קהילת יהודי ואץ

בעיר ואץ (בפי היהודים: וייטצען או וייצען, בהונגרית: Vác) שבמחוז פשט בהונגריה, התקיימו קהילות יהודית גדולות עד שואת יהודי הונגריה ומעט לאחריה.

בית הכנסת בואץ לאחר השיקום

תולדות הקהילהעריכה

בתקופה הקדומהעריכה

בתקופת הכיבוש העות'מאני בהונגריה, התקיימה קהילה יהודית קטנה בואץ. סופו של העידן העות'מאני בהונגריה בסוף המאה ה-17 הביא עמו את האיסור על יהודים להתיישב ב"ערי המלך", ובכללן בואץ (שמגורי יהודים נאסרו בה בשל היותה מושב בישוף). יהודים עברו להתגורר בכפרים שסביב ואץ, שאדמותיהם היו שייכות לאצילים ולא למלך. הקבוצה העיקרית ישבה בכפר פנץ (אנ') וקבוצה נוספת ישבה בכפר טויטופאלו (אנ'), ושתיהן עסקו במסחר בואץ.

בשנת ה'תקצ"ג (1833) נוסדה קהילה עצמאית בפנץ.

הקהילה המחודשתעריכה

בחורף ה'ת"ר (1840) הותר ליהודים לשבת בואץ, וקהילת פנץ העתיקה את מקומה לואץ. בשנה הראשונה מנתה הקהילה כ-40 בתי אב, ובשנת ה'תר"ח נמנו מעל 300 נפש וכבר פעלו במקום בית עלמין, מוסדות קהילתיים ובית כנסת זמני.

הקרעעריכה

בעת הקרע ביהדות הונגריה בשנת ה'תרכ"ט, רוב הקהילה תמך בחוקי הקונגרס הנאולוגיים, וקבוצת מיעוט בראשות רב הקהילה שלום אולמן פרשה וייסדה לעצמה קהילה קטנה. בעקבות זאת הוסכם על כל הצדדים הקהילה לא תקבל את חוקי הקונגרס הנאולוגיים, אך גם לא את תקנות האורתודקסים, ותמשיך להתנהל כפי שהתנהלה עד אז (קהילות הסטטוס קוו אנטה). הדבר יצר מחלוקת נוספת בקהילה, בשל רצונה של קבוצת מיעוט חרדית לקבל גם את תקנות האורתודקסים, כשלצדם עמד הרב חיים סופר. לצד הרב אולמן, שרצה להימנע מפילוגים נוספים, עמדו הרבנים יואל אונגר מפקש, מאיר פרלס מקאריי וישראל יצחק יהודה לנדסברג מאוראדיה, מהבולטים שברבני הזרם האורתודקסי. הקבוצה הקנאית החליטה לפרוש מקהילת הסטטוס קוו וייסדה קהילה שקיבלה את התקנות האורתודקסיות[1]. הקהילה החרדית הייתה מאוד קנאית, ואדם שגילח את זקנו לא הורשה לעלות לתורה, וכן אשה ללא כיסוי ראש או פאה נכרית לא הורשתה להיכנס לבית הכנסת[2]. בשנת ה'תר"ץ הצטרפה גם הקהילה המרכזית ללשכה האורתודקסית, ובכך נוצרו למעשה שתי קהילות אורתודקסיות נפרדות בואץ, כאשר לכל אחת מהן היו רב, בית כנסת, בית עלמין[3] וישיבה משל עצמה.

כמות היהודים בואץ גדלה בקצב מהיר מאוד. הגידול המהיר באוכלוסיית הקהילה הואט בעקבות מלחמת העולם הראשונה. היהודים עסקו במסחר, וכתשעים אחוזים מהמסחר בואץ היה נתון בידיהם. מעט יהודים התפרנסו מאחוזות שהיו בבעלותם, ממפעלי טקסטיל וחומרי בניין ומסחר בבשר אווזים. כמו כן, בואץ פעלו שני בתי דפוס עבריים, מהגדולים בהונגריה. הדו-שבועון התורני "תל תלפיות", שהיה הבמה המרכזית של היהדות האורתודוקסית בהונגריה, יצא לאור בואץ החל משנת ה'תרנ"ב-1892 למשך 45 שנה.

בשואה ואחריהעריכה

החל משנת 1938 סבלו היהודים בואץ, כמו בהונגריה כולה, מחוקים אנטישמיים מפלים בהשראת חוקי הגזע בגרמניה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עוד בטרם כבשו הנאצים את הונגריה, הוקם בואץ בית מחסה לילדים פליטים מפולין[4]. הדיין המקומי, צבי הירש מייזליש, היה מפעילי ועד ההצלה[5].

