רחוב שינקין

רחוב **שינקין**
SHEINKIN ‎St.
	רחוב שינקין פינת יוחנן הסנדלר. מבט טרם השיפוץ
	רחוב שינקין פינת יוחנן הסנדלר. מבט טרם השיפוץ
מידע כללי
על שם	מנחם שינקין
הקמה
תקופת הבנייה	1913–1930 (כ־17 שנים)
מיקום
עיר	תל אביב-יפו
רובע	5
שכונה	מרכז בעלי מלאכה, לב תל אביב
אתרים	כיכר מגן-דוד, בית כנסת גאולת ישראל
קואורדינטות	32°04′08″N 34°46′29″E / 32.068916666667°N 34.774777777778°E
	מפת מיקום; מפה מפורטת; מפת מיקום; מפה דינמית; (למפת תל אביב רגילה) רחוב שינקין רחוב שינקין רחוב שינקין מפת מרכז __ תל אביב; [‌למפה דינמית של גוש דן וסביבותיו‌] ממזרח: __ בני ברק, __ רמת גן, __ גבעתיים; ממערב: הים התיכון

רחוב שינקין הוא רחוב בלב תל אביב הקרוי על שם המנהיג ציוני מנחם שינקין שהיה ממייסדי תל אביב.

הרחוב, העובר ממזרח למערב, מרוחק כמה מאות מטרים מחוף הים. בקצהו המערבי נמצאת כיכר מגן-דוד, שהיא צומת סואן של חמישה רחובות ידועים: המלך ג'ורג', אלנבי, נחלת בנימין, הכרמל (שבו מצוי שוק הכרמל) ושינקין.

היסטוריה

הרחוב היה רחובה הראשי של שכונת מרכז בעלי מלאכה, שהוקמה על ידי מנחם שינקין ב-1913. הרחוב נקרא על שמו של שינקין בשנת 1925. בתקציב עיריית תל אביב לשנת 1930 נכלל תקציב לסיום סלילת הכביש וריצוף המדרכות^[1]. בתחילת שנות ה-30 נפתחו ברחוב חנויות רבות וגם בית דפוס של הוצאת אמנות, בניגוד לתוכנית המתאר שייחדה את הרחוב למגורים. העירייה נקטה צעדים נגד החנויות ברחוב^[2]. בשנת 1935 נענתה העירייה ללחץ הסוחרים ובעלי הבתים והתירה פתיחת חנויות ברחוב. כן פעלה להרחבת הרחוב על ידי דרישה להכנסת הבתים החדשים הנבנים מטר נוסף פנימה^[3]. בשנת 1937 נקבע שהתנועה ברחוב תהיה חד סיטרית^[4]^[5].

בשנות השמונים שינה רחוב שינקין את אופיו. מרחוב של בעלי מלאכה למעונם של צעירים ויוצרים, שביקשו בו, תחילה, מקום מגורים זול, ושינו בהדרגה את אופיו. כמה בתי־עסק בולטים שנפתחו בו, ובהם גלריה "תת-רמה", סטודיו העיצוב התעשייתי פלסטיק פלוס וחנות התקליטים (ואחר־כך דיסקים וסרטי וידאו) "האוזן השלישית", הפכו את שינקין אתר מועדף על בתי־עסק ייחודיים, והרחוב הפך בהדרגה סמל התרבות התל אביבית הצעירה, הפתוחה והחופשית. עם השנים נדחקו בעלי המלאכה מן האזור וגם מספרן של החנויות הייחודיות התמעט, ובמקומן נפתחו בו חנויות רשת וחנויות מוצרי יוקרה.

בשנים 2011–2012 שיפצה עיריית תל אביב את הרחוב בעלות של כ-30 מיליון שקל. תוכנית הרחוב הוכנה על ידי משרד אדריכלי הנוף דן צור וליאור וולף.

הרחוב בתרבות הישראלית

בלי קשר הכרחי למתרחש בו בפועל, הפך רחוב שינקין סמל שהשתרש עמוקות בתרבות הישראלית במהלך שנות התשעים וסטריאוטיפ ה"שינקינאי" נוצר בתקופה זאת בעת שאוכלוסייה אמידה יותר זרמה לרחובות לב העיר. ה"שינקינאי" הטיפוסי תואר, כמשכיל, מקורי, פתוח לדעות, מתקדם, רגוע ופציפיסט, ומן העבר השני כ"מנותק": אדיש, אנוכי, יהיר, עצל, ראוותני ושטחי. התואר "שינקינאי" שימש לעיתים קרובות, במיוחד בפיהם של כאלו שאינם ביקרו ברחוב שינקין בפועל, כשם נרדף למי שלכוד ב"בועה התל אביבית", מתייחס בזלזול ובלעג ליושבי כל מקום אחר, ונותן דעתו רק על העניינים הקרובים לו ולבית הקפה האהוב עליו.

הוויית הרחוב תוארה בשני סרטי קולנוע:

הסרט "הבועה" של איתן פוקס וגל אוחובסקי, עוקב אחר סיפורם של חבורת צעירים המתגוררים ברחוב שינקין, וחיים את הוויית "הבועה" התל אביבית הבורגנית.
סרט הדרמה אש צולבת של הבמאי גדעון גנני מתרחש ברחוב שינקין בתקופת מלחמת העצמאות.

במוזיקה הפופולרית:

השיר "גרה בשינקין" שכתב יאיר לפיד וביצעה להקת מנגו ב-1988, מדבר על צעירה שגרה בשינקין ו"שותה בקפה תמר", שהיה מבתי הקפה הוותיקים ברחוב, ובו ישבו אישים ידועים, רובם בני גיל הזהב.
להקת הפאנק "קוקו בלוף והיתושים" הקליטה את השיר "שינקין זה רחוב ללא מוצא". השיר מותח ביקורת על אורח החיים הנהנתני והמזויף של התושבים והמבקרים ברחוב.
בשיר "לב זהב" (מילים ולחן: דני שושן) מתגאה שרית חדד כי "אין לי שגעונות סטייל שינקין פלורנטין".

בשירה ובספרות:

המשורר עמיחי חסון מתאר את הוויית הרחוב בתחילת שנות האלפיים מנקודת מבט של נער דתי במחזור השירים "הרואה" (בתוך הספר "שירים על סף"): "בִּרְחוֹב שֵׁינְקִין קָמוּ לִתְחִיָּה סְדוֹם וַעֲמוֹרָה, גִּלָּה לָנוּ רֹאשׁ הַיְשִׁיבָה עִם פְּתִיחַת שְׁנַת הַלִּמּוּדִים"^[6].
הסופר דורון בראונשטיין, מתאר בהרחבה את רחוב שינקין של תחילת שנות האלפיים בספרו "הזונות של פתח תקווה", בהקשר של גיבורות הספר החולקות דירה ברחוב שינקין 46. בין היתר, מתאר הסופר את הדיסוננס שבין הרחוב הייחודי וה"בועתי" לבין מקרה הרצח של אתגר זיתוני ומוטי דהן, בעלי מסעדת "יאפיס" ברחוב שינקין, שנרצחו על ידי פלסטיני ב-23 בינואר 2001 בטול כרם ואת ההלם של תושבי הרחוב מן המקרה שחדר את "הבועה השינקינאית".