צבי ברנר
צבי ברנר (1915 – 1999) היה חבר ההגנה, שותף בפרשיות ביטחוניות רבות בתקופת היישוב, חבר קיבוץ אפיקים, פעיל מרכזי בתנועה הקיבוצית.
 | |
| צבי ברנר 1990 | |
| לידה |
1915 שדליץ, פולין |
|---|---|
| פטירה |
1999 (בגיל 84 בערך) אפיקים, ישראל |
| מדינה |
פולין  |
| תאריך עלייה | 1934 |
  | |
ביוגרפיה עריכה
צבי ברנר נולד בשנת 1915 בעיר שדליץ שבפולין. בגיל עשר הצטרף לתנועת נוער ציונית. בשנת 1929, בעקבות גירושי הוריו, עבר עם אימו ואחיותיו לשיקגו ארצות הברית[1] בתקופת המשבר הכלכלי הגדול. על אף גילו הצעיר, הוא עמד בפני הצורך לסייע בפרנסת המשפחה ויצא למכור פירות וירקות ברחובות העיר. במקביל, המשיך צבי בפעילות בתנועת הנוער הציונית החלוץ.
ב-1934 קיבלה התנועה 40 סרטפיקטים, וצבי היה בין הנבחרים על ידי גולדה מאיר, השליחה מישראל, לעלות ארצה.[2]
צבי ברנר הגיע יחד עם חבריו לתנועת החלוץ, לקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שהפך לביתו עד סוף חייו.
פעילות במסגרת ארגון ה"הגנה" עריכה
משימה ביטחונית ראשונה עריכה
המשימה הראשונה אליה יצא צבי ברנר הייתה לסייע לחברי קיבוץ רמת הכובש, בהגנה מפני הכנופיות הערביות בתקופת המרד הערבי הגדול ב-1936.[1]
בחניתה עריכה
במסגרת ההגנה השתתף ברנר בקורסים שונים ושימש תחילה כחניך ובהמשך כמדריך. ברנר היה בין אנשי ההגנה ששהצטרפו להקמת חניתה שבגליל המערבי במסגרת ישובי חומה ומגדל בשנת 1938.
צבי שהה בחניתה מספר חדשים והשתתף בכוח שהגן על המתיישבים מניסיונות בלתי פוסקים של הערבים לפגוע ביישוב החדש ולנתק את הדרך אליו.[1]
בחניתה נוצר קשר בין צבי, דובר האנגלית, עם אורד וינגייט שהגיע לחניתה בודד במכוניתו, על אף המארבים הרבים שהציבו הכנופיות הערביות בדרך. כשהגיע וינגייט בפעם הראשונה לחניתה, ביקש מצבי ברנר ללוות אותו לסיור מחוץ ליישוב. צבי דיווח על כך למפקד היישוב, צבי בן יעקב, שנתן את הסכמתו לסיור בתנאי שייערך עם כוח של 30 איש. וינגייט התנגד לכך ולבסוף יצאו לסיור רק עם צבי ואדם נוסף.[3] צבי ברנר הפך שותף לכל סיוריו של וינגייט מחוץ לגדר, ולאיש הקרוב ביותר אליו.[4] באותם ימים, הציע הפיקוד הערבי כסף רב למי שיביא למותו של וינגייט. לפיכך, בפקודת הנהגת ההגנה, הפך ברנר לשומר ראשו של וינגייט.[5][1][6][7]
כדוגמה לאישיותו של וינגייט, מספר צבי ברנר, על אירוע שקרה בעת ששהו יחד בדירתו של וינגייט בירושלים. הדירה הייתה באזור דירות של קצינים בריטיים. לפתע נשמע צרור יריות. בכל הדירות שסביב, סגרו הדיירים בטריקה את התריסים והחלונות והסתגרו בבתיהם, רק אורד וינגייט יחד עם צבי ברנר, ירדו לרחוב להניס את אנשי הכנופיה היורים.
עוד סיפר ברנר, שבנסיעותיהם המשותפות בערים הערביות, הוא נהג להחזיק בידו רימון, מוכן לזריקה, בשל האיומים על חייו של וינגייט .[8]
צבי נשאר בחניתה עד שקיבל את בקשתו של וינגייט להצטרף ליחידה שהקים - פלוגות הלילה.