ואץ נכבשה על ידי הוורמאכט ב-19 במרץ 1944, אך שטחי הונגריה לא עברו לשלטון נאצי ישיר, אלא נותרו בשליטת הונגריה, שפעלה בחסות גרמניה הנאצית. ב-מאי הוקם גטו בואץ, בהוראת סגן הממונה על המחוז ד"ר לסלו אנדרה, שהיה אנטישמי קיצוני[6], ובביצועו של ראש העיר ד"ר קלמן קראי.

גטו ואץ כלל 67 בתי מגורים, שני בתי ספר ושני בתי כנסת. בשבוע האחרון של חודש מאי הועברו אליו 1515 יהודים מואץ, ועוד כ-500 יהודים מכפרי הסביבה. בגטו הוקמה יודנראט, שכללה את רבני שתי הקהילות ונשיאיהן.

בסוף יוני או ראשית יולי הועברו תושבי הגטו למפעל לבנים בעיירה מונור, שם רוכזו יהודי המחוז לשם שילוחם להשמדה. יהודי ואץ גורשו ממונור לאושוויץ בין ה-6 ל-8 ביולי. מיד לאחר גירוש היהודים, השתלטו שכניהם ההונגרים על נכסיהם. בתי הכנסת הפכו למחסני רהיטים[7].

ניצולים מעטים חזרו לואץ אחרי השואה וייסדו בה קהילה חרדית קטנה, אך היא לא האריכה ימים ותוך כמה שנים התפזרו יהודי ואץ והקהילה חדלה להתקיים. בעיר נותרו יהודים בודדים עד שנות ה-60 של המאה ה-20.

דמוגרפיהעריכה

שנה מספר חברי הקהילה אחוז חברי הקהילה מכלל האוכלוסייה בעיר
1840 40 משפחות לא ידוע
1848 300 לא ידוע
1910 2131 לא ידוע
1920 2059 לא ידוע
1930 1934 לא ידוע
1941 1854 8.3%
1944 1527 לא ידוע
1946 377 לא ידוע

בית הכנסתעריכה

בראשית ימי הקהילה, התפללו היהודים בבית כנסת זמני. בשנת ה'תר"ח החלו המאמצים לבניית בית כנסת קבע. בניית בית הכנסת ארכה שנים רבות, והוא נחנך רק בשנת ה'תרכ"ד (1864). מבנה בית הכנסת, שנבנה בסגנון רומנטי, תוכנן על ידי האדריכל האיטלקי אביס קאצ'ארי. בניין בית הכנסת לווה במחלוקות בין האורתודוקסים לנאולוגים על שאלות מיקום הבימה, מחיצות עזרת הנשים וקיומו של מגדל בבית הכנסת. בשתי השאלות הראשונות גברה ידם של האורתודוקסים[8], ואילו בסוגיית המגדל, שבה התערב רבי יהודה אסאד[9], ניצחו הנאולוגים, ובכך הייתה קהילת ואץ לקהילה הראשונה בהונגריה שבנתה מגדל בבית הכנסת שלה.

בית הכנסת ננטש במלחמת העולם השנייה, ונותר מוזנח והרוס[10]. בית הכנסת שוקם ושופץ בשנת 2005.

מלבדו, גם לקהילה החרדית היה בית כנסת שננטש בשואה.

רבניםעריכה

  • רבה הראשון של קהילת ואץ עוד מימי שבתה בפנץ היה הרב אשר אנשיל ניימאן. הוא כיהן כרב הקהילה המרכזית משנת ה'תקצ"ג ועד לעלייתו לארץ ישראל לכהן כרב הקהילה ההונגרית בירושלים בשנת ה'תרכ"ד.
  • הרב שלום אולמן - כיהן משנת ה'תרכ"ד. מינויו נתקל בהתנגדות הזרם הנאולוגי, אך לאחר מחלוקת אושר על ידי הקהילה. מתיחות המשיכה לשרור בינו לבין הנאולוגים[11]. בתקופת כהונתו אירעו הקרע ביהדות הונגריה והפילוג בקהילת ואץ שבא בעקבותיו. הוא המשיך להיות רב קהילת הסטטוס-קוו.
  • הרב שרגא פיש פולאק - בעל "ספר תשבי". כיהן כרב קהילת הסטטוס-קוו משנת ה'תרס"א ועד השואה. לפני כן כיהן כרב בנובי בצ'יי. כיהן גם כרב הכלא בואץ, ועמד בראשות ישיבה. במאמציו עברה הקהילה לזרם האורתודוקסי. נספה באושוויץ בכ"א בתמוז ה'תש"ד.
רבני הקהילה החרדית
דיינים ומורי צדק

מלבדם, ישבו בואץ תלמידי חכמים שלא כיהנו במשרות רבניות רשמיות, בהם רבי חיים אלטר ברקוביץ' (בעל "חידושי הרח"א הכהן") שעמד בראשות ישיבה קטנה בואץ והרב דוד צבי קאצבורג, שהיה מוסר שיעורים ומשיב תשובות אך לא נשא בתפקיד רשמי. הרב קאצבורג ערך את קובץ "תל תלפיות" בכל תקופת פרסומו.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ישב בואץ הרב שמואל אנגל.

