסה אליו מתקרר. מירה הסבירה לו כי הדבר נובע מיחסו המסתייג של אביה כלפיו. שמחון שיגר מכתב לאב בו טען כי יחסו המתנכר של האב אליו נובע מטעמי אפליה עדתית. האב השיב לו במכתב בו הכחיש את הטענה, אך הודה כי הידידות ביניהם אינה לרוחו, הואיל וחינוכם של מירה ושמחון והסביבה בה גדלו שונים והבדלים אלה עשויים להיות להם לרועץ אם יתחתנו. עד מהרה נותקו היחסים בין בני הזוג.
בינתיים נקשרה מירה לבן זוג חדש, בחור מחיפה. לאחר שלושה חודשי היכרות יצאו בני הזוג ביום ג', 30 בדצמבר 1952, בשעות הערב, במכוניתו של בן הזוג לבילוי בטבריה. בהגיעם לעיר נכנסו לבית קפה ומסעדה שעל הטיילת על שפת הכנרת והזמינו ארוחה. בסביבות השעה 11 בלילה, בשעה שסעדו, נכנסו למסעדה שני אנשים לבושי מדים שהגיעו למקום בכלי רכב צבאי. אחד מהם היה קצין בדרגת סרן והשני בדרגת רס"ר. כשהתקרבו לשולחנם של בני הזוג נוכחה מירה לראות כי הרס"ר הוא שמחון. הוא ניגש אליה וביקש ממנה לצאת לרגע החוצה. בן הזוג, שהכיר את שמחון הבין את רצונה של מירה להחליף דברים עם שמחון על רקע קשריהם בעבר. שני שוטרים חלפו במקום במכונית משטרה, אחד מהם יעיד אחר כך כי הבחין בשמחון שוכב בשטח של חורבות שליד קיר המסעדה, כשבינו לבין הקיר שוכבת בחורה. הוא פנה בקריאה לעבר שמחון ושמחון קרא לעברו שהכל בסדר. לאחר זמן לא רב הבחין בשמחון יורד משטח החורבות ועוזב את המקום בנסיעה ביחד עם הסרן.
בן זוגה של מירה המתין לשובה אך היא בוששה לשוב למסעדה. בעודו ממתין למירה נכנס השוטר למסעדה ואמר כי המכונית הצבאית עזבה את המקום. בן הזוג סבר שמירה נסעה עם שמחון. לאחר שחלפו שעות ומירה לא שבה הוא הודיע בשעה 3 לפנות בוקר של 31 בדצמבר 1952 למשטרה על היעלמה. השוטרים ערכו חיפוש ומצאו את מירה רק בשעה 8 בבוקר, כשהיא נטולת רוח חיים וגופתה מוטלת ליד קיר בית הקפה. על פי הממצאים היא נחנקה למוות בין השעות 11 ורבע לחצות.
המשפט עריכה
כשנתגלתה גופתה של מירה ארצי הוטל החשד המיידי על שמחון, עמו יצאה מהמסעדה לפני שעת המוות המשוערת, והוא נעצר כחשוד ברציחתה. הוא הועמד לדין באשמת רצח בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. משפטו החל ב-24 במאי 1953. התובע היה פרקליט מחוז חיפה עו"ד לני רבינוביץ'. בצוות ההגנה של שמחון היו שניים מעורכי הדין הידועים הארץ, יוסף קיסרי ואשר לויצקי ובנוסף להם עו"ד בשם דורון. השופטים היו בנימין זהר, יהושע גוברניק ומשה עציוני.
במהלך המשפט לא הוצגו ראיות ישירות לרצח, אלא רק ראיות נסיבתיות.
בן הזוג של מירה שהגיע איתה למסעדה ונשאר בה לאחר שמירה עזבה, היה העד הראשי של התביעה ותיאר את אירועי הערב. השוטר שראה את הזוג השוכב ליד החורבות העיד כי ראה את שפמו של הנאשם. בחקירה הנגדית של בן הזוג ניסה הסנגור לויצקי להטיל עליו את אשמת הרצח. שאלותיו כוונו כדי להראות כי המשך שהותו של בן הזוג במסעדה, שעות רבות לאחר שמירה יצאה ולא שבה מחשיד אותו ברציחתה. הדבר היה למורת רוחו של השופט זהר שהעיר על כך לעד כי הוא רשאי לשאול את בית המשפט על אלו שאלות להשיב ועל אלו לא.
