פתיחת התפריט הראשי
מנורת שמן. כאשר השמן מתמעט, ניתן לשפר את עוצמת אורה באמצעות הטיית מעט השמן שנותר לעבר הפתילה.

אודות השימוש באור נרות בשבת ישנן הלכות רבות, המגבילות את סוגי החומרים מהם ניתן להדליק את הנרות, ולעיתים אוסרות את השימוש בהם בשבת (בהתאם לסוג הנר).

במיוחד היו נוגעות הלכות אלו למעשה בזמני עבר, שבהיעדר תאורה מלאכותית שימשו מנורות שמן ונרות לצורך תאורה עיקרית, בליל שבת, אך גם כיום, כאשר השימוש במנורות שמן אינו נהוג עוד, והנרות משמשים למצוות הדלקת נרות שבת בלבד, תקפות הלכות אלו לפי דעות מסוימות, בסוגי פתילות מסוימות[1]. בהלכה ישנם דינים רבים העוסקים בהכנת הנרות לשבת, בשימוש המותר והאסור בהם, ובנושאים מתקשרים נוספים.

החשש המרכזי לגבי שימוש בנר הוא להגברת אורו כאשר השמן מתמעט והאור מתעמעם, 'שמא יטה' (הטיית הכלי ובו השמן על מנת לקרב את מעט השמן שנותר לפתילה הבוערת, ובכך נמצא האדם עובר על מלאכת מבעיר), ובחשש שמא יבוא אדם לכבות את הנרות[דרוש מקור], (ובכך נמצא עובר על מלאכת מכבה מדרבנן[2]).

חשיבותן המעשית של הלכות אלו ירדה בעת המודרנית, עקב מיעוט השימוש בתאורה שניתן לשנות את עוצמת אורה בעזרת הטיה, בעוד הרחבת איסורים אלו גם על תאורה מודרנית (כגון מנורת נפט ותאורה חשמלית) שנויה במחלוקת.

בנוסף, ישנה מצווה מיוחדת להדלקת נר לשבת לצורך מאור.

חומרים מותרים ואסורים להדלקת נר בשבתעריכה

באופן עקרוני הדלקת נר לשבת כשרה בכל חומר, אך במשנה ובגמרא מובאות מספר הגבלות (הנוגעות בעיקר להדלקה באמצעות מנורת שמן) שעיקרן הוא שהנר יבער היטב, על מנת למנוע חשש שאדם יתקן את הנר בשבת על מנת לשפר את אורו, ובכך יעבור על מלאכת מבעיר. עיקרו של הפרק השני במשנה מסכת שבת עוסק בפתילות ובשמנים הכשרים והפסולים להדלקה.

סיבות נוספות לפסילה הם שמן עם ריח רע, שמן נדיף שעשוי לגרום לדליקה, ושמן עם ריח טוב שיש חשש שיבואו להשתמש בו (ובכך יעברו על מלאכת מכבה מדרבנן).

במקרה ובו הודלק נר מחומר פסול אסור ליהנות מאורו כלל, כצעד למניעת הטייתו בשגגה לצורך הגברת אורו. במקרה זה האיסור גורף, ואין חלים עליו ההיתרים החלים על נר כשר (ראו בפרק הבא).

השימוש המותר והאסור באור הנרעריכה

במשנה במסכת שבת נאמר:

ולא יפלה את כליו (=יבדקם מכינים), ולא יקרא לאור הנר.

דינים אלו מנומקים בחשש שמא אדם יבוא להטות את מנורת השמן על צידה (על מנת שכמות שמן גדולה יותר תגיע לפתילה, וכך תגבר אש הנאחזת בפתילה) או שימשוך את הפתילה על מנת לקרבה לשמן, ובכך יעבור על מלאכת מבעיר. בעקבות משנה זו נאסרה עשיית כל פעולה שדורשת עיון מעמיק לאור הנר, שמא אדם ישכח ויבוא להטות את הנר.

בעקבות דין זה נפוץ מנהג שלא לומר את הפיוטים המשולבים בתפילת ערבית של יום טוב ('מערבית') כאשר יום טוב חל בשבת, שמא יבואו להטות את הנר על מנת לקרוא את הפיוט (במקרה זה אין את ההיתר של שניים שעוסקים בפעולה אחת, היות שכל אחד קורא בסידור שלו ואינו שם לב לחברו)[3].

בגמרא מובא מעשה ברבי ישמעאל בן אלישע שטען כי לא יבוא להטות את הנר מתוך קריאה, אך למעשה כמעט והטה מתוך שכחה:

לא יקרא לאור הנר, שמא יטה. אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות, אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים: "לא יקרא לאור הנר".

בב"י[4] מובא חשש נוסף הקשור לעניין זה, חשש שמא אדם יבוא למחוט את הפתילה (=תיקון הפתילה על מנת שתמשיך להאיר במיטבה לאחר שהיא דולקת זמן מסוים). על פי חשש זה אסר השולחן ערוך עשיית פעולות הדורשות עיון גם לאור נר שעווה (כאשר הוא דורש מחיטה לאחר זמן מסוים). עם זאת, כמה ממפרשי השו"ע[5] חלקו על איסור זה, בנימוק שפעולת המחיטה היא איסור דרבנן, ואין לגזור גזרה מתוך חשש לאיסור דרבנן, בעוד אחרים הסכימו לאיסור[6].