בפלוגות הלילה עריכה
פלוגות הלילה הוקמו בחודש יוני, 1938 כיחידה צבאית בריטית ללוחמה כנגד התקוממות במהלך המרד הערבי. צבי התמנה לפקד על אחת המחלקות של פלוגות הלילה[9] ולקח חלק מרכזי בפעולות המבצעיות של היחידה שמטרותיהן היו להגן על צינור הנפט ושיבוש פעילותן של הכנופיות הערביות.[10]
פעולות מיוחדות ב"הגנה" עריכה
לאחר פירוק פלוגות הלילה, באוקטובר 1939, חזר צבי לקיבוץ אפיקים. גם באותה תקופה הוא נקרא לסייע בפעולות ביטחוניות סודיות בהגנה. בספר "איש השורה" הוא מעיד על אחת הפעולות שנערכו כנגד כנופיה ערבית שערכה מארבים בצידי הדרכים במטרה לפגע בנהגים ובנוסעים:
הבחורים שגויסו לפעולה היו כולם בעלי ניסיון במלחמה בכנופיות. ביניהם היו שלמה שמיר, יגאל אלון, דוד שאלתיאל ויוסי הראל. הלוחמים הפתיעו את אנשי הכנופיה ופגעו בהם.
פעולה זו, כמו רבות אחרות, הייתה סודית ולימים, כאשר צבי נאסר על ידי הבריטים בעוון החזקת נשק, הוא שמע את אנשי האצ"ל, שישבו בכלא, מתפארים שהם כביכול עשו את הפעולה.[11]
מ"ג אסירי ההגנה עריכה
ערך מורחב – מ"ג אסירי ההגנה
בראשית אוקטובר 1939, השתתף ברנר, יחד עם עוד כשישים מחברי ההגנה, בקורס מפקדי מחלקות של ההגנה שנערך ביבנאל. עקב האיסור שהטיל המנדט הבריטי על פעילות מסוג זה, נעשו ניסיונות להסוות את פעילותם הצבאית, אולם הבריטים חשדו בפעילותם. משתתפי הקורס החליטו להגיע בהיחבא מיבנאל לכיוון עמק הירדן אולם הם הופתעו על ידי החיילים הבריטים שכיתרו אותם והביאו למעצרם.[12] העצורים, 43 במספר וביניהם גם משה דיין[13] ומשה כרמל, הועברו לכלא עכו. ברנר היה הנחקר ראשון מביניהם וחקירתו נערכה באנגלית. החקירה הייתה קשה ולוותה בעינויים פיזיים. זעקותיו נשמעו היטב באוזני חבריו, העצירים בחדר הסמוך.[14][15] במשפט שנערך בין כותלי בית הסוהר, גזרו השופטים הבריטיים את דינם של 43 העצורים - עשר שנות מאסר. עדות אופי שהעביר וינגייט לטובתו של צבי ברנר לא סייעה להקלת גזר הדין.[16] גזר דינו של אחד החברים, אבשלום טאו, שנתפס כשהנשק בידיו, היה מאסר עולם. בספרו "דפים מן הכלא" מתאר נח דגוני את אירועי היום ההוא במשפט:
ההיסטוריה האישית ששטח צבי ברנר מאפיקים לפני בית המשפט הייתה מרשימה. הוא שימש סרג'נט בפלוגות הלילה של וינגייט מיום היווסדן ועד חיסולן. הוא היה מצורף לשבעה גדודים (של הצבא הבריטי) ועבד עם כל הגדודים ששירתו בארץ. מידי ווינגייט עצמו קבל רישיון לנשיאת אקדח ואף הומלץ לקבלת אות הצטיינות מטעם המפקדה הארצית של הצבא הבריטי על שירותו המסור...
— נח דגוני - דפים מן הכלא – יומנו של אסיר "ההגנה" בכלא עכו ע"מ 44
עונשם של חברי המ"ג הומתק לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והם יצאו לחופשי בפברואר 1941, לאחר כשנה וחצי בכלא.
מספר חדשים לאחר מכן, בתחילת מאי, 1941 צבי קיבל הוראה מיצחק שדה, להיות מוכן לצאת לפעולה שתוכננה יחד עם הצבא הבריטי. בעודו ממתין ליצחק שדה בכניסה לקיבוץ, הופיעו במקום מפקדי ההגנה באזור הצפון, נחום שדמי ויוסף אבידר. התפתח ביניהם ויכוח באשר לסמכות של שדה לגייס את צבי לפעולה. בתום הוויכוח הוחלט שצבי לא ייצא לפעולה אלא יישאר בתפקידו בעמק הירדן.
