קבוצת השישה
השישה, או קבוצת השישה, (בצרפתית: Les Six) הוא שם שקיבל את השראתו מקבוצת החמישה הרוסית, ושנתן המבקר אנרי קולט לקבוצה של שישה מלחינים שעבדו במונפארנס. מקובל לראות במוזיקה שחיברו קריאת תִּגָּר על הווגנריות והאימפרסיוניזם.
החברים עריכה
חברי הקבוצה באופן רשמי היו:
- ז'ורז' אוריק (1899–1983)
- לואי דורה (1888–1979)
- ארתור הונגר (1892–1955)
- דריוס מיו (1892–1974)
- פרנסיס פולנק (1899–1963)
- ז'רמיין טאיפר (1892–1983)
לעוד רבים היה חלק בפעילות בקבוצה והנודעים ביותר ביניהם היו אריק סאטי, ז'אן קוקטו וז'אן וינר.
פרלוד: הצעירים החדשים עריכה
בשנת 1917, כשתיאטראות ואולמות קונצרטים רבים נסגרו בגלל המלחמה, החליטו בלייז סנדראר והצייר מואיז קיסלינג לארגן קונצרט ברחוב הויגנס מס' 6, אולפנו של הצייר אמיל לז'ן. לכבוד אירוע זה כוסו קירות האולפן בבדים של פיקאסו, מאטיס, לז'ה, מודיליאני ואחרים. המוזיקה בקונצרט הייתה משל סאטי, הונגר, אוריק ודורה. קונצרט זה הוא שנטע באריק סאטי את הרעיון להרכיב סביבו קבוצת מלחינים, שתוכר בשם "הצעירים החדשים", מבשרת "השישה".
השישה עריכה
לפי מיו:
"קולט בחר שישה שמות באופן שרירותי לחלוטין, אוריק, דורה, הונגר, פולנק, טאיפר ואני, פשוט משום שהכרנו זה את זה, היינו מיודדים והופענו על אותן תוכניות מוזיקליות, ולא משנה, שלכל אחד מאתנו היו מזג ואישיות שונים לגמרי מאלה של האחרים! אוריק ופולנק היו נאמנים לרעיונות של קוקטו, הונגר נהה אחרי הרומנטיקה הגרמנית, ואותי משכה הליריות הים תיכונית!" (עברי 1996)"
אבל זו רק פרשנות אחת למקורותיה של קבוצת השישה: כותבים אחרים, כמו אורנלה וולטה, היו שמים דגש על תמרוניו של ז'אן קוקטו להיעשות מנהיגה של קבוצת אואנגרד, המקדישה עצמה למוזיקה, כדוגמת הקבוצות הקוביסטיות והסוריאליסטיות, שצצו באמנות החזותית זמן קצר קודם לכן, עם פיקאסו, אפולינר ואנדרה ברטון כמייצגיהם הראשיים. העובדה, שסאטי עזב את "הצעירים החדשים" פחות משנה לאחר הקמת הקבוצה, הייתה "מתת משמיים", שהגשימה לקוקטו את משאלתו ושאיפתו: Le Coq et l'Arlequin שלו משנת 1918 היה ציון דרך לכך.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, החלו ז'אן קוקטו והשישה לבלות בבאר בשם "השור על הגג", שנתן למיו השראה לכתיבת הבלט המפורסם שלו. בליל הפתיחה של הבאר, ניגן פסנתרן בשם ז'אן וינר נעימות משל ג'ורג' גרשווין ווינסנט יומאנס, וקוקטו ומיו ליוו אותו בכלי הקשה. בין הנוכחים היו האמרגן הרוסי סרגיי דיאגילב, פבלו פיקאסו, במאי הסרטים רנה קלייר, הזמרת ג'יין באתורי ומוריס שבלייה.
הקבוצה נחנכה רשמית בינואר 1920 בסדרה של שני מאמרים פרי עטו של מבקר המוזיקה והמלחין הצרפתי אנרי קולט בכתב העת הצרפתי "קומדיה". לכאורה היה ברור וגלוי, שקוקטו עמד מאחורי המאמרים הללו, אך את השם לקבוצה בחר קולט, שהחליט להשוות את "השישה" עם "החמישה" הרוסים.
הקבוצה הוציאה לאור אלבום משותף של יצירות לפסנתר ("אלבום השישה", המפורסם). חמישה מחברי הקבוצה גם שיתפו פעולה בכתיבת המוזיקה ליצירתו של קוקטו Les Mariés de La Tour Eiffel (הנישואין במגדל אייפל), שהופקה על ידי הבלט השוודי, יריבו של הבלט רוס. קוקטו הציע תחילה את הפרויקט לאוריק, אבל כיוון שאוריק לא היה זריז די הצורך בהשלמת המוזיקה לפי דרישות לוח החזרות, בחר קוקטו לחלק את היצירה בין שאר חברי "השישה". דורה, שלא היה בפריז אותו זמן, לא השתתף. הצגת הבכורה עוררה שערורייה ציבורית, שהתחרתה בזו של "פולחן האביב" של סטרווינסקי, כמה שנים לפני כן. אף על פי כן, הבלט נשאר ברפרטואר של הלהקה כל שנות ה-20'.
לא יהיה זה מדויק לאמור, ש"הנישואין במגדל אייפל" ציין את "סופה של קבוצת השישה", כיון שדורה היה נוכח בכל קונצרט ובכל ביטוי אחר לציון ימות השנה לייסוד הקבוצה. קבוצת השישה לא חדלה מעולם להתקיים, חבריה פשוט פנו לכל אחד לנתיבו הנפרד והייחודי, נתיבים שעליהם הצהירו מלכתחילה.
קישורים חיצוניים עריכה
- קבוצת השישה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)