אחד העדים היה טרמפיסט שנאסף בליל המקרה על ידי הרכב הצבאי של שמחון והסרן, שהעיד כי מאחר שהרכב התמהמה מלעזוב את המסעדה הוא המשיך דרכו באוטובוס. הוא סיפר כי בעוזבו את המסעדה ראה את מירה בחברת שמחון מחוץ למסעדה.
נערך גם ביקור לילי של השופטים, הנאשם, התובעים והסנגורים בזירת הפשע.
כשהגיע תורו של שמחון להעיד הוסבר לו על ידי השופטים כי אינו חייב להעיד אלא אם רצונו בכך, כי הוא יכול למסור עדות מתוך תא הנאשמים ללא שבועה, או להעיד בשבועה מדוכן העדים. שמחון בחר להעיד בשבועה ובכך נחשף לחקירה נגדית.
שמחון תיאר את קורות חייו, את רקע היכרותו עם מירה ועל ניתוק הקשר ביניהם בשל היחס המתנכר אליו מצד אביה. כן סיפר כי לאחר ניתוק הקשר עם מירה נקשר לבחורה אחרת ועמד לשאת אותה לאישה.
שמחון הקריא מעל דוכן העדים מכתב שכתב לאביה של מירה יומיים לאחר הרצח בו נאמר:
- "לא רצחתי את מירה שלנו. אני חף מהפשע שנעשה לכם ולי. זכרה לא ימוש מקרבי. לא אנוח ולא אשקוט עד אם גיליתי את הרוצח. את מירה אהבתי יותר מכל נפש בעולמנו זה, והשעה שביליתי בחברתה אותו לילה הייתה זכה וטהורה. לבי תמיד יהיה שייך לי ולכם. היא אהבה אתכם על כן זה שייך גם לי. חי אני את זכרה בתוכי על כל דרכיה ומעשיה. אבל באבלכם".
בהמשך עדותו סיפר כי נזדמן למסעדה במקרה כשהיה בדרכו לדגניה כדי לפגוש את מירה ורכבם התקלקל ליד המסעדה. כשראה את מירה ניגש לשולחנה. לדבריו מירה גילתה סימני התרגשות ושמחה כשניגש אליה ורמזה לו כי ברצונה לצאת ולטייל איתו. לדבריו הם עמדו בחוץ ליד המסעדה ושיחתם נסבה על געגועיהם זה לזה. לדבריו סיפר לה כי היה בדרכו אליה וברצונו לפגוש אותה למחרת בחיפה. כן אמר כי שניהם ישבו ולא שכבו, כפי שהעיד השוטר. שניהם דיברו דברי אהבה וכשהופרעו על ידי אורות מכונית המשטרה, קמו ממקומם ויצאו לטייל לאורך הטיילת. הם תינו אהבים במקום סתר ליד בית הכנסת הסמוך לטיילת וכשראה שכלי רכבו נגרר על ידי מכונית המשטרה ביקש לחזור אל הסרן שהמתין לו וניסה להשפיע על מירה שתלווה אליו, אך היא סירבה באמרה כי לא נעים לה לעזוב את בן לווייתה עמו הגיעה למסעדה. כשהגיע למכונית הצבאית הצליח אחד השוטרים להניע אותה. הוא הביט לאחור וראה את מירה צועדת לעבר המסעדה. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראה אותה. על דבר מותה נודע לו רק במשטרת טבריה. בכל משך עדותו וחקירתו הנגדית שב שמחון והכריז "אני חף מפשע".