חינוךעריכה

בשנת 1852 נוסד בית ספר לבנים ולבנות שהוכר על ידי המדינה. בית הספר מומן על ידי הקהילה שגבתה עבור כך מס על הבשר הכשר[16]. בשנת 1922 הוקם בית ספר תיכון לבנות. הקילה החרדית ייסדה את ה"חדר" שלה בשנת 1882, בו לימד בין השאר הרב ברוך מן, שמשך אליו תלמידים גם מחוץ לואץ.

ישיבותעריכה

  • הישיבה בואץ הוקמה על ידי הרב משה לוינגר, ובתקופתו למדו בה כ-60 תלמידים[17]. לאחר פטירתו, עמד בראשות הישיבה ר' דוד לייב זילברשטיין (הראשון), כאשר בנו ר' ישעיהו מסייע לו בתפקידו. לאחר פטירת האב, ירש הבן את הרבנות ואת ראשות הישיבה, ובימיו היא הגיעה לשיא גודלה ותפארתה. היא הייתה מהמרכזיות שבישיבות הונגריה, ולמדו בה כמאתיים תלמידים. בישיבה פעלה "מנזה" (חדר אוכל). בין התלמידים המפורסמים שיצאו ממנה נמנים הרב אהרן ראטה, הרב מרדכי שטיין (רב בסומבטהיי ורבו של מושב הזורעים)[18], הרב יוסף נפתלי שטרן ועוד. לאחר פטירת הרב ישעיהו זילברשטיין, ירש אותו בנו ר' דוד לייב. תחתיו פעלה הישיבה עד השואה, כאשר בשנותיה האחרונות היא הלכה והצטמצמה.
  • במקביל אליה פעלה הישיבה של הקהילה המרכזית (שהייתה בעבר קהילת סטטוס-קוו). בראשה עמד רב הקהילה שרגא פיש פולק, ולמדו בה כ-20 בחורים.
  • הדיין הרב יששכר דב שטרן עמד בראשות ישיבה קטנה בואץ.
  • תלמידים חסידים למדו בישיבתו של הדיין צבי הירש מייזליש.
  • סמוך לשואה פעלה ישיבה נוספת בואץ, שבה למדו כ-40 בחורים צעירים. בראש ישיבה זו עמד הרב אלטר חיים ברקוביץ. בשנת ה'תש"ג עברה הישיבה לבודפשט, בהמשך חזרה לתקופה קצרה לואץ ונסגרה לצמיתות עם כניסת הגרמנים להונגריה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו את השתלשלות הפרשה ומכתבי ארבעת הרבנים אצל ניימן, עמ' 102-89
  2. ^ הרב שמעון א. זוסמן-סופר, על ארגון היהדות החרדית בהונגריה, בתוך המעיין, כרך ב גליון ג, טבת ה'תשכ"ד, עמ' 5.
  3. ^ בבית העלמין של הקהילה המרכזית נמצאים 929 קברים, ובבית הקברות של הקהילה החרדית 396 קברים.
  4. ^ ראו אצל אסתר פרבשטיין, בסתר המדרגה, עמ' 140 הערה 64.
  5. ^ ראו אצל פרבשטיין עמ' 150-149
  6. ^ לאחר המלחמה אנדרה הואשם בפשעי מלחמה והוצא להורג.
  7. ^ הירשפלד, משערי ויצן לשערי ציון, עמ' 208-207
  8. ^ בן חנניה כרך 7 עמ' 904
  9. ^ שו"ת יהודא יעלה אורח חיים סימן לט
  10. ^ תמונת בית הכנסת ההרוס, אתר יד ושם.
  11. ^ בן חנניה כרך 8 עמ' 304
  12. ^ ידיעה על פטירתו מעיתון עברי אנכי, 10 בנובמבר 1876
  13. ^ הרב נתן צבי פרידמן, "אוצר הרבנים" 14827.
  14. ^ "אוצר הרבנים" 7365.
  15. ^ אוצר הרבנים 15377
  16. ^ בן חנניה כרך א ה'תרי"ח, עמ' 478.
  17. ^ לפי שמואל הכהן וינגרטן (הישיבות בהונגריה - דברי ימיהן ובעיותיהן, מראשית קיומן ועד חיסולן בשואה ירושלים ה'תשל"ז, עמ' 81) ואברהם פוקס (ישיבות הונגריה, ירושלים ה'תשל"ט, עמ' 219) כתבו כי הישיבה הוקמה על ידי הרב זילברשטיין, אך מקורות רבים בני התקופה מעידים כי כבר הרב לוינגר העמיד ישיבה בואץ. ראו אצל ניימאן, עמ' 104 ובידיעה על פטירתו שהובאה לעיל.
  18. ^ בית מרדכי, בני ברק ה'תשמ"ה, הקדמת המהדיר, עמ' א.