פתיחת התפריט הראשי

מערבית (לעיתים: מעריב, מערבות) היא מערכת פיוטים לברכות קריאת שמע של תפילת ערבית, שנועדה בעיקר לתפילות החגים.

תוכן עניינים

מבנהעריכה

המערבית היא מן הסוגים הקדומים והבסיסיים ביותר של הפיוט, שכן היא נועדה לחלק בסיסי ביותר של התפילה, ברכות קריאת שמע. כרוב הפיוטים, במקור נועדה המערבית להחליף את הנוסח הרגיל של התפילה, בשל כך, מבנה המערבית כולל קטע פיוט מקביל עבור כל קטע בתפילת הקבע.[1]
ברכות קריאת שמע כוללות שתי ברכות לפני קריאת שמע ("המעריב ערבים" ו"אוהב עמו ישראל") ושתי ברכות לאחריה ("גאל ישראל"[2] ו"השכיבנו"), אך הברכה השלישית כוללת שלושה קטעים, שכן מוסיפים בה שני פסוקים בתוך הברכה.[3] אם כן, המבנה הבסיסי של המערבית כולל ששה קטעי פיוט כדי להחליף את ששת קטעי התפילה (את קריאת שמע עצמה אין מחליפים כמובן).

עזרא פליישר טוען כי ככל הנראה עוצב מבנה המערבית כמקביל למבנה היוצר, הפיוט המקביל לשחרית (שאף הוא אחד מסוגי הפיוט הנפוצים), אולם הוא מציין שמבנה המערבית הגיע לעיצובו הסופי והקבוע בתקופה מוקדמת יחסית לשאר מערכות הפיוט, כבר בתקופה הקדם-קלאסית. בדומה למבנה היוצרות לימי חול, כל קטע במערבית הוא בית קצר בן ארבע שורות, ובין הבתים נשמרת סימטריה בתבנית ובצורה. הקטע השלישי יוצא מכלל זה והוא ארוך יותר ובמבנה שונה. הוא גם הקטע היחיד שהוא בעל כינוי עצמאי, ומכונה לעיתים "זולת" או "אמת" (שהם כינויו של הפיוט המקביל ביוצר לשחרית)[4]

ביכורעריכה

כאשר הגיע סוג זה לאשכנז, הוסיפו פייטני אשכנז וצרפת אחרי הבית האחרון, קודם חתימת הברכה, פיוט ארוך הנקרא ביכור. הביכור לא נחשב חלק מחייב של המערבית ולעיתים לא הוסיפוהו כלל, או החליפו את הביכור בביכור אחר.[5] פעמים רבות נושא הביכור הוא עניינים הקשורים בבית המקדש (כגון הקרבת קרבן פסח ומנחת העומר בביכור לפסח, הבאת ביכורים בביכור לשבועות ושמחת בית השואבה ואכילת מעשר שני בירושלים בביכור לסוכות).

אברהם פרנקל משער כי הפייטן הראשון שכתב ביכור הוא רבי מאיר ש"ץ, כך שהוא מייסד סוג פיוט זה. להשערתו, פיוט הביכור הראשון הוא "אור ליום הנף" העוסק במנחת העומר ומיועד לשני של פסח. השערתו מבוססת על כך שביכור זה, בניגוד למקובל, אינו נוסף על הבית האחרון של ברכת השכיבנו, אלא מחליף אותו ומשמש הרחבה של הבית האחרון.[6]

מועדי אמירת מערביתעריכה

על פי הממצאים שבידינו, המערבית, על אף קדמותה, הייתה סוג זניח בתקופות הקדומות של הפיוט בארץ ישראל. בתקופה הקדם-קלאסית (עד המאה השישית), היה הסוג נדיר למדי, והשימוש בו נתרבה בתקופה הקלאסית של הפיוט (מהמאה השישית ועד המאה התשיעית). אך גם אז, לא נמצאו כל מערביות לשבתות רגילות או לימי חול, ומעטות לשבתות מיוחדות. עיקר השימוש במערביות היה ככל הנראה בחגים, שבארץ ישראל נהגו לעטר את תפילות ערבית שלהם בפיוטים רבים.[7] בתקופה המאוחרת יותר שוב התמעטה אמירת המערבית.[8]

גדולתה של המערבית הייתה בפיוט המרכז-אירופאי (איטליה, צרפת ואשכנז), פייטנים אירופאים כתבו מערביות רבות מאד והיא בין הסוגים הנפוצים בתקופה זו. אולם, מבחינת מועדי אמירתם, הצטמצמו המערביות בקהילות אירופה אמרו לליל יום טוב בלבד, ולא נאמרו מערביות בימי חול או בשבתות (גם כאלה שאמרו בהם פיוטים אחרים).
במנהגי אשכנז ביטלו את אמירת המערבית בראש השנה וביום כיפור, מלבד בוורמייזא, בה אמרו מערביות בלילות ראש השנה.[9][10] המערביות הודפסו בוורמייזא בחוברת מיוחדת כיוון שלא הופיעו במחזורים הרגילים.[11] גם בנוסח צרפת נאמרה מערבית בראש השנה, אך לא ביום כיפור.[9] למעשה אמירת מערבית ביום כיפור נותרה רק בנוסח רומניא.[12]