היתריםעריכה

במקרים בהם ישנו החשש להטיית הנר נאסרו פעולות הדורשות עיון אפילו אם נעשות לאור נר מרוחק וגבוה (על פי עקרון 'לא פלוג רבנן'), אולם פעולות אלו הותרו במספר מצבים:

  • כאשר שני אנשים עושים יחדיו פעולה אחת, לדוגמה לומדים יחדיו מספר (כך שיזכירו אחד לשני אם יבואו להטות). במקרה ואדם קורא לאור מדורה, לא ניתן להסתמך על כך שקורא יחד עם אדם נוסף, היות שהמדורה גדולה ולא ישימו לב שהשני בא להטות.
  • כאשר אדם הציב על גבו שומר שיזכיר לו שאסור להטות את הנר.
  • אדם חשוב שאין דרכו להטות את הנר גם בימות חול.
  • כאשר הנר מפיץ ריח רע, ועל כן לא יבואו להגביר את אורו וריחו הרע.
  • היתר נוסף הוא לתלמידים הקוראים לפני רבם, אם מפני שיראים הם ממנו ולא יבואו להטות[7], או היות שרצונם של התלמידים דווקא בכיבוי הנר ולא בהישארותו דלוק[8]. באופן דומה ישנו היתר לכל אדם בליל יום כיפור, מפני יראת יום כיפור.
  • קריאה מתוך ספר כאשר תוכנו העיקרי ידוע. לדוגמה, קריאת הגדה של פסח (כאשר ליל פסח חל בשבת).

מנורת נפט ותאורה חשמליתעריכה

 
מנורות קרוסין (מנורות נפט), לא ניתן להגביר את עוצמת אורן באמצעות הטייתן

עם תחילת השימוש במנורות נפט (קרוסין) בעת המודרנית עלתה השאלה אודות הקריאה או עשיית פעולה הדורשת עיון לאורם. יש שכתבו שאיסור זה הוא דווקא בתאורה שניתן להגביר את אורה באמצעות הטיה, אך לא בתאורה שאין כל אפשרות מעשית להגביר את אורה באמצעות הטיה, כדוגמת נר רגיל ומנורת נפט[9], וכך היה המנהג בקרב יהדות אשכנז. מנגד, יש שאסרו קריאה לאור מנורת נפט בדומה לקריאה לאור תאורה שיש בה חשש להטייה[דרוש מקור].

קריאה ופעולות הדורשות עיון לאור תאורה חשמלית - מותרים, היות שאין כל דרך להגביר את עוצמת האור בתאורה חשמלית (אין חוששים שיבואו לכבות את התאורה, היות שחז"ל לא גזרו משום חשש זה אלא רק מפני החשש שמא יטה)[10]. יש שאסרו שימוש בתאורה חשמלית שניתן לשנות את עוצמתה (כדוגמת מנורה עם עמעם)[11], בעוד אחרים התירו בנימוק שחז"ל לא גזרו מתוך חשש זה[10].

הנאה מנר שהדליק גויעריכה

בעבר בהיעדר תאורה מלאכותית, היו הנרות שהודלקו למאור בשעת כניסת שבת כבים בדרך כלל כעבור מספר שעות, וכן גם חומר ההסקה בתנור החימום היה אוזל כעבור מספר שעות, כך שבמקרה הצורך היה חשיבות במציאת פתרון להדלקת התאורה וחידוש פעולת התנור בהמשך השבת, פעולות האסורות בשבת מכח מלאכת מבעיר.

ככלל, אסור ליהודי ליהנות ממלאכה שעשה גוי בשבת לצורך היהודי, אך מותר לו ליהנות ממלאכה שעשה הגוי לצורך עצמו. על כן אסור ליהודי לבקש מגוי שידליק בעבורו נר או את התנור בשבת (גם אם הבקשה הייתה קודם לשבת), או ליהנות מהם אם הגוי הדליק אותם לתועלת יהודי באיסור (כלומר כאשר לא הייתה לך הצדקה הלכתית). איסור זה של הנאה ממעשה גוי בשבת חל גם כאשר הגוי הדליק את הנר או התנור לצורך יהודי אחר באיסור[12]. אולם מותר ליהנות מאור נר ותנור אם הגוי הדליק אותם לצורך עצמו, וכן אם הגוי הדליק אותם בהיתר, לדוגמה לצורך חולה (גם חולה שאין בו סכנה) או ילדים קטנים (הנחשבים גם כן כחולה שאין בו סכנה), בהם התירו חז"ל אמירה לנוכרי להדליק את הנר לצורכם.

במקרה וגוי הדליק נר בשבת לתועלת יהודי אך בלא הסכמתו וידיעתו, אף כי אסור ליהודי ליהנות מהנר שהודלק באיסור, אין הוא מחויב לצאת מביתו עקב כך, כדין הנאה הבאה לאדם בעל כורחו[13]. יחד עם זאת היהודי מחויב להתרות בגוי שלא יעשה זאת שוב, אחרת ימשיך הגוי להדליק את הנר גם בפעמים הבאות לטובת היהודי, מתוך שרואה שליהודי יש הנאה מכך.