אחד העדים שתהיה לו משמעות רבה בהמשך הפרשה היה בעל המסעדה. הוא תיאר בעדותו את אירועי הערב במסעדה ונחקר בחקירה נגדית על ידי הסנגור לויצקי. לשאלת הסנגור האם ראה את בן זוגה של מירה נושא את גופתה אל תוך החורבות השיב בשלילה. הסנגור המשיך ושאל את העד האם הוא עזר לבן הזוג לשאת את הגופה. אף על שאלה זו השיב בשלילה, ואז באה שאלה מפתיעה, האם הוא עצמו נשא את הגופה אל החורבות והעד הכחיש זאת. שלוש שעות המשיך הסנגור לחקור את העד והעד השיב על רוב השאלות "אינני יודע". לבסוף שאל הסנגור את העד האם ברצונו לומר מי רצח את מירה. העד השיב שוב "אינני יודע" והוסיף כי התעניין בשמחון ובמירה מתוך סקרנות גרידא ולא היו לו כוונות כלשהן כלפי מירה.
בסיכומי התביעה שלאחר שלב ההוכחות שלל התובע את האפשרות שהרצח בוצע על ידי בן הזוג של מירה. הוא ביקש מהשופטים לא להאמין בעדותו של שמחון וטען כי בהיותו בעל גוף חסון היה באפשרותו לבצע את החניקה בנקל והדגיש כי שמחון היה האחרון שנראה בחברתה של המנוחה. הסנגור בסיכומיו טען כי שמחון היה מעוניין יותר מכל אדם בחייה של מירה.
ב-21 ביוני 1953 נתן בית המשפט את פסק דינו ומצא את שמחון אחראי למותה של מירה ארצי בחניקה, אך לא הרשיע את שמחון בעבירת רצח אלא הרשיע אותו בעבירה של הריגה, זאת מאחר שלא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי שמחון לחץ על גרונה בכוונה להביא למותה. השופטים פסקו כי שמחון תפס בגרונה תוך התפרצות זעם ללא כוונה מראש לרצוח אותה. בשל כך הטיל בית המשפט על שמחון עונש של שבע שנות מאסר. בית המשפט שאל את שמחון אם הוא רוצה להוסיף משהו ושמחון זעק שוב בבכי "אני חף מפשע".
עורכי הדין של שמחון הגישו ערעור על הרשעתו לבית המשפט העליון. ב-26 במרץ 1954 החל הערעור להישמע בפני השופטים שמעון אגרנט, משה זילברג ודוד גויטיין. הסנגור עו"ד לויצקי טען כי מאחר שהראיות עליהן התבססה ההרשעה הן נסיבתיות בלבד, קיימת אפשרות לא פחות חזקה שהפשע בוצע על ידי השוטר או בעל המסעדה. כן המשיך לטעון כי אפשרות ביצוע הפשע על ידי בן זוגה של מירה לא נשללה.
ב-8 באפריל דחה בית המשפט העליון את הערעור ושמחון נשלח לכלא מעשיהו להמשך מאסרו למשך שבע שנים.
השחרור עריכה
בשבתו בכלא המשיך שמחון לטעון כל הזמן לחפותו. עורך דינו אשר לויצקי פנה בשנת 1955 לנשיא הּמדינה יצחק בן-צבי בבקשת חנינה. הוא הציע להזריק לשמחון זריקת אמת. הנשיא העביר את הבקשה ליועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. היועץ המשפטי גילה עניין בגורלו של שמחון וביקר אותו בכלא מעשיהו ושוחח עמו. לאחר מכן זימן היועץ את שמחון אל לשכתו בירושלים ושמחון הובא בפניו כשהוא תחת משמר.
בפגישה הביע בפניו שמחון את הסכמתו שתוזרק לו זריקת אמת והיועץ נענה לבקשתו. באוקטובר 1956 אושפז שמחון למשך שבועיים בבית החולים טלביה תחת השגחתו של מנהל בית החולים פרופסור היינריך צבי ויניק. פרופסור ויניק הזריק לשמחון פעמיים זריקה של חומר מטשטש בשם סודיום אמיטל (sodium amytal), הנקרא בשם הפופולרי "זריקת אמת". לאחר שהחומר מתחיל לפעול נכנס המוזרק למצב נים לא נים בו משתחרר המוזרק מעכבות בגילוי עובדות הנוגעות לו ומפרט פרטים אינטימיים על עצמו. תוצאות ההזרקה אינן קבילות כראיה בבית המשפט. פרופסור ויניק שוחח עם שמחון כאשר שמחון נתון תחת השפעת החומר ורשם את דבריו. כתוצאה מבדיקתו הודיע הפרופסור ליועץ המשפטי כי השתכנע מדברי שמחון תחת השפעת הזריקה כי הוא חף מפשע.