מנהג נוסף שהתקבל בקהילות רבות הוא לא לומר מערבית ביום טוב שחל בשבת, כי בשבת, בניגוד ליו"ט, אסור לקרוא לאור הנר (מחשש שמא יטה את הנר על מנת לקרוא טוב יותר[13]), והציבור לא בקיא במערבית בעל פה.[14] בשל כך, נהגו לומר בחלק מהקהילות את המערבית של הלילה הראשון למחרת, בליל יום טוב שני של גלויות.[15] יש לציין שלמרות פסק הרמ"א שאין לומר מערבית בשבת, יש קהילות שנוהגות לפי מנהג אשכנז המערבי שלא קבלו פסק זה ואומרות מערבית אפילו בשבת.[16]

מנהגי אמירת מערביתעריכה

באופן כללי, בני אשכנז קבלו לפעמים גם נוסחאות ארץ-ישראליות לחלקים בתפילה, בצד הנוסח הקבוע שמקורו בבבל, והשתמשו בהם כנוסח חלופי לזמנים מיוחדים.[17] חלק מנוסחאות אלה הוצמדו לפיוטים ואמרו אותם במקום נוסח הקבע כשאמרו פיוטים.

כך גם באמירת מערבית. כאשר אומרים מערבית נוהגים להוסיף בברכת "גאל ישראל" את המילים "בגילה ברינה" לפני "בשמחה רבה ואמרו כולם", וגם להחליף את הנוסח הקבוע "זה אלי ענו ואמרו" בנוסח מיוחד "זה צור ישענו פצו פה ואמרו". בנוסף, המנהג המקורי הוא להחליף את חתימת הברכה "גאל ישראל" בחתימה הארץ-ישראלית העתיקה "מלך צור ישראל וגואלו". להחלפת החתימה הייתה התנגדות בקרב חלק מהפוסקים,[18] ולכן יש המשאירים את החתימה הקבועה על כנה (אך לא מבטלים את ההחלפות האחרות).[19]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ וזה בדומה לשאר מערכות הפיוט הבסיסיות כגון היוצר והקרובה.
  2. ^ או "צור ישראל וגואלו" בנוסח ארץ ישראל
  3. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק י"א, ופסוק י"ח
  4. ^ עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי-הביניים (ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ח), עמ' 243-247.
  5. ^ דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור לסוכות, שמיני עצרת ושמחת תורה, עמ' כז
  6. ^ אברהם פרנקל, טיפיוט 78 - 'אור יום הנף' - עומר לר' מאיר ש"ץ, באתר "שיתופיוט", בארכיון האינטרנט.
  7. ^ פליישר, שם.
  8. ^ פליישר, שם, עמ' 290.
  9. ^ 9.0 9.1 דניאל גולדשמידט, מחזור לראש השנה עמ' לא.
  10. ^ למנהג ייחודי זה של קהילת וורמייזא ניתנו טעמים שונים, כמובא במהרי"ל, תפלת ראש השנה.
  11. ^ החוברת בהיברובוקס.
  12. ^ נדפסה במבוא של דניאל גולדשמידט, מחזור ליום כיפור כמנהג בני אשכנז לכל ענפיהם, עמ' לג–לד.
  13. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רע"ה, סעיף א'
  14. ^ מנהגי מהרי"א טירנא, מנהג של פסח, עמ' יא
  15. ^ מגן אברהם, סי' תרמ"ב, ס"ק א'. חריג לכלל זה הוא יום ב' של פסח, שאף אם חל יום א' בשבת אומרים בו המערבית של יום ב', זאת משום ש"אור יום הנף", הביכור ליום ב' הנזכר לעיל, עוסק בענייני מנחת העומר הקשורים דוקא ביום ב' של פסח (משנה ברורה, סימן תפ"ט, סעיף קטן א' ).
  16. ^ מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תשע"ט, עמ' 48, בתוך ירושתנו י (תשע"ט).
  17. ^ למשל חתימת "שאותך לבדך ביראה נעבוד" לברכת העבודה בתפילת מוסף של שלש רגלים, או חתימת "עושה השלום" לשים שלום בעשרת ימי תשובה.
  18. ^ למשל רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן, הל' ארץ ישראל סי' ב' סעיף יז.
  19. ^ ההחלפה חסרה גם בכמה מחזורים ישנים, לדוגמה במחזור הנדפס בסביוניטה שיז, דף עה ע"ב. החתימה החלופית נמצאת גם במחזורי רומא הישנים, לדוגמה מחזור קמחא דאבישונא, בולוניא ש"א, חלק א, עמ' [154].