ראס נצרני
ראס נצרני (בערבית: رأس نصراني, נהגה: ראס נסראני) הוא כף בחוף הדרום-מזרחי של חצי האי סיני שבמצרים, מול מצרי טיראן. המקום התפרסם בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 כאשר מצרים בנתה בו מתחם מבוצר שכלל גם שני תותחי חוף,[1] שהיוו את הנשק העיקרי לחסימת מצרי טיראן - חסימה שהיוותה זרז לשני עימותים צבאיים מרכזיים בין ישראל ובין מצרים: מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים. בימינו מהווה ראס נצרני חלק ממתחם התיירות הרחב של שארם א-שייח'. כמו כן, משמש החוף כאתר צלילה כחלק מאזור החוף הדרום-מזרחי של סיני. נמל התעופה הבינלאומי שארם א-שייח' נמצא כשני קילומטרים ממערב לראס נצרני.
 | |
| חוף ראס נצרני והמגדלור שבו (2013) | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
ים סוף  |
| קואורדינטות | 27°57′53″N 34°24′58″E / 27.964719444444°N 34.416111111111°E |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
מצרים |
| אוכלוסייה | 474 (11 בנובמבר 2006) |
  | |
גאוגרפיה עריכה
השם ראס נצרני לא נזכר לפני שנות ה-50 של המאה ה-20. אין בו לא ישוב ולא נאת מדבר או מקור מים.[2] פירוש השם הוא ראש הנוצרי ומקורו אינו ידוע.[3] הכף נמצא באזור המלחות המאפיינות את החלק הדרומי של החוף המזרחי של דרום סיני. עד ראס אתנתור שמצפון לנבק הרי הגרניט סמוכים לחוף. משם דרומה ועד ראס נצרני, רוחבו של עמק החוף הוא כ-5 קילומטרים והוא מחולק לשניים: עמק החוף מתחלק לשניים: רצועה מערבית (הסמוכה להרים) שעיקרה מניפות סחף חוליות של הוואדיות, ורצועה מזרחית (הסמוכה לים) של מלחות.[4] ההר הבולט באזור הוא ג'בל אצווירה (Jabal Asāwirah) שגובהו 580 מטר ופסגתו נמצאת כ-10 ק"מ מצפון מערב לראס נצרני.
בגלל חוסר המים הצמחייה במקום דלה ביותר. עם זאת, במלחות החוף גדלים זוגן לבן,[5] זוגן אדום,[6] אוכם מדברי וימלוח. במניפות הסחף המערביות ניתן למצוא שיחי סלוודורה פרסית.[4][2]
מלחמת סיני עריכה
ב-1953, כחלק ממאמצי ההסגר המצרי על מפרץ אילת ועל הסחורות המועברות לנמל אילת, הוצבו בראס נצראני תותחי חוף ארוכי טווח ויחידה של משמר החופים שביצעה חיפושים אחר סחורות ישראליות וכאלו המועברות לישראל.[7] הסגר זה היה אחת הסיבות שהביאו את ישראל לפתוח ב"מבצע קדש" ב-29 באוקטובר 1956. ביום החמישי למלחמה, ב-2 בנובמבר, תקף חיל האוויר הישראלי את מתחם ראס נצרני. בתקיפה נפגע מטוס המיסטר של בני פלד מאש נ"מ חזקה ופלד נחלץ באמצעות כסא מפלט. לטייסי חיל האוויר הישראלי התברר מאוחר יותר כי המתחם היה מוגן בסוללת תותחי נ"מ 37 מ"מ מוכווני מכ"ם שיצרה קושי רב בתקיפה ואף הפילה את אחד מטייסי רביעיית מטוסי מוסטנג שליוו את מטוסי המיסטר, יונתן אטקס, שנפל בשבי המצרי.[1] ראס נצרני נכבשה ב-4 בנובמבר,,[8] ללא קרב על ידי יחידת הסיור של חטיבה 9 (לאחר שחצתה במסע רכוב את כל מזרח סיני) לאחר שהמצרים העדיפו לרכז את כח המגן סביב נמל שארם א-שייך למקרה נסיגה.[9] תותחי החוף חובלו על ידי היחידה המצרית שנסוגה ממתחם ראס נצרני. לאחר נסיגת צה"ל מסיני ב-1957 אויש המקום על ידי חיילים יוגוסלבים מכוח החירום של האומות המאוחדות.[2][10]
מלחמת ששת הימים עריכה