שמחון הוחזר לכלא וכעבור חודש וחצי העניק לו נשיא המדינה חנינה. ב-28 בדצמבר 1956, שמונה חודשים לפני תום תקופת מאסרו יצא חיים שמחון לחופשי וחזר לבית הוריו בחיפה. בצאתו מן הכלא הצהיר כי יקדיש את כל מאמציו כדי להוכיח את צדקתו ולגלות את הרוצח האמיתי.
במרוצת השנים שיקם שמחון את חייו, הקים משפחה, עבר להתגורר באחת הערים בדרום הארץ ועבד כקצין ביטחון במפעל. הוא מצא את מותו בתאונת דרכים בדצמבר 1990.
אחיה של מירה, טייס חיל האוויר יצחק (אקי) ארצי, נפל עם מטוס הווטור שהטיס ב-1 בדצמבר 1967, למימי מפרץ סואץ וגופתו לא נמצאה עד היום.
ספרו של דן מרגלית עריכה
העיתונאי דן מרגלית פרסם בשנת 1961 את ספרו הראשון. הספר נקרא "הסדיסט" ובו תיאר מרגלית שלושה אירועים שהסעירו בזמנם את המדינה: אירועי ואדי סאליב משנת 1959, הרצח במנזר רטיסבון ורצח מירה ארצי. הופעתו של הספר עוררה עניין בכלי התקשורת לאחר ששושנה ברזאני, מי שהורשעה ברצח במנזר ונשפטה למאסר עולם, הגישה ממקום מאסרה בכלא נווה תרצה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה להוצאת צו מניעה לפרסום הספר מאחר שלדבריה הוא משמיץ ומבזה את דמותה. בית המשפט דחה את בקשתה ובזאת נתן למעשה פרסום רב לספר.
בשתי הפרשות הראשונות, אירועי הוואדי והרצח במנזר התבסס הספר על עובדות ידועות. הגילוי הבלעדי בספר היה קביעתו הנחרצת של מרגלית כי את רצח מירה ארצי ביצע בעל המסעדה מטבריה. קודם לפרסום הספר הועמד בעל המסעדה לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה באשמת אונס, על כי בספטמבר 1959 הוא ושני צעירים נוספים השפיעו על צעירה מטבריה לנסוע איתם בג'יפ לנהריה שם התנפלו עליה ואנסו אותה. מרגלית שחקר את פרשת רצח מירה ארצי מצא כי הראיות מובילות לכך שאותו עבריין מין הוא שרצח את מירה. שנה לאחר פרסום הספר הרשיע בית המשפט את בעל המסעדה וגזר עליו עונש של שנה וחצי מאסר ועוד שנה וחצי מאסר על תנאי.
קישורים חיצוניים עריכה
- רפאל בשן, חיים שמחון אשם, או לא?, מעריב, 9 ביוני 1953.
- דף לזכר של מירה ארצי באתר קבוצת דגניה א'.
- החל משפט רב סמל שמחון, מעריב, 24 במאי 1953.
- "אני חף מפשע" - אומר שמחון בעדותו, דבר, 7 ביוני 1953.
- שמחון נדון בעוון הריגה לשבע שנות מאסר, דבר, 22 ביוני 1953.
- פרופ' ויניק "התרשם" ששמחון אינו הרוצח, מעריב, 31 בינואר 1957.
- ספר השופך אור חדש על פרשת הרצח של מירה ארצי מופיע היום, חרות, 9 בינואר 1962.
- אלי אלון, אז מי בכל זאת רצח את מירה ארצי?, באתר News1 מחלקה ראשונה, 17 בספטמבר 2015