שכונת שמעון הצדיק
שכונת שמעון הצדיק היא שכונה בצפון־מזרח ירושלים, הסמוכה למערת שמעון הצדיק ולשכונת נחלת שמעון. השכונה הוקמה בשנת 1890, וערב מלחמת העצמאות פקדו הבריטים על תושביה לעזוב את המקום.
 | |
| מידע | |
|---|---|
| עיר | ירושלים |
| תאריך ייסוד | 1890 |
| על שם |
קבר שמעון הצדיק  |
| קואורדינטות | 31°47′33″N 35°13′51″E / 31.79238889°N 35.23096111°E |
| שכונות נוספות בירושלים | |
|
(למפת ירושלים רגילה)   שכונת שמעון הצדיק | |
  | |
בראשית שנות האלפיים, לאחר מאבק משפטי ממושך, התיישבו באזור, שנמצא בסמיכות לשכונה הערבית שייח' ג'ראח, תושבים יהודים. נכון ל־2019 מתגוררים בשכונה כ־180 יהודים.[1]
היסטוריה
עריכההקמה
עריכהמערת שמעון הצדיק וסביבותיה, שטח בגודל 17 דונם ישן ו-464 אמות, נרכשה על ידי "ועד העדה הספרדית בירושלים" ו"כנסת ישראל" בשנת 1875. בסמוך לה ממוקמת מערת הסנהדרין הקטנה. לצורך הקמת שכונת מגורים, חולקה החלקה שנקנתה ושטח השכונה עבר לבעלות הוועד הספרדי. בשנת 1890[2] בנתה העדה הספרדית בצפון האתר, במדרון מעל הקבר המיוחס לשמעון הצדיק, שישה בתים למעוטי יכולת שכונו "בתי הקדש שמעון הצדיק".[3] בסמוך להם נבנו בהמשך בתים של אנשים פרטיים. יתרת השטח הוחכרה לעיבוד חקלאי ולמסיק זיתים.
בספר "ירושלים שכונות סביב לה" מתאר קלוגר את בניית השכונה:
בחודש תשרי תרנ"א הייתה הנחת אבן היסוד לבתים "בתי מחסה לעניים ואביונים אלמנות ויתומים", בחלקת השדה אשר קנו מזה כמה שנים ראשי עדת הספרדים בירושלים על יד המערה אשר בתוכה צפון התנא הקדוש שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה. בהדרת קודש הונחה האבן היסוד בנוכחות רבני העיר, גדוליה ונכבדיה. הכסף לבניין הבתים האלה נאסף על ידי הרב שלמה סוזין בערים גיברלטר, קאזא-בלנקא, מאזגן, איזומר ומוגאדור. בהיותו שם בשליחות כולל הספרדים, התנדב לאסוף נדבות מיוחדות למטרה הזאת בלי כל תשלום גמול. הרב סוזין הביא עמו סך 10,000 פרנק ומסרם לידי הבאנקיר סי' חיים אהרון ולירו ראש הוועד, ובהם החלו לבנות בתים אחדים. בתקנון: הדירות מיועדות לעניים, לפי גורל, ושיתחלפו אחד לשלוש שנים.
בשנת 1916 התגוררו בשכונה 13 משפחות המונות 45 נפשות.
לצד שכונה זו נבנתה בתחילת המאה ה-20 שכונת "נחלת שמעון", שכונה שנרכשה על ידי הבנקאים יוהנס פרוטיגר ויוסף נבון ופותחה בתחילה על ידי יוסף מיוחס ואחרי כן על ידי ניסים אלישר ובצלאל קופל קנטרוביץ. עשרות משפחות יהודיות הקימו את בתיהן על השטח שנרכש, וערב מאורעות תרצ"ו (1936) חיו במקום מאות יהודים. עם פרוץ המאורעות ברחו היהודים מהאזור, אך שבו לשכונות אלו כעבור חודשים אחדים.[4]
מלחמת העצמאות
עריכהבמלחמת העצמאות סבלו תושבי השכונה מהתקפות מצד שכונת שייח' ג'ראח. ב-7 בינואר 1948 נרצחו שלושה יהודים ואחרים נפצעו מיריות של הכנופיות הערביות.[5] בג' באדר ב' ה'תש"ח 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות "שמעון הצדיק" ו"נחלת שמעון" לעזוב במהירות את בתיהם מתוך דאגה לחייהם. בד' בניסן (13 באפריל) נהרגו בשיירת הדסה 78 אנשי צוות בית החולים "הדסה", מטופלים, אנשי האוניברסיטה העברית ולוחמים ליד השכונה שפונתה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. בחול המועד פסח כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ושטח השכונות היהודיות. הבריטים הכריחו אותם לסגת בנימוק שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. ונתנו את מילתם שיעדכנו לכשסיימו להעביר את גייסותיהם שם. אך בעוזבם עדכנו רק את הערבים שמיהרו והשתלטו על המקום, ושטח השכונה עבר לשליטה ירדנית.