לאחר שהתברר לפיקוד צה"ל כי חיל האוויר המצרי חדל לתפקד בעקבות מבצע מוקד, וכי כוחות היבשה בצפון סיני הגיעו לג'בל ליבני, ניתנה בליל 6–7 ביוני הוראה לכבוש את שארם א-שיח' ואת ראס נצרני. התכנון היה כי כוח צנחנים מוסק בפיקוד אל"ם אהרון דווידי, ישתלט על שדה התעופה המצרי ליד שארם א-שיח' וינחית או יצניח ממטוסי תובלה כוחות נוספים, שישתלטו על ראס נצרני, ישמידו את תותחי החוף במצרי טיראן, יפתחו את המצר לשיט חופשי ויכבשו את שארם א-שיח' ואת הנמל שלה. במקביל נשלח מבסיס אילת, צוות קרב ימי של חיל הים הישראלי, שכלל שלוש טרפדות וארבע נחתות הנושאות ארבעה טנקי AMX-13, בפיקוד אל"ם אברהם בוצר. הכוח הימי עבר במצרי טיראן ומצא את נמל שארם א-שיח' נטוש. הכוח תפס ב-7 ביוני את הנמל הקטן והניף בו את דגל ישראל. כוח חיל הים הודיע לכוחות שהוטסו במסוקים ובמטוסי תובלה כי הם יכולים לנחות בבטחה, ללא צורך לצנוח, כיוון שהכוח המצרי נטש את שדה התעופה.[11] לאחר המלחמה נטען כי נמצא במקום מתקן סובייטי לשיגור טילים,[2][12] ומאות טונות של נשק ותחמושת,[12] כמו גם ביצורים וגדרות מוקפים מוקשים.[2]
תקופת השלטון הישראלי בדרום סיני (1982-1967) עריכה
לאחר המלחמה הכשיר חיל האוויר הישראלי באתר שדה התעופה הקטן שהיה במקום, את שדה אופיר שהיווה שדה תעופה אזרחי וצבאי. נסלל כביש אל אתר התותחים ששופצו.[13] עם זאת, החוף בראס נצרני לא היווה יעד לתיירות ישראלית במידה שהיו שארם א-שייח' ומפרץ נעמה שמדרום וחוף המנגרובים בנבק שבצפון. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, התרחש מעל שדה אופיר קרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים.
בימינו עריכה
בעקבות יישום הנסיגה מסיני בהסכם השלום בין ישראל ומצרים, וחזרת המצרים לדרום סיני באפריל 1982, החלה מצרים לפתח את אזור שארם א-שייח' כאזור תיירות בינלאומית. שדה אופיר הוסב לנמל התעופה של ראס נצרני והמשך שונה שמו לנמל תעופה שארם א-שייח'. רצועת החוף מנבק וצפונה הוגדרה כשמורת טבע - שמורת נבק,[14] באזור ראס נצרני נבנו בתי מלון שמגיעים עד סמוך לקו החוף. חוף ראס נצרני משמש כאתר צלילה.[15] במקום ניצב גם מגדלור (מעל מלון Melia Sinai Hotel).
תותחי ראס נצרני עריכה
תותחי ראס נצרני היו שני תותחי חוף בקוטר 6 אינץ' (152 מ"מ). לאחר שחובלו במהלך מלחמת סיני, נותרו התותחים הרוסים גם לאחר מכן, כיוון שבמקום ישב כוח או"ם. ב-1974 שופצו והושמו במקומם כדאי להוות נקודת תיירות.[13] לפני הנסיגה הישראלית מסיני ב-1982, פורקו תותחי ראס נצרני והועברו אל מוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל.[16] שם הם נמצאים גם בימינו.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2
וידאו צוות. מגזין 55. סיפורו של הטייס יונתן אטקס, החל מ-1:08 דקות לאחר תחילת הסרטון), סרטון באתר יוטיוב
- ^ 1 2 3 4 5 מנחם זהרוני, "משרם א-שייח' לנבק", בתוך "נופים ואתרים", הוצאת משרד הביטחון, 1973, עמ' 317-314
- ^ זאב וילנאי, סיני עבר והווה, הוצאת אחיעבר, 1969, עמ' 276
- ^ 1 2 זאב משל, דרום סיני, עמ' 43, שהל"י-שרותי הוצאה לאור ישראליים, 1971
- ^ זוגן לבן, באתר "צמח השדה"
- ^ זוגן אדום, באתר "צמח השדה"
- ^ איתן הבר, זאב שיף, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, 1976, עמ' 228
- ^ מלחמת סיני - מבצע קדש, באתר צה"ל
- ^ אוריאל ריינגולד, המסע לשארם א-שייך, תל אביב: מעריב, 1966
- ^ על פי צילום שלט הסבר באתר ב-1974. Sign near the cannons in Ras Nasrani in Sinai
- ^
מאיר פעיל, מלחמת ששת הימים - מהלך הקרבות, הכיבושים והשאלות העולות בסביב ההשגים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, ב"אישים ומעשים בישראל - ספר היובל", עורכים מאיר אהרוני, שרה אהרוני הוצאת מקסם, 1998
- ^ 1 2 עמי שמיר, שנית בשארם א-שיך, למרחב, 4 באוקטובר 1967
- ^ 1 2 חניון למטיילים הותקן בראס-מוחמד, מעריב, 12 במרץ 1974
- ^ צור שיזף, החוף האחרון (סיני), באתר של צור שיזף, 8 ביולי 1998
- ^ Ras Nasrani, באתר PADI
- ^ מייק הולר, טנק ה"פנצר" - בלעדיות עולמית, מעריב, 15 באפריל 1988