צבי הסתפק בנסיעה לנמל חיפה, יחד עם יצחק שדה, להיפרד מהלוחמים. עד שהגיעו, יצאו כבר כ"ג יורדי הסירה בדרכם לפגוע במתקני הזיקוק בלבנון. פעולה ממנה לא חזרו.
בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה עריכה
בחודש יולי 1942, בגיל 27, התגייס צבי לבריגדה היהודית של צבא הבריטי ולחם בשורותיו כנגד הצבא הגרמני. הוא היה סמל מחלקה בגדוד השלישי של הבריגדה. צבי לא היה יכול לקבל דרגת קצונה בשל מאסרו בכלא עכו.[1] צבי השתתף בקרבות כנגד בגרמנים בחזית איטליה סמוך לנהר הסניו.
בליל 17 במרץ 1945, בעודם נמצאים בתעלות ההגנה, נתקלה המחלקה של צבי בחיילים הגרמניים. הוא התנדב ויצא מהחפירה כדי לירות ולזרוק רימונים לעבר הכוח הגרמני. באותו זמן התפוצץ לידו רימון שנזרק לעברו והוא נפצע.[17] בעקבות פציעתו הקשה הוא הועבר לבית חולים שדה ומשם הועבר מבית חולים אחד למשנהו ועבר טיפולים ומספר רב של ניתוחים. לכאבי הפציעה נוספו קשיי ההסתגלות למצב של נכות.[18]
בצבא ההגנה לישראל עריכה
בתחילת שנת 1948, זמן קצר לאחר פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, בעודו נעזר בקביים בעקבות פציעתו במלחמת העולם השנייה, גויס צבי לצה"ל והתמנה למדריך הראשי של קורס הקצינים של הצבא שהוקם זה עתה.
לאחר מספר חודשים פנה לצבי ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, במטרה לגייסו באופן מיידי כסגנו של טדי קולק במשלחת הרכש בארצות הברית.[19]. פנייה זו מצאה את צבי בתל אביב, ללא דרכון וללא כל ציוד אישי. בו במקום הוא קיבל דרכון פלסטיני (מזויף) וביקש ממכר, חבר אפיקים, שיודיע לאשתו ושני ילדיו שהוא טס לניו יורק. רק לאחר מספר חודשים הצטרפו אליו אשתו, רות, ושני ילדיו, אליעזר ונגה[19].
בתקופת הרכש עריכה
במקביל למלחמת העצמאות בישראל, פעלו משלחות רכש באירופה ובארצות הברית על מנת לספק נשק ותחמושת לטובת הלוחמים בישראל. במסגרת משלחת הרכש נערכו פעולות בשני כיוונים: טדי קולק היה אחראי על עסקי הרכש החוקי, וצבי היה אחראי על רכישת הנשק "השחור", הבלתי חוקי - מאקדחים ורובים ועד מטוסי קרב. באותה תקופה ארצות הברית הטילה אמברגו על מכירת נשק לישראל ומי שלקח חלק בכך, הסתכן בעונשים כבדים על פי החוק האמריקאי. רכישת "הנשק השחור" הייתה כרוכה בקשרים עם גורמים רבים ומגוונים באופן חשאי[1]. סיוע רב ניתן על ידי היהודים: חלקם היו חיילי הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, ביניהם טייסים שהעבירו את המטוסים לישראל ונשארו בארץ כדי להמשיך ולהילחם במלחמת השחרור.[20] בנוסף אליהם היו סוחרים, בעלי עסקים, שתרמו כסף לרכישת הנשק ומחסנים כדי לאגור את הנשק שנקנה בחשאי.[21][22]
גם גנגסטרים יהודים, ידועי שם, לקחו חלק וסייעו בקניית הנשק ובעיקר באבטחת מימוש העסקאות בשיטות, שהיו נפוצות בעולם הפשע.[23] הנשק שנרכש שימש את צבא ההגנה לישראל בתקופת מלחמת השחרור ושנים לאחר מכן.