בעקבות הכיבוש הירדני, החלקות של הוועדים היהודים הועברו לידי הממונה הירדני על נכסי האויב. הממונה השכיר את שטח החלקות למשרד השיכון הירדני, שבנה במקום 28 יחידות דיור. דירות אלו היו מיועדות, על פי חוזה שנחתם בין ממשלת ירדן לאונר"א, עבור פליטים פלסטינים שישכרו את הדירות מהממשלה הירדנית ובכך יפסיקו להיחשב לפליטים על ידי אונר"א. בחוזים שנכרתו בין משרד השיכון הירדני לבין המשתכנים בדירות נקבעה תקופת ניסיון של שלוש שנות שכירות, כאשר בשנים אלו המשתכנים צריכים לשלם מיסים ודמי שכירות ולטפח את המקום. סעיף 11 לחוזים אלו קבע שבתום תקופת הניסיון משרד השיכון הירדני יעביר את הבעלות על הדירות למשתכנים ללא תשלום. אמנם, העברת הבעלות לא יצאה לפועל.
לאחר מלחמת ששת הימים
עריכה 
ערך מורחב – פרשת הבתים בשמעון הצדיק
לאחר איחוד ירושלים, עברו הנכסים שהיו בידי הממונה הירדני על נכסי האויב לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי. על פי חוק הסדרי משפט ומנהל, על האפוטרופוס לשחרר את הקרקעות והנכסים שבידו לבעלים המקוריים שלהם, ואכן, בספטמבר 1972 שחרר האפוטרופוס את החלקות שבמתחם והבעלות על החלקות נרשמה על שם ועד העדה הספרדית בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל.
בעשרות השנים שלאחר מכן התנהלו הליכים משפטיים שנגעו לתביעת פינוי בתיהם מהמשתכנים, וכן להפרת חובות המשתכנים לשלם שכירות לוועדים. בית המשפט הכיר במשתכנים כדיירים מוגנים, ולפיכך חלק מתביעות הפינוי נדחו וחלקן התקבלו, במסגרת חוק הגנת הדייר. בית המשפט פסק בעקביות כי הוועדים הם הבעלים של המקום, קביעה שהתעצמה לאחר שהצדדים חתמו על הסכם דיוני לפיו הנכסים במתחם שייכים לוועדים.
הפרשה לא נשארה בשדה המשפטי, כיוון שהיא נתפסת אצל חלקים בציבור ובתקשורת כקשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. פעילי שמאל וחברי כנסת ממפלגות שמאל ארגנו מפעם לפעם אירועי מחאה נגד פינוי המשתכנים. לעיתים האירועים נעשו אלימים, וכללו יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על אזרחים וכוחות משטרה.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ מכון ירושלים למחקרי מדיניות, "על נתונייך ירושלים" 2021, עמ' 20
- ^ בעיתון החבצלת שיצא בי"ב בתשרי תרנ"א מתואר טקס הנחת אבן הפינה
- ^ רון פלד ועמוס פרידלין, ל"ג בעומר זה לא רק הר מירון, באתר ynet, 11 במאי 2009
- ^ נדב שרגאי, תוכנית: תושביה הערבים של שכונת שמעון הצדיק יפונו מבתיהם, באתר הארץ, 12 באוקטובר 2001
- ^ שלושה יהודים נהרגו בהתקפה על שכ' שמעון הצדיק, דבר, 8 בינואר 1948