קרלוס פאאס וילארו
קרלוס פאאס וילארו (בספרדית: Carlos Páez Vilaró; 1 בנובמבר 1923 – 24 בפברואר 2014) היה צייר, פסל, מוזיקאי ואדריכל אורוגוואי.
 | |
| לידה |
1 בנובמבר 1923 מונטווידאו, אורוגוואי  |
|---|---|
| פטירה |
24 בפברואר 2014 (בגיל 90) |
| תחום יצירה |
ציור, אדריכלות |
| צאצאים |
Agó Páez Vilaró ★, Carlos Páez Rodríguez |
|
www | |
  | |
קורות חיים עריכה
וילארו נולד במונטווידאו, אורוגוואי. בהיותו בן 16 עבר להתגורר בבואנוס איירס, שם עבד בתעשיית הדפוס והכיר את טובי הקריקטוריסטים בארגנטינה באותה תקופה. בהשפעתם החל בנסיונותיו הראשונים בציור. עם שובו למולדתו התיישב במדיומונדו, שכונה במונטווידאו שרבים מתושביה שחורים, ופיתח עניין בתרבותם. הוא ייסד להקה מוזיקלית שניגנה בסגנון המוזיקה השחורה של האזור, כאשר את תופי הבונגו והקונגה של הלהקה הוא עיטר בציוריו.
בעקבות עניינו בתרבות האפרו-לטינית העתיק וילארו את מגוריו לברזיל, כאשר ציוריו משקפים את אהבתו לתרבות המקום. בברזיל התגלה וילארו על ידי מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית של פריס, והוזמן להציג בו מיצירותיו ב-1956. בפריז רכש וילארו חברים רבים מתחומי האמנות השונים, ועם חבריו הקרובים נמנו פבלו פיקאסו ובריז'יט בארדו.
אהבתו של וילארו לתרבות השחורה הביאה אותו למסעות ברחבי אפריקה, שבאותה עת השתחררו בה מדינות רבות מעול הקולוניאליזם וזכו בעצמאות. בין השאר ביקר וצייר בסנגל, ליבריה, ניגריה וגאבון. באותה עת, כאשר פרסומו הולך וגובר, הזמין ממנו איחוד מדינות אמריקה ציור קיר ענק, עבור מנהרת מעבר לאגף חדש שנחנך במטהו בוושינגטון. הציור, "שורשי השלום", שאורכו 155 מטר וגובהו 2 מטר, נחנך ב-1960 וחודש על ידי וילארו ב-1975 בעקבות נזקי לחות. ציור הקיר הזה היווה מנוף לפרסומו ולהערכה האמנותית לה זכה מאז ועד היום.
ב-1958 רכש וילארו חלקת אדמה בפונטה באז'נה, צוק הגולש לשפך נהר ריאו דה לה פלאטה, כ-10 קילומטר ממערב לעיר הנופש פונטה דל אסטה. על הצוק, שהיה אז נידח, הקים את ביתו. הצריף אותו בנה התפתח עם הזמן בתכנונו למבנה ייחודי, לו קרא בשם "קאסאפואבלו" (Casapueblo – "בית שהוא כפר"). המבנה המיוחד, המזכיר ארכיטקטורה של בתים באיי יוון עם אלמנטים של גאודי, הפך לאחד מאתרי התיירות המבוקשים באורוגוואי, כאשר וילארו המשיך להרחיב אותו עם השנים. כיום קאסאפואבלו מכיל, בנוסף לאגף מגורי משפחתו של וילארו, גם מוזיאון ליצירותיו הפתוח לקהל ובית מלון קטן.
ב-1967 ייסד וילארו חברת סרטים שעסקה בעיקר בהפקת סרטים תיעודיים בנושאים הקשורים באפריקה. הוא המשיך ויצר מאות פסלים, ציורים וציורי קיר למוסדות ממשלתיים, מבני ציבור, בתי משרדים ובתים פרטיים ברחבי העולם. בנוסף, במקביל לקאסאפואבלו, הוא יצר עוד יצירות ארכיטקטוניות מרשימות, כגון כנסייה ייחודית בסן איסידרו, ארגנטינה, ובית בסגנון קאסאפואבלו בטיגרה, ארגנטינה, ששימש לו כבית שני.
וילארו מת ב-24 בפברואר 2014 בביתו, קאסאפואבלו, בגיל 90.
חייו האישיים עריכה
מנישואיו הראשונים והקצרים של וילארו נולדו לו שלושה ילדים; אחד מהם, קרליטוס, היה מניצולי טיסה 571 של חיל האוויר האורוגוואי. וילארו נטל חלק פעיל בחיפושים אחריו.
ב-1976 פגש וילארו בתיירת ארגנטינאית שילדה לו ילד נוסף, אף שעדיין הייתה נשואה לאחר. משהתגרשה נישאו השניים ב-1989, אך בעלה לשעבר תבע משמורת על הילד על אף שהוכח שווילארו הוא האב. המשפט הוכרע לטובתו של וילארו רק ב-1999.
וילארו היה אב לשישה בנים ובנות.