חזרה לקיבוץ עריכה
בשנת 1949, בגיל 34, לאחר שנולדו שני ילדיו הנוספים, רינה ורן, חזרה המשפחה לישראל. בשובו המתינו לברנר דרגות רב-סרן ובקשה להמשיך בשירות הצבאי. כיוון שלא יכול היה להמשיך בשירות קרבי עקב נכותו, הוא סירב להמשיך את דרכו בצבא. דוד בן-גוריון ויתר על כוונה זו לאחר שיחה ארוכה ביניהם.[24] שיחה זו הייתה ראשיתה של מערכת יחסים אישית קרובה בין השניים, עד מותו של בן-גוריון, בשנת 1973. בצוואתו כתב דוד בן-גוריון שביתו יהפוך לספריה ומכון למחקר תולדות המדינה ומלחמת השחרור. עו"ד יוסי צ'חנובר, שניסח את הצוואה, שאל את בן-גוריון: "מי היית רוצה שיופיע בוועד המנהל של קיום הצוואה"? והוא השיב: "אחד אני יודע שצריך להיות, הבחור מאפיקים, צבי ברנר".[25]
במרוצת השנים השתלב בעבודות בקיבוץ מילא תפקידים מרכזיים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית כמזכיר פנים של איחוד הקבוצות והקיבוצים.[26]
את שנות חייו האחרונות עשה כאיש משפחה. נפטר בשנת 1999, בגיל 84, נקבר בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 6 ביוגרפיה צבי ברנר, באתר nechemia
- ^ יוסף אשכול, איש השורה, ישראל – תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 14-29
- ^ אברהם עקביה, אורד וינגייט – חייו ופועלו, ישראל – תל אביב: מערכות/משרד הבטחון, 1993, עמ' 32
- ^ אבנר אברהמי, אסף ענברי מפרק את חברי קיבוץ אפיקים בספר חדש, באתר הארץ, 3 באפריל 2009
- ^ משה יגר, אורד וינגייט – קורותיו והציונות, ישראל - ירושלים: הספריה הציונית – ההסתדרות הציונית העולמית, 2013, עמ' 43
- ^ אלי אשכנזי, חורבן כבד ואלפי עצורים: השבת השחורה שוותיקי היישוב לא שוכחים, באתר וואלה!, 7 ביולי 2018
- ^ John Bierman, Fire in the night, Random House, 1999, עמ' 107
- ^ זכרונותיו של צבי ברנר
- ^ אברהם עקביה, אורד וינגייט – חייו ופועלו, ישראל - ירושלים: הספריה הציונית – ההסתדרות הציונית העולמית, 2013, עמ' 44
- ^ כריסטופר סייקס, אורד וינגייט, ישראל – תל אביב: מערכות/צה"ל, 1961, עמ' 149
- ^ יוסף אשכול, איש השורה, ישראל – תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 139
- ^ שלומי שטרית, פלגות הלילה המיוחדות (SNS (במרד הערבי – מאפייניה של היחידה ותורת הלחימה שלה במבחן הפעילות הצבאית בכּ אוכּ ב אל-הווא, דבּ וריה וח'רבּ ת ליד-אל עוואדין (עמ' 70), באתר policemuseum
- ^ John Bierman, Fire in the night, Random House, 1999, עמ' 138
- ^ נח דגוני, דפים מן הכלא – יומנו של אסיר "ההגנה" בכלא עכו, ישראל – תל אביב: מערכות/צה"ל, 1961, עמ' 19
- ^ Teveth, Shabtai, Moshe Dayan;, London, Weidenfeld and Nicolson, 1972, עמ' 106
- ^ משה יגר, אורד וינגייט – קורותיו והציונות, ישראל - ירושלים: הספריה הציונית – ההסתדרות הציונית העולמית, 2013, עמ' 78
- ^ שאול דגן, ספר הגדוד השלישי – החטיבה היהודית הלוחמת במלחמת העולם השנייה, ישראל – תל אביב: איגוד החיילים המשוחררים בישראל, 1996, עמ' 162
- ^ בעריכת מיכאל בר זוהר, ספר הגבורה, ישראל – תל אביב: ההוצאה לאור – משרד הבטחון, 1997, עמ' 65
- ^ 1 2 יוסף אשכול, איש השורה, ישראל – תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 191
- ^ Stephen Kliner, Zvi Brenner: Israeli Hero, Esra, 2019
- ^ Kollek, Teddy, 1911-; Kollek, Amos, joint author, For Jerusalem : a life, New York: Random House, 1978, עמ' 83-89
- ^ בקי קולדוני רות, ראיון קולי עם צבי ברנר, באתר הספרייה הלאומית
- ^ רות קולודני-בקי, זהו טדי – ביוגרפיה מפי חברים, ישראל – תל אביב: ההוצאה לאור – משרד הבטחון, 1995, עמ' 75
- ^ יוסף אשכול, איש השורה, ישראל – תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 216
- ^ יוסף אשכול, איש השורה, ישראל – תל אביב: משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1990, עמ' 227
- ^ מוקי צור, כאחד הדשאים, כאחד האדם, ישראל – תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2016, עמ' 143