במקומות קרים מאוד נחשבים הכל כחולים מפני הצינה, ולכן מותר לומר לגוי להסיק את התנור כדי לחמם את הבית גם לטובת בריאים. לעניין זה נחשבים ילדים לרגישים יותר לקור ממבוגרים[14].

מותר לצוות או לבקש מגוי להעביר נר דולק ממקום למקום, היות שמדובר באיסור טלטול מוקצה בלבד, וגם היהודי יכול היה לטלטל את הנר באופן של 'טלטול מן הצד'[15].

מניעת כיבוי הנרעריכה

הגדרת מלאכת מכבה האסורה מהתורה היא פעולת כיבוי שיש בה צורך מצד עצמה (לדוגמה כיבוי לצורך הבהוב פתילה, על מנת שתבער היטב כשתודלק שוב), בעוד כיבוי שאין בו צורך מצד עצמו (לדוגמה כיבוי לצורך החשכת הבית) אסור מדרבנן, כדין מלאכה שאינה צריכה לגופה.

קבוצת הלכות מתייחסת למניעה מעשיית פעולות שונות שיובילו לכיבויו של הנר, דבר האסור משום מלאכת מכבה מדרבנן. לדוגמה, אין לפתוח דלת כאשר מולה נמצא נר שיכבה עקב הרוח שתנשוב בחדר לאחר פתיחת הדלת. מקור דין זה בגמרא, וישנה מחלוקת ראשונים בפירושו, ועל כן מחלוקת במסקנות ההלכתיות היוצאות ממנו (לדוגמה, פתיחה הדלת באופן איטי).

מותר לכסות נר דולק בקערה או כיסוי אחר, כאשר הכיסוי לא יוביל לחניקת האש וכיבוייה עקב כילוי החמצן.

לגבי מדורה, העשוייה לחימום וגדולה יותר מאשר נר, ישנם דינים שונים מעט, כאשר החשש בה הוא שהרוח תלבה את המדורה ותגדילה, דבר האסור מכח מלאכת מבעיר. לכן אסור לפתוח דלק כנגד מדורה מחשש לרוח חזקה שתלבה את המדורה ('רוח שאינה מצויה'). כגזירה לחשש זה נאסרה פתיחת דלת כנגד מדורה גם כשהרוח חלשה ('רוח מצויה') ואינה צפויה ללבות את המדורה. עם זאת לא נאסרה סגירת הדלת הפתוחה, פעולה שאינה משפיעה על בעירת המדורה.

מוקצהעריכה

נר דולק נחשב למוקצה ואסור להזיזו, וכן הדין בפמוט המיוחד להדלקת נר, כדין מוקצה מחמת איסור. הנר הדולק נחשב כבסיס לשלהבת, ועל כן אסור להזיזו אף לצורך גופו או מקומו, וכן בפמוט שנעשה בסיס לנר. יחד עם זאת מותר לנער שולחן שעליו נר כדי לסלקו, כאשר הנר לא הונח בכוונה תחילה על השולחן (אם הונח בכוונה, נעשה השולחן בסיס לדבר האסור). דין זה הוא אף אם הנר דולק, כל זמן שש סיכוי סביר שלא יכבה כאשר יושלך לרצפה, ובתנאי שאין בו שמן.

יתרת שמן (או חומר בערה אחר) וכן יתרת הנר שנותרת לאחר שהאש נכתבה נחשבים למוקצה ואסור להזיזם גם לאחר שכבתה, היות שהשעה הקובעת לעניין מוקצה היא שעת כניסת שבת ('בין השמשות'). ישנה דעה לפיה מי שהנר מאוס עליו מותר לטלטלו ולהוציאו, כדין דבר מאוס ('מוקצה מחמת מיאוס') המותר בטלטול כדי לסלקו.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו להלן #השימוש המותר והאסור לאור הנר
  2. ^ מלאכת מכבה האסורה מהתורה היא כאשר יש צורך בכיבוי מצד עצמו, כדוגמת כיבוי הנר לצורך חריכת הפתילה. כל כיבוי אחר אסור מדרבנן
  3. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ער"ה, סעיף ט'
  4. ^ טור אורח חיים ערה, ד"ה 'וכתב הר"פ'
  5. ^ הט"ז סק"ב והמג"א סק"ג והא"ר
  6. ^ שולחן ערוך הרב, וביאור הלכה בתחילת הסימן.
  7. ^ "מפני שאימת רבן עליהן" תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד א'
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ג', הלכה ג' "אילין בעיי דיטפי בוצינא"
  9. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן ער"ה, סעיף ב', ספר 'מסגרת השולחן'
  10. ^ 10.0 10.1 הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, ח"א, טז
  11. ^ הרב מרדכי אליהו
  12. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ג'
  13. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף א', יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ד'
  14. ^ יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף י"ב
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ו, יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן רע"ו, סעיף ט"ז

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.